גיבורים בעל כורחם
ביום העצמאות שעבר אף אחד לא הכיר אותם, אבל מאז הם הפכו לידועים בכל בית. ארבעה ישראלים מספרים איך מצאו את עצמם בלב האירועים הגדולים של השנה ואיפה הם היום
רפרם חדד שרד חמישה חודשי עינויים בצינוק של קדאפי
במרחק עשרות קילומטרים משם, בלב יפו, יושב גיבור על אנונימי לחלוטין - רפרם חדד. חיכינו לו ליד הכניסה לביתו והנה הוא הולך ברחוב עם שקית קניות כשאף מעריץ לא עוצר אותו בדרך ומבקש צילום למזכרת. זה הבחור שבילה חמישה חודשים בצינוק הלובי וחזר חי כדי לספר.
רפרם הוא מולטי טאלנט בשפת הברנז'ה. צלם, פסל, מומחה לקולינריה, כותב מאוד יפה, מאוהב באגן הים התיכון ובעיקר בטוניס, שם נולד. לא פעם הוא שב לשם לביקורים. ללוב הוא התגלגל בחורף 2010 כפרילאנס. היו שמועות שהמקומיים הולכים להרוס בתי כנסת ובתי עלמין יהודיים והוא רצה לתעד במצלמתו לפני שיקרה הרע מכל.
"אם הייתי יודע שעוצרים ברחוב, בלי שום סיבה, לא הייתי נוסע," הוא מודה. "אבל היום אני מבין שהיה לי מזל גדול שיצאתי. זה לא מקום ששורדים אותו ולא משנה אם אתה צרפתי או שוויצרי. עכשיו בכלל היו תולים אותי והם בטח גם משוכנעים שאני קשור למהומות האחרונות." רפרם, בן ,34 הסתובב עשרה ימים בלוב עד שנעצר שעות לפני היציאה מהארץ, כשהוא בבית המלון. מיד נלקח לכלא. חמישה חודשים ישב לבד בצינוק, חקירות, עינויים. אזרח מהשורה שנקלע לסרט אימה.
"פחות נחמד מאקספרס של חצות," הוא צוחק. "פה אתה לבד בתא. אף אחד לא מחפש אותך. אין לך קשר עם מה שקורה בחוץ. העינויים זה עוד החלק הפחות קשה מאחר שזה כאב שיש בו פיק מסוים והוא נגמר. נפש זה משהו הרבה יותר חמקמק. לשבת בחדר לבד." רפרם הוא טיפוס, את זה אפשר לקלוט אחרי חצי שעה במחיצתו. שופע ביטחון עצמי, מחושב מאוד. עושה רושם שהכל אצלו בשליטה. לדבריו, הוא מיד הכניס את הסיוט לתבנית מסודרת. "בצילום יש היסטוגרמה," הוא מסביר. "בין הלבן לשחור יש גוונים באמצע. אז מצאתי את ההיסטוגרמה שלי. הכי לבן היה לצאת לשירותים אחרי שלושה ימים של התאפקות והכי שחור לא לשתות מים בחום של 55 מעלות. החישוב שלי היה שאם אני שומר על עצמי, אני יוצא נורמלי. התחלתי לנהל סדר יום." לפי חילופי השומרים הוא ידע כמה ימים עברו, לפי קריאת המואזין בחוץ הוא יכול היה לאמוד את השעה. "בניתי לוח שחמט," הוא מספר. "היה צריך לחכות כמה ימים עד שיביאו לי מספיק פקקים, אבל אחרי חודשיים סיימתי את ההכנה. שחמט הורג שלוש שעות. ארוחה לקחה לי שעה. אוכל את התפוח, מלקק אותו הרבה זמן כדי שיעבור היום המחורבן ויגיע כבר הערב." החוקרים לא ידעו איך לאכול אותו. חשבו שהוא סוחר נשק, אולי מעורב בהלבנת כספים. התקשו להאמין לתמימותו. לדבריו, כמה מהשומרים דווקא חיבבו אותו, אחרים המשיכו להתנכל ויתושים בגודל כדורי טניס היו משלימים את העבודה בלילות החמים.
"זה תלוי מי אתה," הוא ענה לשאלה איך נשאר שפוי. "אני נורא אופטימי. אין לי בעיות. תמיד שלם עם מה שקורה איתי. הפחד למות לא היה קיים, להפך, היה רצון למות כדי שהדבר הזה ייגמר. בהיסטוגרמה האישית שלי זה הפך למשהו טוב. אתה לא מפחד מכלום. גם עכשיו כשאני הולך ברחוב מה כבר יכול לקרות? ישימו לי שק על הראש ויזרקו אותי לאיזה תא."? לא מעט בכירים היו מעורבים בעסקת שחרורו אוגוסט שעבר. הוא חזר במטוס מלווה באיש העסקים מרטין שלאף ונחת ישר לידיו של שר החוץ אביגדור ליברמן שאמר במסיבת העיתונאים: "כל הכבוד שהוא עבר חוויה כנראה לא פשוטה עם כזה קור רוח." "אני לא אמיץ. אני פחדן." חדד מסייג. "התמונה שלי הופיעה בכל העיתונים הערביים בעולם ולכן מחר אני לא אסע לסוריה,
איך הייתה החזרה לשגרה?
"בימים הראשונים הייתה בעיה עם צבעים. אני נורא רגיש לצבעים ושם חייתי בתא חצי אפור חצי לבן, ופתאום אני רואה אדום וצהוב. גיליתי גם שאני מאוד אוהב להיות לבד. מתאים לי. לדעתי הייתי מחזיק שם שנתיים בערך, זה גם הזמן שנתתי לעצמי." חדד עובד בימים אלה על ספר שיספר על התקופה בלוב, הוא מרצה מבוקש. חזר ליהנות ממאכלי גורמה ומנסה לשכוח את הריבה ההיא מהתא הקטן. "יצאתי משם וזו החוכמה הגדולה, להגיד את זה אחר כך. אבל היה ברור לי שאם אני אצא זו תהיה חוויה מהממת ולא מקטע טוב. דברים שלא ראיתי וגם לא ידעתי על עצמי."
דוד אמויאל מנע אסון כבד בפיגוע בתחנת האוטובוס בירושלים
דוד אמויאל דידה השבוע על קביו בדרך למעליות שהובילו למרפאה הכירורגית בבית החולים הדסה עין כרם, בירושלים. מדי פעם עצר, עיווה את פניו בכאב פתאומי והמשיך באיטיות. אחיו יהודה, שליווה אותו, לחש: "מסכן, שבר כלי."
לפני חודש וחצי, כשעדיין היה כלי שלם ופעיל, אמויאל החליף את גיסו ב"פיצוץ של קיוסק," בוטקה לממכר סיגריות וממתקים שנמצאת בדיוק מול בנייני האומה, סנטימטרים מתחנות האוטובוס, שבדרך כלל מפוצצות בנוסעים. בחור ישיבה ניגש אליו וסיפר שיש בסמוך מזוודה שאין לה דורש. אמויאל, בתרגולת מוכרת, ביקש מכל הנוסעים להתפזר, הוציא את הסלולרי והתקשר למשטרה. עוד הוא מדבר עם המוקדנית נשמע פיצוץ מטורף, מטרים ממנו.
"אני לא גיבור," הוא אמר אחרי שהתיישב למנוחה, בדרכו לטיפול. "כולה בן אדם רגיל שניסה לעזור. כל החיים הייתי כזה. מה, לא יכולתי לברוח? בקלות, אבל לא חשבתי על עצמי. עמדתי מטר מהמטען ואני צועק 'חפץ חשוד, תתרחקו.' לא יודע מה קרה לאנשים פה, הפכו לאדישים. לא רצים, לא זזים. הייתה הרגשה לא טובה. התקשרתי למשטרה ולך תדע אולי מישהו ראה אותי מתרוצץ בשטח ועם השלט רחוק, ב-בום."
שבועיים וחצי שכב בהדסה, עוד שבוע וחצי בטראומה ובשיקום בבית החולים הרצוג. שתי כדוריות ברזל מהמטען עדיין מסתובבות לו בחלל הבטן - אחת שוכבת ליד הגב, הוא מרגיש אותה בנגיעה, והשנייה התנחלה לא רחוק מדרכי השתן והיא המניוקית שגורמת לרוב הקשיים. אמויאל בא לבית החולים לעוד ייעוץ, לראות איך מתקדמים משם.
"קח סקופ," הוא אמר כשהמתנו לתורו מחוץ לחדר הרופא, בקומה השלישית. "שעה לפני הפיגוע התחיל להיות קר, שמתי עליי מעיל עור שהיה איתי. אז הנה מספרים על החפץ החשוד, הוצאתי את הסלולרי, פיצוץ, והרגשתי מכה אדירה במרפק." אמויאל הסיט את הטרנינג והציג פצע בזרוע שנמצא בתהליכי הבראה מתקדמים. "כשהשתחררתי מבית החולים קיבלתי שקית עם הבגדים," הוא המשיך. "הוצאתי את המעיל ומצאתי חור בשרוול בדיוק במקום שבו קיבלתי את המכה. הכנסתי יד לבטנה והוצאתי גולה מברזל. אם לא הייתי מדבר בטלפון היא הייתה נכנסת ישר ללב. המרפק הגן."
בערב פסח אמויאל השתחרר מבית החולים, למחרת צלע לבית הכנסת "בית אל" בשכונת גילה ואמר ברכת הגומל. באמצע הברכה התמוטט ופרץ בבכי. זה כבר לא היה הכאב הפיזי אלא הכאב הנפשי.
"אני כמעט לא ישן בלילות," הוא מספר. "יש לי חלום שחוזר כל הזמן מאז הפיגוע. בחלום אני נכנס לבקר את אחי במרכז כלל, ובכניסה כולם ערבים ואני רץ לידם ומדמם. נבדקתי על ידי פסיכיאטרית, היא מילאה שתי חוברות על הטראומה ומה שעובר עליי. רצים לי סרטים לא טובים. אני עוצם עיניים ורואה את התיק, את המחזות של האנשים שוכבים וצועקים. הרי אחרי הפיצוץ רצתי איזה 20 מטר עד שהתמוטטתי."
מה מרגישים ברגע הראשון?
"הכל מתפוצץ מול העיניים ואתה רואה אדום ושחור ועף. נשרפתי בחצי מהגוף כי התיק נדבק אליי, כדוריות הברזל חפרו בעור. בהתחלה זה לא היה כואב כמו ששורף. הסתכלתי על הגוף ורק דם."
אמויאל, בן ,52 הוא אנטי גיבור קלאסי. אחד מ14- אחים ואחיות שמתגורר עם אמו בשכונת גילה, חי מהיד לפה. אף פעם לא חלם להגיע לכותרת הראשית. האיש שהיה שם. "קרה לי נס," הוא משוכנע. "יש לי אמונה שלמה שמישהו שומר עליי."
מאז שחזר הביתה אמויאל יוצא רק לבדיקות רפואיות ולעתים רחוקות לבית הכנסת. לא רואה את עצמו שב לקיוסק ההוא כדי לסייע לאחותו חנה שעדיין ממשיכה ללכת לעבודה ומשקשקת מפחד.
פעם אחת ערוצי הטלוויזיה החזירו אותו למקום, כדי שיעשה שחזור למעשה האמיץ, אבל בעודו מקבל בלאק אאוט הוא שמע ברקע איך הכתבים הבכירים מתקוטטים על בלעדיות האייטם. "איזה מתעניינים בי, איזה תעודת הוקרה,"? הוא חייך בציניות כששאלתי על חייו כידוען. "בהתחלה כולם באים. ערוץ 10 יוצא, ערוץ 2 נכנס. אבל אחרי כתבה ראשונה ושנייה לא שואלים אפילו אם אתה חי או מת. לא מעניין אף אחד. אתה שוב דוד אמויאל רק עם כדור בבטן."
קארן טל היא מנהלת בית הספר ביאליק רוגוזין שכיכב באוסקר
יום שני בבוקר, טקס יום השואה בבית הספר ביאליק-רוגוזין בדרום תל אביב. אסתר אייקפהאי, פליטה מדרום אפריקה, עמדה ושרה את "להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים." והיא עדיין מועמדת לגירוש. "אני לא מפחדת," אמרה כששוחחנו. "אבל זה לא טוב שעדיין מדברים על זה." לפני חודשיים, בלוס אנג'לס, זכה הסרט התיעודי "לא עוד זרים," בכיכובה של אסתר, בפרס האוסקר. באותו זמן ישבה באולם, בשמלת ערב חגיגית, מנהלת המוסד קארן טל, וניגבה דמעה של התרגשות. "הרבה פעמים תנאי הגידול של הילדים האלה לא היטיבו עמם," טל אומרת. "חוויה מאוד קשה של מי אני ואם אני כאן או לא ופתאום מהמקום הזה של חווית הפרס, הם יכולים להלך בזקיפות קומה וביטחון. הם שמו את מדינת ישראל על המפה ובהקשר מאוד חיובי. אלה ילדים שמעבר לסיפורי התנ"ך ייקחו בצריבה התודעתית שהם היו חלק ממשהו גדול."
הסרט נולד אצל לין, אשתו של תד אריסון המנוח, שהחליטה אחרי מבצע "עופרת יצוקה" שצריך להציג צד חיובי של ישראל. יום אחד הגיעה לבית הספר ואחרי סיור בזק בן עשרים דקות החליטה שמצאה לוקיישן.
"יצרו איתי קשר קארן וקירק, יוצרי הסרט," מספרת טל, בת .46 "שלחו מייל שבאים ביום ראשון בשש בערב. חשבתי לאיזו שעה של דיבורים. פתאום נוחתת חבורה גדולה עם חצובות ומצלמות. 'באנו לעשרה ימים לבדוק מי אתם.' אתה לא יכול לעשות קאט ולשים מסכה, כי הם חודרים לכל מקום. נכנסו לשיעורים, אכלו איתנו. בחרו להתמקד בשלושה ילדי פליטים. התחלתי לחפש עליהם קצת באינטרנט והבנתי שהם מאוד מקצועיים. היו מועמדים ארבע פעמים לאוסקר, אבל כנראה היו צריכים לבוא לתל אביב, לראות פרויקט עירוני מדהים, כדי לזכות."
טל זוכרת את המיזוג המקפיא באולם הטקס, את ההמתנה מורטת העצבים עד שהגיע תורם. מיד אחרי ההכרזה היא נאלצה לעזוב, כי זו כבר לא הייתה עוד מנהלת, אלא כוכבת. גלי צה"ל, ים של מברכים.
"ראיתי את ההצלחה אחרי שהסרט הוקרן לאחרונה בערוץ ,"2 היא מספרת. "הרי אחרי חופשת הפסח קשה להתניע מורים, כי מתחילים להריח את הסוף. אבל עמדתי בשער ושמתי לב איך כל אחד צמח בחמישה סנטימטרים. באו מורים ותלמידים ואמרו 'אנחנו גאים להיות שייכים.' המעבר הזה מבית ספר שהיה בסכנת סגירה וסבל מדימוי נמוך, ובין אנשים שמסתובבים בתחושת גאווה, זה נכס שלא יסולא בפז."
אסתר, בת ה12- וחצי, מספרת איך חברים לא מפסיקים לבקש ממנה את הדיסק של הסרט, ששינה את מעמדה. "מזהים אותי ברחוב ואומרים שאני סלב. עכשיו אני ילדה מוכרת, אבל לא נראיתי טוב בצילומים."
יצאת מדהים. את רוצה להיות שחקנית?
"לא, אני חושבת להיות אשת עסקים."
רק יותר מאוחר, ביום הזכייה, השמחה נמהלה בעצב. ממשרד הפנים הודיעו באותו בוקר על תחילת הגירוש. "צריך לבנות מדיניות הגירה כמו שיש מדיניות ברורה לגביי עליה," טל משוכנעת. "כבר שלוש שנים מדשדשים בסוגיה של, רבאק, 1,200 ילדים. ל800- החליטו לתת מעמד ויצרו איפה ואיפה בין ילדים שמתחנכים באותו בית ספר ישראלי, ממלכתי. למה? הרי אתם מייצרים לילדים האלה זהות. היום טקס יום השואה, בשבוע הבא נציין את יום הזיכרון. אתמול דיברתי עם אלפונסו, מיצ'ל וריצ'רד, חיילים שהתגייסו למשמר הגבול, תותחנים ושריון. תאמין לי, יותר פטריוטים מהרבה חבר'ה שאני מכירה."
המקהלה בטקס יום השואה גילתה ים של פרצופים מקונגו, פיליפינים, גאנה. 48 לאומים שונים מיוצגים בבית ספר והנה הם מתמקדים באירוע היסטורי שעבר עם אחר, בתקופה אחרת. מוזר, מרגש. ולחשוב שחלק מהם עשוי בקרוב להיעלם מהנוף.
"הסרט יצר בעיקר הבנה והזדהות," המנהלת משוכנעת. "אבל כדאי שנחליט מי אנחנו. מצד אחד, לעיני כל העולם, אומרים איזה יופי, גישה הומנית ומצד שני מגרשים. זה לא עובד. זו צביעות. אני לא בממשלה, אלא רק יכולה לדבר כאשת חינוך וזה מתסכל. הרי מה שיפה בסרט זו האותנטיות. הוא מגיע ממקום של תקווה והתמודדות ולא של מסכנות. זה הניצחון הגדול, של הרוח."
ניסן "ניסכו" כהן פתח מחדש את המוזיאון שלו שנשרף בכרמל
את ניסן "ניסכו" כהן פגשתי בשבת, 4 בדצמבר, בעין הוד המעושנת. השריפה הגדולה בכרמל השתוללה והוא עמד בידיים מפויחות וחולצה תלושה מהמציאות עליה היה כתוב: " ) "joy Don't postponeאל תדחה שמחה.(" כיתוב מוזר מאחר שבאותם רגעים, מטרים מאיתנו, הלך ונשרף מוזיאון תיבות הנגינה, שהקים ב.2006- מפעל חיים שהוא אסף במשך 45 שנה.
ניסכו, עם כל הכאב, הודיע כבר אז שהוא יחזור ואכן השבוע הוא חגג חודש מאז שפתח מחדש את המוזיאון. למרבה הפלא אחרי שהתפזר העשן התברר שרק 20 מתוך 200 תיבות הנגינה נשרפו. לשאר שלום.
"הפסנתר שם, בפינה, יש מישהו מתל אביב שמתקן כאלה," הוא הצביע על כלי הנגינה ששכב בצד, פצוע בינוני מהשריפה. "נתן לי הצעת מחיר לבנות את כל הקופסה מחדש, זה הרי סטנוויי כנף. לקנות חדש זה עסק של 30 אלף דולר. לפחות. כמה רצה? 20 אלף דולר. כמו כל הביטוח שאני אקבל. אז הפסנתר יחכה."
אולי הגורל רמז שתסגור?
"אף פעם לא חשבתי ככה בגלל שכל פעם שאנשים באו לכאן הם פתחו פה מתדהמה. אין דבר כזה במזרח התיכון. כל החיים שלי נהניתי, אז לסגור."?
ניסכו, בן ,84 עלה מניו יורק לפני 15 שנה. היה במאי סרטים תיעודיים שהרבה להסתובב בעולם ויום אחד החליט לקנות תיבת נגינה. ואז הגיעה השנייה ואחריה השלישית.
כשעלה השאיר אותן סגורות במחסן בארצות הברית, אבל כשחיפש מקום קבוע למגורים וראה את בית העם בעין הוד עומד להשכרה, חשב על הרעיון הגדול הבא - מוזיאון.
"רבים חושבים שהאש גמרה לי את הסיפור," הוא מדווח. "לא באים. התקשרו אחרי השריפה להגיד שהם מצטערים. אמרו 'כמה בכיתי, היית כל כך נחמד אלינו.' אבל לך תספר להם שהמוזיקה תמיד ממשיכה."
ניסכו אומר שהוא למד מהמקרה שיש בארץ הרבה אנשים טובים. אחרי השריפה באו המוני מתנדבים ובמשך ימים ארוכים עזרו לו לקרצף את הפיח מהקירות, לצבוע מחדש ולהעמיד שוב את התצוגה. "יש לי טראומה שבאה והולכת," הוא מודה. "כל פעם שאני נכנס ורואה דברים שנפגעו ושצריך לעבוד עליהם, זה כואב. כמו שהולכים לבית החולים לבקר בן משפחה שנמצא בשיקום."
ניסכו ביקש שנייה הקשבה. הוא הלך לגרמופון הישן, שם עליו תקליט עתיק יומין מסוף המאה ה,19- המנגינה של ההמנון הלאומי, תקליט שהיה באולם התצוגה בזמן השריפה. החום הגדול כנראה עשה את שלו, התקליט התעוות וניסכו משוכנע שקולות הרקע שנוספו הם של האש ויישארו לשנים הבאות כעדות למה שהיה. לפחות כגימיק זה יכול ללכת טוב.
ניסכו סיפר שהטראומה העלתה לו רעיון מבריק והוא כבר מגלגל מיזם חדש. "יש הרבה קטסטרופות בעולם. צונאמי, רעידות אדמה, טורנדו. השם של החברה שאני מקים הוא 'פרוטות לחיים.' הפעם הראשונה בהיסטוריה שיהיה מס עולמי. כל אחד ייתן כמה פרוטות מהמשכורת לבניית מחסנים בכל עיר בעולם. אוהלים, אוכל. למה לא? הרי כל פעם שיש טרגדיה אומרים 'אם רק היו מביאים.'? עכשיו יהיה."
פגישה ראשונה בנושא כבר נערכה בהשתתפות רופאה ובנקאי. ניסכו, לעומת הגיבורים האחרים של השריפה ההיא, לא מתכוון לרדת מהכותרות כל כך מהר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם