הבייבי של המדינה: שיחה אישית עם הנשיא פרס
הוא מתגעגע לבן גוריון, לא מאמין שיצליח לשנות את נתניהו וממשיך לאהוב את סוניה. שמעון פרס, נשיא מדינת ישראל, עושה בכל יום חשבון נפש ומחכה למחר. בגיל 88, חיוני כבן 20, הפך פרס מלוזר וחתרן ללב לבו של הקונצנזוס הישראלי, לסלבריטי מרוכך שעדיין חולם על השלום ומאמין שהוא תכף יגיע
פתגם ערבי אומר שגמל שמוביל סוכר למכה משביע את רעבונו באכילת קוצים. ופרס, אכן, כבש את מכה שלו לאט וביסודיות. כאילו מעולם לא היו מתחים, שנאות ושמועות, נשיא המדינה - שבלע קוצים יותר מכל פוליטיקאי במשכן - מלקק היום סוכר. מה סוכר, דבש.
בשבוע שעבר אכל צהריים במסעדה עם יועציו הקרובים. "חצי שעה ניסה ולא הצליח לצאת מהמקום", אומרים המאבטחים במרירות. "אנשים לא הסתפקו בלחיצת יד וממש הניחו את הראש על החזה שלו, כאילו היה אבא. חיבקו אותו. נישקו. והנשיא התמסר. ליטף את הפנים. לקח תינוקות על הידיים. אמרנו שבפעם הבאה נוציא אותו מהדלת האחורית".
ביום העצמאות ה-63 של ישראל, שמעון פרס, חרף גילו, הוא הבייבי של המדינה. נפתל, סקרן, צנוע ואהוב ממש כמוה. "כל אדם נברא בצלם", מחייך הנשיא במבוכה אופיינית. "אבל לאחרונה נדמה לי שאני נבראתי לצילום. לוקח לי שעה לעבור עשרה מטרים ברחוב כי כולם רוצים להצטלם איתי ולחבק ולאחל ולברך ולהרעיף אהבה.
"אנשים אומרים לי, תחיה עד 120 תהיה בריא, אנחנו צריכים אותך. אנחנו אוהבים אותך. דברים נורא יפים. 60 שנה הייתי הכי קונטרוורסאלי במדינה, ופתאום אני האיש הכי פופולארי בארץ. ולהגיד את האמת? אני לא יודע מתי הייתי יותר מאושר, אז או היום".
פעם היית שנוי במחלוקת כי שילמת מחיר על תמיכה וקידום מהלכים פוליטיים ויוזמות מדיניות. היום אתה נשיא אהוב במדינה רדומה מדינית, שהחינוך בה נסוג, הפערים בה מעמיקים, השחיתות הפוליטית משגשגת וחלון ההזדמנויות שלה הולך ומצטמצם.
"אני רואה ארץ אחרת משלך ומשל רוב האזרחים. אני לא קורא על המדינה בעיתון. אני קורא אותה ברגליי. אני הולך ממקום למקום ומגלה ארץ מדהימה ביושרה, בהתנדבותה, בערכיה, בנוער הנפלא שלה.
"אני בא לבית ספר עממי ומוצא שם מספר ארגוני התנדבות גבוה ממספר התלמידים. זה מדהים. תבקשי מהנוער להתנדב בשביל למנוע מאנשים להיאנח וכל הכיתה תצביע. לא ראיתי דבר כזה בעבר. אני בא לחקלאות ורואה שדות פורחים ואנשים שרים בגשם.
"אין ארץ שיש לה פירות יותר טובים, ירקות יותר
"אני כל הזמן הולך בארץ מעוררת אופטימיות. אני בא לצבא ופוגש את הקצינים החדשים. רואה את יושרם, צניעותם, כישרונותיהם. הם פשוט מדהימים. את יודעת איזו גאוה יש לי בהם? ממש שמחה וששון".
ואז אתה מגיע לכנסת.
"בכנסת רבים קצת, אז מה? המקצוע מחייב".
מדהים עד כמה רוחו של נשיא המדינה טובה עליו. האיש עולץ ומפויס, נינוח ורענן כפרחי הגינה המטופחת במשכן הנשיא. בגיל 88 הוא חי, חי, חי כפי שאיש מחברי הכנסת הצעירים לא יחיה לעולם.
הבדידות, הסגירות, הנרגנות שאפיינו אותו בעבר נעלמו כליל, ובמקומם שורה עליו איזו אופטימיות משמחת, שזו, אם חושבים בפרספקטיבה רחבה, מעלה יוצאת מן הכלל בימים טרופים אלו, בצל הברית החדשה בין פת"ח לחמאס ושלושה חודשים לפני ההכרזה הצפויה באו"ם על מדינה פלסטינית.
"לישראל יש מחויבויות לפירוק התנחלויות, אבל אני יודע שזה דבר לא פשוט ולכן יש שתי אפשרויות. האחת, שהמתנחלים יחזרו הביתה מרצון ויקבלו פיצויים והשנייה שנקים את שלושת המרכזים, גושי התיישבות עם חילופי קרקע. צריך רק לקבוע היכן יהיו שלושת הגושים במשא ומתן שקט.
הפלסטינים אומרים שהם רוצים את השטח של 1967 לא גבולות, שטחים. ואנחנו רוצים חילופי שטחים מוסכמים שנועדו גם להשאיר את הגושים וגם לענות על צורכי הביטחון של ישראל. הוויכוח הוא בין אחוז וחצי לשבעה-שמונה אחוזים. זה מרכז המשא ומתן. זה כל הפער. לכן אני מאמין שהוא ניתן לגישור".
אם כל כך פשוט, למה כל כך קשה?
"כי לפני כן לא היו רעיונות כאלה. לוקח זמן עד שאנשים מסכימים לרעיון ואחר כך לניסוח. אצלנו כבר כמה ראשי ממשלות הסכימו. אולמרט, ברק במידה מסוימת".
וראש הממשלה נתניהו? אתה לוחץ עליו לקבל החלטה בתקופה כה מכרעת?
"לוחץ עליו? אני משמיע לו את דעותיי בצורה הכי כנה וישרה. צריך להבחין בין התבטאויות פומביות שלי ושלו לבין שיחות אישיות. אם השיחות בינינו לא היו אישיות, מה היה הטעם לנהל אותן? הרי כל אחד יכול לנאום לשני. אבל פנים מול פנים אני חש שהוא מקשיב. שנינו מייחסים לשיחות בינינו חשיבות רבה. אנחנו מקיימים אותן שנתיים והתנאי הוא שהערוץ בינינו יהיה חשאי. הגענו להחלטה שכדי להיות גלויים מוכרחים להיות דיסקרטיים. אני אומר, כל זמן שיש בינינו שיחות, יש תקווה".
איזה משקל יש לעמדותיך אצל ראש הממשלה?
"אני חושב שהן מועילות. אנחנו מנסים ליצור איזה איזון. הוא מקשיב וגם משמיע לי את דעותיו. לא מדובר במונולוגים. אני לא מסכים עם כל מה שהוא אומר, אבל הוא ראש ממשלה נבחר, וחובתי להתייחס בכבוד וגם בידידות לעמדותיו".
גם הוא מתייחס בכבוד לעמדותיך?
"אני הייתי לפניו בעד שתי מדינות והיום הוא מאמין בזה ואף הכריז על כך. דיברתי על לבו בעניין השלום הכלכלי ואני שמח שהוא פעל ועשה זאת. ואני חושב שיש כמה דברים שצריך לעשות גם אחרת".
איך אתה מתרשם מראש הממשלה?
"אני יותר מדי מבוגר לחשוב שאפשר לשנות אנשים, אבל מספיק צעיר להבין שאפשר לשנות מצבים".
איך אתה מסביר את מצבה העגום של מפלגת העבודה?
"מפלגת העבודה עוברת משבר קשה מפני שיש לה בעיה קשה: כמעט כל חבריה רוצים להיות ראשיה. אני לא אומר שזה לא אנושי. לכל משבר יש סוף שאפשר לצמוח ממנו".
למה שיחות השלום לא מתקדמות לשום מקום?
"בגלל שהמשא ומתן בינינו לבין הפלסטינים הפך לפומבי. במשא ומתן יש עמדות פתיחה ועמדות סיום, אבל בגלל שהוא גלוי, כל צד נוקט את העמדות המקסימאליות. אם היה מדובר בשיחות פרטיות, לא נורא, אפשר היה להתווכח, להתגמש, אבל כשהתנאים פומביים, אי אפשר לזוז הלאה. כל צד תקוע בעמדת הפתיחה וכל המוסיף הרי זה מסבך. מי שממצמץ ראשון, מיד מוקיעים אותו. אז כל צד שומר לעצמו את העמדה הלא ממצמצת".
אתה מודאג?
"בוודאי. אני לא מאמין שאפשר לעצור את ההיסטוריה בכך שמתעלמים ממנה. דחייה של הנושאים המדיניים לא תועיל, רק תסבך, והזמן לא פועל לטובתנו. יש דברים שחייבים לחתוך בהם. שוחחתי עם כמה מאנשי הממשלה וגם עם הפלסטינים והאמריקאים. אמרתי להם, היסטוריה היא כמו סוס דוהר. כשהסוס הזה עובר ליד חלונך, מוטב שתקפוץ עליו ותדהר איתו, אחרת הוא ידהר בלעדיך".
אתה עדיין מאמין בשלום?
"אני מאמין שהשלום הוא האופציה היחידה גם לנו וגם לערבים. ואני אופטימי כי אם מסתכלים אחורנית, עברנו דרך ארוכה. נשאר רק מעט עד השלום, גם אם המעט שנותר הוא החלק הקשה והכבד ביותר. היום הפלסטינים בונים בעזרתנו את הבית שלהם. בגדה, המצב הכלכלי מתקבל על הדעת, יש שם צמיחה של תשעה אחוזים, אנשים משקיעים בתעשייה, האבטלה קטנה, ההכנסה גדלה, הפלסטינים מקימים כוח משטרתי חזק בעזרתנו ומתאמנים בירדן בתמיכת האמריקאים. גם מערכת היחסים בין כוחות הביטחון שלהם ושלנו סבירה מאוד".
אם כל כך טוב, למה כל כך רע?
"כי המשא ומתן מתנהל בקולניות, בחילופי מכות מילוליות. חייבים לחזור למשא ומתן שקט, ענייני, ולפתור את הנושאים שנותרו במחלוקת. אני אפילו חש שיש ריכוך מצדם וגם מצדנו".
מצדנו?
"אנחנו הכרזנו על הכרה אידיאולוגית בשתי מדינות לשני עמים".
אתה יודע, עם זה לא הולכים למכולת.
"אבל זה משהו. בל נשכח שהמדינה הייתה מפולגת למעלה משישים שנה בנושא הזה והנה היום כולם הגיעו למסקנה שאנחנו לא רוצים לשלוט על הפלסטינים ושאנחנו חייבים מדינה שיהיה בה רוב יהודי. לא רק אנחנו והפלסטינים מכירים בכך. גם נשיא ארצות הברית".
איך התרשמת מאובמה?
"האיש מאוד-מאוד אינטליגנטי, בקיא בפרטים הקטנים ביותר ובעל כושר ביטוי מרשים. בכל הפגישות שהיו לי איתו הוא חזר על נקודה אחת ואפילו הרשה לי לצטט אותה, למרות שאסור על פי התקנון לצטט פרטים משיחות בארבע עיניים. אובמה אמר: 'כל עוד אני נשיא, ביטחון ישראל יעמוד בראש דאגותיי'".
איך הגבת בשבוע שעבר לידיעה על חיסולו של אוסמה בן לאדן?
"בן לאדן היה רב מרצחים מהגדולים בהיסטוריה. סופו הוא אחד ההישגים החשובים של העולם החופשי שעכשיו ינשום לרווחה. צריך להילחם בנחישות נגד רוצחים וטרוריסטים כמוהו, כי גם הם מפחדים, גם הם אינם חסינים ואין סיבה להפריז בכוחם כאילו היו נצחיים או כל יכולים. מספיק לראות את סופם של כמה מהם שלא רק שמתו, אלא מתו בבושת פנים".
איך אפשר לצמוח ממשבר מדיניות החוץ של ישראל ואובדן הלגיטימציה הבינלאומית?
"לפני שלושה שבועות הייתה לי שיחה אישית עם קיסינג'ר. הוא אמר לי, 'תראה את העם היהודי. תמיד היה נחשב לעם חכם ופיקח, בקיא בנתיבות עולם. מה קרה לכם לאחרונה? הפרובינציה ירדה עליכם ואתם מתעלמים מהעולם. המצב המדיני שלכם מעיד שאתם לא מסתכלים על המצב בחוץ. אתם פשוט חושבים שמה שמתרחש בישראל, זה העולם ולא מבינים שמה שמתרחש בעולם, משליך גם על ישראל. באמת לא מתאים לכם'".
מה השבת?
"שהוא צודק. מה יכולתי להגיד? אין לנו שום אוצרות טבע. אנחנו באמת חיים על יגיע ראשנו יותר מאשר על יגיע כפינו. אנחנו תלויים ביצוא ובשביל יצוא צריך מוצרים יוצאים מן הכלל וגם יחסים טובים. היתרון הזה של מערכת יחסים בינלאומית מתחיל להיות רגישות חדשה שלא הייתה בעבר.
"כשלא ייצאנו כל כך הרבה, היינו פחות רגישים למה שעושה העולם. אבל כשאנחנו חיים רק על יצוא, מוכרחים לשים לב ליחס העולם כלפינו. כבר אי אפשר לחשוב בראש של אתמול על המצב של היום וכיוון שאי אפשר לשנות את העולם, צריך לשנות את המחשבה".
יחס העולם לישראל נקבע, בין השאר, על פי מדיניות משרד החוץ. בעצמך היית שר חוץ. הולך ופוחת הדור?
"עמים שאין להם מוסדות, פשתה בהם השחיתות והעם בקושי מתקיים. תסתכלי על רוב מנהיגי ערב. הרי בביתו של נשיא תוניסיה מצאו מאות אלפי דולרים ותכשיטים בשווי מיליונים. אצלנו יש מוסדות שלוחמים בשחיתות, גם בשחיתות פוליטית. בעניין הזה ישראל מצטיינת ממש".
הנשיא שקדם לך נשפט על אונס במסגרת המלחמה בשחיתות שאתה מתרשם ממנה.
"אין בי שום שמחה לאיד. זה גורלו וצריך להתנהג בהתאם. סירבתי להוריד את הפסל שלו ממשכן הנשיא. לא אשנה את ההיסטוריה בכך שאוריד את הפסל. איני יכול להתעלם ממה שפסק בית המשפט, אבל הפסלים במשכן הם של הנשיאים שכיהנו כאן, וקצב היה נשיא. אין לי סמכות וגם לא נטייה לשכתב את ההיסטוריה".
יש בך געגועים לפוליטיקאי מסוים?
"לאחד שהיה גאון, דוד בן-גוריון. למדתי במחיצתו עשרים שנה, ראיתי יום-יום את דרך המחשבה שלו. הוא היה המורה הכי טוב שלי. פעם אמרתי שהערכתי את האיש בחייו ובמותו. שאלו אותי, אין לך שום מילת ביקורת על בן גוריון? ואמרתי שיש לי ביקורת יחידה: החלום שלו היה קטן מדי".
כששמעון פרס נבחר לנשיאה התשיעי של מדינת ישראל, הוא אמר בהתרגשות "מעולם לא חלמתי להיות נשיא. חלומי כנער היה להיות רועה צאן או משורר של כוכבים". אמירה חולמנית-רומנטית לאדם שכיהן 48 שנה ברציפות כחבר כנסת וכשר ב-12 ממשלות שונות (שתיים בראשותו) ואשר היה ראש ממשלה פעמיים (גם אם אחת מהן הייתה למעשה נטולת סמכויות של ממש). בכך הפך לאיש היחיד במדינה שכיהן גם כראש הממשלה וגם כנשיא.
פרס, חתן פרס נובל לשלום, נרשם בהיסטוריה כמי שהניח את היסודות לתהליך השלום במזרח התיכון. דעותיו הפוליטיות ותדמיתו הציבורית ידעו שינויים, אבל בעולם נחשב תמיד למנהיג בכיר ואורח רצוי אצל שליטים ומקבלי החלטות, אם כי לא פעם נוצר פער בין ההערכה לה זכה בעולם לחוסר ההערכה בה התקבל בישראל.
בשנותיו הרבות בממשלה חילץ את ישראל ממשבר כלכלי, בנה את הכור האטומי בדימונה, ייסד את התעשייה האווירית, שימש כמתווך במשימות פיוס בינלאומיות, הקים את מכון פרס לשלום וזכה לכבוד ולתהילה. בעצם יכול היה לנוח בבית בשקט על זרי הדפנה, אבל העדיף להמשיך בממשלה ובכנסת עד שהגיע למשכן הנשיא. "כל אדם הוא קטן כמו האגו שלו וגדול כמו התרומה שלו", אמר פעם במשפט שמסכם במדויק את הישרדותו הפוליטית.
היום, כשתפקידו המדיני הצטמצם לפעולות ממלכתיות יותר, הוא מתבונן על העולם החדש בתימהון ובהתפעלות. "מי עורר את המרד הערבי, לא טוויטר? לא פייסבוק?" הוא שואל. "גם אצלנו ההיי-טק מגיע לאוכלוסייה הערבית וטוב שכך, כי ההכנסות מהיי-טק עולות לאין ערוך על ההכנסות מחקלאות".
הוא מוסיף: "ערביי ישראל לא ממהרים להיכנס להיי-טק, אז אם ההר לא בא אל מוחמד, מוחמד יבוא אל ההר. יש עכשיו קרן משותפת לממשלה ולחברות פרטיות שמטרתה להשקיע בהיי-טק בערים ורשויות ערביות.
לדברי פרס, "יש בישראל שישים אלף אקדמאים ערבים. רובם מורים וחלקם רופאים בבתי חולים. בכל בית חולים בישראל יש רופאים ערבים ויהודים שמטפלים בערבים ויהודים. כשאנחנו חולים, אנחנו חיים בשלום, וכשאנחנו בריאים, אנחנו רבים. בכל שנה מצטרפים ארבעים אלף סטודנטים ערבים חדשים לאוניברסיטאות. ורובן סטודנטיות. גם המהפכה של מצרים ותוניס התחילה בצעירים ובנשים".
"אני חושב שהיא כבר התרחשה. בישראל יש דור צעיר שהממשלה בכלל לא מעניינת אותו והוא חי בעולם משלו. הדמוקרטיה מבחינתו היא חופש ביטוי ולא בירוקרטיה ומסמכים. אף אחד לא שולט היום בצעירים. יש להם לפטופ, הם מתקשרים לאן שהם רוצים, להורים אין מושג ושום יכולת לשלוט בחייהם. אפילו הלבוש שלהם, ג'ינס וטי שירט, הוא הצהרה אידיאולוגית. והם אוכלים סופי, פושי, סושי, אבל מקפידים על הבריאות, עושים ספורט, הולכים כל היום למכוני כושר.
"אני רואה את הדור הצעיר, איזה יפה תואר. גם הגברים, גם הנשים. אני הולך עם מאבטחים וכל אחד מהם גבוה ממני בראש. ואני מאושר מזה. אני רק מבקש שילכו גם למכוני כושר אינטלקטואלים. אני רואה את הדתיים, בני תשעים, בני מאה, הגוף כבר לא משהו, אבל השכל - תענוג. הם מבלים כל החיים במכוני כושר רוחניים. אני רואה את הרב עובדיה יוסף, איזה זיכרון צלול, איזו קליגרפיה מדהימה. אני רואה את הרב אלישיב, מעל גיל מאה, ואיזה מוח חד, איזו הבנה בהירה.
"דברים מתרחשים ומתחדשים ואני מקנא בצעירים. הם בעלי יכולת, יוזמה וביטוי עצמי. אנחנו עוד מדברים בסלוגנים, כאילו אנחנו יושבים במקרר גדול ששום דבר לא מתרחש בו. אבל הצעירים מבינים שדברים משתנים בלי הרף. העולם נע במהירות צונאמי. אין כל דמיון בינו לבין העולם שהיה לפני חמישים שנה. העולם היום זורם באלף נחלים ונהרות".
ואתה זורם איתו? יש לך פייסבוק? טוויטר?
"אין לי זמן לזה. דיברתי עם מארק צוקרברג, מייסד פייסבוק. אמרתי לו, שמע, בלבלת אותנו. אנחנו היינו עם הספר, פיפל אוף בוק, ועכשיו אנחנו פיפל אוף דה פייסבוק. אין לי פייסבוק, יש לי יוטיוב שמתעדכן כל שלוש דקות. אני לא יודע איך מתקנים אוטו, אז מה, אני לא נוסע באוטו?
"אין לי זמן אפילו לראות טלוויזיה. העדיפות הראשונה שלי היא קריאה. חבר שלי, אבי גיל, מוציא עיתון, אוסף מאמרים מהטובים בעולם ואני קורא אותו יום יום בצמאון גובר והולך. אני קורא ומגיע למסקנה שהעולם הרבה יותר דרמטי מהספרות שלו, ולכן עדיף לי לקרוא את הדרמה היומית מאשר את ההיסטוריה.
"ההיסטוריה תחכה קצת. היא הרי לא תשתנה. וזה מה שאומרים הילדים שלנו. הם שואלים, מה אתם מתגאים כל כך בעבר שלכם, הייתם כל כך מוצלחים? מנעתם מלחמה, עוני, אפליה? תנו לנו לעשות את העתיד שלנו בצורה מוצלחת יותר. והם צודקים".
כשהתחיל את דרכו, היה שמעון פרס הצעיר מבין המייסדים. היום הוא המבוגר מבין דור הממשיכים. פעם הייתה מאחוריו אישה חזקה ואהובה, והיום הוא אלמן שילדיו ונכדיו מפיגים את בדידותו.
אתה מתגעגע לסוניה?
"מאוד. אין רגע שאיני חושב עליה. הייתה לה חוכמת לב, לא רק חוכמת ראש. והייתה סמל הצניעות. היא כל כך בזה להון, בזה לכסף. כל מה שהיה לה נתנה לאחרים. אפילו את המתנות שקניתי לה חילקה מיד לחברות שלה".
נעלבת?
"לא. אמרתי, אני את שלי עשיתי, והיא עשתה את שלה, נתנה ולא שאלה אותי אפילו. וכשהייתי ראש ממשלה ואירחנו אנשים בבית, היא לא הסכימה לשלוח חשבון למזכירות הכנסת. אמרה, בשביל מה אנחנו צריכים את הכסף שלהם, לתכריכים"?
איך מותה השפיע עליך?
"זאת חוויה קשה ביותר. גזר דין שאי אפשר לערער אחריו. סוניה חיה בתוכי ואיתי גם היום והאהבה שלי כלפיה מלווה אותי. כך אני חש. לא היה רגע בחיי שלא כיבדתי או אהבתי אותה, ואני יודע שזו הייתה אהבה הדדית. כי אין אהבה חד-צדדית".
ולצד האהבה הוא הפסיק לעשן (השרה האיטלקייה המליצה על רופא שגמל גם אותה), נלחם בקלוריות ובכל ערב הוא בודק את עצמו מה עשה נכון ובמה שגה. "בראש רשימת הדברים הלא נכונים זה האם העלבתי אדם. אני לא יכול להימנע מזה, אבל זה כל כך מצער אותי. להעליב אדם זה חסר תועלת. זה מכניס דם רע. ובהכרתי, איני רוצה להיות אדם רע".
מה עוד אינך רוצה להיות?
"לא הייתי רוצה להזין את האגו שלי. אני חושב שהוא מקבל מספיק פינוקים גם ככה. אני משתדל לסלוח לשגיאות של זולתי באותה נדיבות שאני סולח לשגיאותיי".
אתה בן 88 וחיוני כבן עשרים.
"אגיד לזכותי שאני אדם מאוד ממושמע. יש לי שליטה עצמית ניכרת. ואני תורם, מעורב, עובד בלי קושי כי ביסודו של דבר אני אוהב בני אדם. אני מרגיש טוב בחברתם. זה לא מחייב אותי לשום מאמץ. אני חרוץ. אני מתחדש. להיות חרוץ הרבה יותר מעניין מלהיות מפונק. אני לא מבין מה אנשים מחפשים בחופש. אני הכי מרגיש בחופש כשאני עובד".
אתה מהרהר במוות?
"לכל אדם יש סוף. אני מודע לכך ואין לי שום טענות, אבל המוות לא מעסיק אותי לרגע. אם כבר, וכאשר זה יקרה, אמות כאדם אסיר תודה כי זכיתי ליותר ממה שהייתי ראוי וליותר ממה שאדם יכול לצפות לו".
למדינה הוא מאחל שתהיה מוסרית כעשרת הדיברות ואקטואלית כחקר המוח. ובמילים אחרות "עתיקה כמוסר וחדשנית כמדע". לראש הממשלה הוא מאחל שישיג שלום. ולעצמו, חוץ מהשלום, שימשיך להאמין באדם ולא לשמור טינה. "אני אף פעם לא יושב ליד הנחל, מסתכל על הדגים ועושה חשבון נפש כמה מהם כבר דגתי, כמה חלוקי אבן יריתי ולמי עליי להחזיק רעה או טובה. אני סולח גם ליריבים שלי ומאמין שהם אנושיים וחולמנים ומאמינים ממש כמוני".
ומה תעשה כשתהיה גדול?
"לפעמים אנשים שואלים אותי, מה המפעל הגדול ביותר שכבר עשית בימי חייך או שתעשה בעתיד. אז אני משיב שהיה פעם צייר גדול, מרדכי ארדון שמו, ששאלו אותו מה התמונה היפה ביותר שהוא צייר בימי חייו. ארדון השיב 'התמונה שאצייר מחר'. זו גם תשובתי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם