לייק ל-ע.הלל: האם שירי הילדים מפעם ישרדו?
הילדים של היום הם לא כמו הילדים של פעם? יכול להיות. מה שבטוח הוא שתרבות שירי הילדים עברה דרך ארוכה מביאליק ועד יובל המבולבל
ר,' האח הגדול של א,' עמד בפנים חתומות. "איזה מין מלים אלה,"? שאל את ההורים שלו. "זה ממש לא כמו המילים של הפסטיגל, שהמילים שלו יותר יפות. נגיד כמו השיר של אודי ואביעד."
"לא שואלים שאלות / פה לא חופרים יותר מדי / כאן נכנסים לקצב / או שביי ביי ביי / זה הדבר האמיתי/ כאן זה הטרנד, זה מה שחם." וההורים שלהם הסתכלו אחד על השני ואמרו: "איפה, איפה 'שיר הגדי,' 'הבובה זהבה' ו'אליעזר והגזר."?'
אחד המושבים הבולטים בכנס השנתי של עולם המוזיקה הישראלית שייערך היום בקמפוס אוניברסיטת בר אילן יוקדש לשירי הילדים בישראל וינסה להשיב על שאלת השאלות: עד כמה השירים של היוצרים הוותיקים כמו לוין קיפניס או מרים ילן-שטקליס רלוונטיים לדור ה"לייק."
ד"ר עידית סולקין מהמעבדה לחקר המוזיקה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, האם הילדים של היום אכלו אותה?
"קצת כן. אין תשובה טובה. הילדים שלנו גדלים לתוך סביבה תרבותית אחרת, שהמניעים שלה הם מניעים אחרים. אני אסייג ואומר שהמוזיקה תמיד היתה מגויסת למשהו. היה הגיוס הציוני, של הוראת העברית בתחילת הדרך, אבל הוא לא היה מנותק מהצורך של הילדים ולא היה מסחרי. לא מכירות, שיווק, סלב וכוכבות."
הצצה בשירים של לוין קיפניס, למשל, מגלה שהוא היה רתום היטב לרעיונות הציוניים. העיסוק העיקרי שלו נע בין שירי חגים לילדים ("חג פורים," "מי זה הדליק," "אורחים לחג" ועוד) לשירי אדמה ("אליעזר והגזר," "גינה לי") ושירי התיישבות ("מי יבנה בית," "ביד רמה," "המעפילים").
"השירים האלה כבר לא מתאימים לאג'נדות המקובלות, והכוונה לא רק לשירים של קיפניס," אומרת סולקין. "ניקח את השיר 'בגליל,' עם המלים 'עלי גבעה שם בגליל, יושב שומר ובפיו חליל.' הרבה מאוד שנים לא מלמדים אותו בבית הספר. האידיאל של עבודת האדמה והשמירה כבר לא קיים. מה זה להיות רועים? היום מחנכים ילדים להיי-טק ולהיות מנהלים."
השיר "חג פורים" הוא דוגמה לשינוי שעבר על החברה
המשורר ע.הלל כתב על כתיבתו את הדברים הבאים: "כל התופעה הזו של הכתיבה היא נפלאה ממני. אני לא יודע איך זה מתחולל. אני רק יודע שאני יושב אל השולחן עם נייר נקי ועט, וכשאני קם יש נייר מלוכלך, כתוב ומחוק... למי אני כותב את שירי? אני כותב אותו לילד, לילד סתם. אמנם לא תמיד ברורים הגבולות היכן נגמר הילד ומתחיל המבוגר, כי בימינו הילדים לוקחים חלק פעיל בעולם המבוגרים, והמבוגרים מתעסקים בעניינים ילדותיים."
שיר זקוק למזל. אם הוא זוכה ללחן טוב, רוב הסיכויים שישרוד. כך קרה למשל לשירים "למה הזברה לובשת פיג'מה" של ע. הלל או "בובה זהבה" של מרים ילן-שטקליס.
"אחד התפקידים החשובים שלנו כאנשי חינוך וכהורים הוא לבדוק לאיזה ידע אנחנו חושפים את הילדים שלנו. מוכרחים לזכור ששיר הוא יחידת ידע," אומרת ד"ר סולקין, "אפשר להקביל את זה לתזונה. כמו שאנחנו בודקים מה נכנס להם לפה, צריך לבדוק את התזונה הרגשית שלהם. המון דברים חדשים נוספו לשירי הילדים, שלא אמורים להיות בהקשר של השיר: קצב וביצוע לא נכון ומהיר מדי יכולים ליצור סוג של סטרס."
הרף של היום נמוך ושקוף: רק שלא יהיה מזיק מדי. "בהרבה מובנים, שיר ילדים נתפס כיום כמוצר מתכלה. הוא מחזיק על מדפי המוח זמן קצר, עד שקם לו יורש צעיר יותר," מסבירה ד"ר סולקין, "זה סוג של אבולוציה בתרבות. כשהיא מונעת רק מהקשרים שיווקיים מסחריים והפילטרים הם מי כוכב ומי לא, זה בלתי נמנע."
המסקנות ברורות: מצד אחד יש יוצרים בהוויה הישראלית ששייכים לקאנון ונחשבים לתו איכות או מותג. את הרשימה מרכיבים מרים ילן-שטקליס, פניה ברגשטיין, לאה גולדברג, ח"נ ביאליק, ע' הלל, אנדה עמיר, אברהם שלונסקי, קיפניס ועוד.
מנגד, החידושים נושפים בעורף. הגננות וההורים תרים כל הזמן אחרי חומר חדש. באופן טבעי, שתי המגמות האלה אמורות להתקיים בשלום ביחד, אבל המציאות מראה שהעוצמה המסחרית והשיווקית מכחידה את המגמה שמשמרת את הקיים.
יוצרים רבים נשענים על פריחת המדיה. אפשר למצוא בתוכם את סמדר שיר, משה דץ ומירי מיירס. לכולם אוריינטציה שיווקית והמוטיבציות בדרך כלל מסחריות. חוקי המשחק, לפיהם הפרנסה קודמת לכל, עושים את שלהם. "אי אפשר היום בלי המדיה. היא הפכה להיות כלי מאוד חזק בתרבות," אומרת ד"ר סולקין, "מעטים ההורים שיושבים היום עם הילדים ועושים איתם דברים לבד, מכמה טעמים: שוק העבודה התובעני, הצפה בשירי הילדים החדשים ובלבול."
בין מאות הליצנים שמשחררים אל עולם הילדים להיטים עם חריזה דחוקה בניחוח עז של ספרי מחזור ("שקשוקה, מטבוחה, דרבוקה" של יובל המבולבל למשל), יש נסיונות להחזיר את השירים שאנו המבוגרים גדלנו עליהם.
דוגמה אחת היא הדיסק "זר שירי ילדים" שיצא לאחרונה על ידי נחום היימן באמצעות העמותה למורשת הזמר העברי, עם השירים "בואו עננים," "יש לנו תיש," "דובון יומבו," "שימי ידך," "עגלה עם סוסה" ועוד. גם בחברת "אן.אם.סי" זיהו את הגעגוע וניסו לספק לו מענה בדיסקים כמו אלבום שירי ביאליק, אלבום שירי ע.הלל, שירי תכנית הטלוויזיה "קרוסלה" ושירי מרים ילן-שטקליס.
ב"הופ! ילדות ישראלית" אפשר למצוא את תופעת שימור התרבות הישראלית עם דגש על שירי ילדים כמו "הסבון בכה מאוד," "רוח רוח," ועוד. גם על מדפי הספרים מופיעות בשורות נוסטלגיות טובות בדמות אנתולוגיות מושקעות כגון "שרשרת זהב, שירי מופת לילדים: מביאליק ועד יהונתן גפן" (הוצאת אחוזת בית).
"הצורך לבסיס תרבותי לכל ילד הוא חובה תרבותית. ספרות היא העגלה שבה אנחנו מעבירים את התרבות שלנו הלאה," מסבירה העורכת האחראית והמו"לית שרי גוטמן את ההימור שלקחה בבחירת הקלאסיקות.
"אין לי שום ספק, שמדי פעם צריכים לעשות מאמץ כדי להחיות את החוליות שהולכות ונעלמות בתוך המסורת הספרותית שלנו. ההצלחה של זה והעובדה שהספר היה רב מכר הרבה מאוד חודשים, מראה שאנשים רוצים להיצמד לעמוד השדרה ספרותי, למרות הדברים האחרים שצצים, שהם רחוקים מאוד מעמוד השדרה של זה. החובה שלי כמו"לית היא לקיים, להחזיק, להזכיר, ולהחיות את זה."
נא להמתין לטעינת התגובות
