שובה של פלוגה ג'
ההתקדמות בסימטאות הצרות תחת אש צלפים, המחסה במלון ריבולי, המנהיגות האמיצה של המח"ט מוטה גור: המילואימניקים של גדוד 28 חוזרים לשחרור ירושלים
ראשוני הפלוגה היו יוצאי יחידת 101 המיתולוגית של אריק שרון, אליהם הצטרפו בשלהי שנות ה-50 ראשוני הצנחנים מגדוד 890 שכבר עברו צניחה במיתלה, ובתחילת שנות ה-60 צורפו לפלוגה גם לוחמי נח"ל מוצנח. "כמו שאנחנו הסתכלנו בהערצה על החבר'ה מה-101, ככה 'הצעירים' הסתכלו עלינו", מספר אילן גורן, שכחייל בשירות סדיר זכה לעשות שכיבות צמיחה תחת קולו הרועם של מ"פ צעיר בשם רפאל איתן ועד היום שומר את חתימתו בפנקס הצניחה ליד המילה "מיתלה". "השתתפנו בלא מעט פעולות תגמול בשנות ה-50 בפיקודם של רפול ואריק, וזה עשה רושם עצום על החיילים שהצטרפו לגדוד אחרינו".
אבל בחמישה ליוני 67', בעוד חיילי פלוגה ג' - מרביתם כבר עברו אז את גיל 30 - עושים את ההכנות האחרונות לקראת הצניחה המתוכננת מעבר לקווי האויב המצרי באל עריש, הכל השתנה. בעקבות החלטת המלך חוסיין להצטרף למתקפה על ישראל וההישגים של הכוח שהוביל רפאל איתן בסיני, הוקפצו לוחמי החטיבה, בהם גדוד 28, 71 ו-66 לגזרה הירושלמית. במהלך שלושה ימים של קרבות עקובי דם, תחת אש פגזים וירי צלפים ירדנים בסמטאות המובילות לעיר העתיקה, יכלו גם "צעירי" הפלוגה שלא חוו את המתלה או פעולות התגמול לרשום לעצמם את ההתנסות הקרבית הראשונה.
"במשך כמה שבועות היינו במה שנקרא 'תקופת ההמתנה'", מספר גורן, "ישבנו באזור תל זכריה, התאמנו לקראת הצניחה באל עריש, וממש כשהתחילה המלחמה כבר לקחו אותנו לתל נוף משם היינו אמורים להמריא לכיוון אל עריש ולצנוח שם. באותם ימים בכלל לא לקחו בחשבון שירושלים תהיה חזית נוספת, אבל באותו בוקר, כשאנחנו כבר עם המצנחים על הגב, הגיעה ההוראה לעזוב הכל ולעלות על אוטובוסים
שי מלמוד מקיבוץ כפר גלעדי, אף הוא מוותיקי הפלוגה, זוכר היטב את חששם של הצעירים ש"המלחמה בורחת": "כשהבינו שאנחנו לא יורדים לאל עריש, החבר'ה התחילו להגיד שהם מפסידים את המלחמה. בכלל לא שיערו מה מחכה לנו בירושלים. אבל אנחנו, שכבר עברנו משהו, אמרנו להם שאין מה להפסיד. מלחמה זה לא חוויה מכוננת כמו שהם אולי חשבו".
המשימה שיועדה לחטיבה 55, בפיקודו של המח"ט מוטה גור, נשמעה בתחילה פשוטה. לפרוץ בחשכת הליל את חומות העיר העתיקה ולחבר את חלקה של ירושלים שבשליטה ירדנית עם המובלעת הישראלית בהר הצופים. אבל גור ואלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס לא התכוונו לעצור שם. בלחימה עיקשת הם הובילו את הצנחנים ברחובות העיר העתיקה, לאזור מוזיאון רוקפלר דרך הקרב הקשה בגבעת התחמושת, עד לכיבוש הר הבית והכותל.
עבור משה מזר, הלחימה כחייל בפלוגה ג' בסמטאות ירושלים וההתקדמות לכיוון העיר העתיקה היו הרבה מעבר למימוש פקודות מבצע. "כילד שגדל בירושלים עברתי את המצור ואת ההפגזות שזכורות לי היטב גם היום", הוא מספר, "היינו מסתתרים אז מתחת למיטות, אבל עכשיו, כחייל צנחנים, שמגיע לירושלים, הרגשתי שהגיע הזמן להשיב להם מנה".
עם הגעת הפלוגה לשכונת עין כרם, שעות מספר לפני היציאה לכיוון העיר העתיקה, הבחינו החיילים כי בתי התושבים ריקים. "היה מאד שקט, אבל פתאום התחילו לפתוח לנו דלתות של מקלטים, ישבו בפנים משפחות וילדים, הביאו לנו אוכל ושתייה וככה ישבנו איתם ושרנו שירים, לא שיערנו לאיזה מצבים נגיע בתוך כמה שעות", נזכר מזר.
כך, לאחר שלושה שבועות של אימונים לקראת צניחה בעומק מצרים, מצאו את עצמם לוחמי פלוגה ג', לצד שאר חיילי חטיבה 55, מסתערים על חומות העיר העתיקה, בין סמטאות שקודם לכן שמעו עליהם רק בסיפורים. רק שהפעם קיבלו את פניהם אש פגזים וירי צלפים של הלגיון הירדני, שרבים מחייליו התמקמו בבתי התושבים והחלו לצלוף בצנחנים שרצו קדימה.
גדליה גל, ששימש כסמג"ד 28 בקרב ונפצע במהלכו, זוכר היטב ההסתערות. "מפקדת הגדוד חטפה הפגזה מאד מהר, לא מעט מהמפקדים נפצעו וכך גם אני, היו לנו הרבה אבדות ופצועים, אבל הגדוד לא עצר לרגע", מספר גל. "אני זוכר שכל הזמן קיבלנו מסרים מהפיקוד לא לעצור, להמשיך ולנוע קדימה".
מי שהחליף את גל כסמג"ד היה שמעון כהנר (קצ'ה), מלוחמי היחידה המיתולוגית 101, שהחל את המערכה לשחרור ירושלים כמפקד פלוגה בגדוד 28. "מה שתחילה היה אפילו אכזבה מסוימת בעקבות ביטול הצניחה באל עריש, הפך תוך כדי התקדמות לירושלים ותחילת הלחימה לתחושה שאנחנו הולכים לקחת חלק באחת המערכות הכי חשובות של העם היהודי", מספר קצ'ה.
"תוך כדי התקדמות, הפלוגות של גדוד 28 לחמו יחדיו וגם התפצלו, כל פלוגה וכל מחלקה עשתה את תפקידה, והרגשתי שאני לא צריך להמריץ את החיילים. צנחן במהותו מתחנך על ביצוע המשימה, על דבקות במטרה, אבל העובדה שהפעם הקרב היה על ירושלים תרמה לתחושה שאנחנו הולכים על היסטוריה".
אולם בדרך לספרי המורשת, היה על צנחני פלוגה ג' להילחם עד כוחם האחרון בשטח שלמאפייניו המיוחדים הם לא היו מאומנים. מעבר לחומה חיכו להם סמטאות צרות ומאיימות, חצרות בתים מוקפות בעיניים ירדניות עוינות שצלפו באש חיה בכל פעם שניסו להתקדם. 25 מלוחמי גדוד 28 נפלו במלחמת ששת הימים בעת הלחימה ברחובות ירושלים, כאשר פלוגה ג' ספגה את מרבית האבדות שלה בתוואי בו פרצה לעיר העתיקה, מדרך שכם, המשך למעבר מנדלבאום ומוזיאון רוקפלר, עד שהשיגו את השליטה במתחם העיר העתיקה.
"בשלב מסוים, כשהגענו לשטח הפריצה, התברר שיש בעיה: שני סיירים שהיו אמורים להוביל אותנו בין הסמטאות לא הגיעו, אבל מוטה לא רצה לחכות לאור יום והודיע שממשיכים גם בלעדיהם", מספר מלמוד. "כך, רחוב אחרי רחוב, חצר אחרי חצר, התחלנו להתקדם ולטהר את העמדות של הירדנים".
"אחד הדברים שהכי זכורים לי זה שפתאום, מעבר לחומה, ראיתי שמות ושלטים של חברות סיגריות ודלק שאולי 20 שנה לא ראיתי בישראל, בגלל החרם הערבי", ממשיך מלמוד. "עם כל המתח של הקרבות עמדתי מולם נפעם. זו גם הייתה הפעם הראשונה שנתקלנו באזרחים שהתגוררו בצד הזה של ירושלים, שעד אז היה עבורנו בגדר דמיון בלבד".
"היה מעט מאד זמן להכנות או לתכנונים, אבל הייתה לנו דבקות גדולה במשימה", מוסיף הלוחם רן לב, "ואני זוכר שכל הזמן זירזו אותנו להתקדם, כי פחדו שתיכנס הפסקת אש ולא נספיק לשחרר את הכותל".
בין הפצועים היו גורן, שנפגע מרסיסי פגז בעת הניסיון לפרוץ את החומות וחברו משה מזר, שנפגע בפניו ונותר שרוע על הקרקע סמוך לתחנת דלק בשכונת שייח' ג'ראח, חשוף לירי הצלפים. "שכבתי שם עם המאג עלי, לא יכול אפילו לקום ופתאום אני רואה מולי טנק", משחזר מזר, "לא ידעתי בהתחלה אם הוא שלנו ופתאום יוצא ממנו חייל, ואני מזהה את אחד החברים שלמד איתי בעממי. גם הוא מיד זיהה אותי, הסיט את הצריח מעלי לעבר עמדת הלגיון, ופגע בצלפים. מיד אחרי זה מצאתי מסתור במנזר שהיו שם עוד כמה פצועים וחיילים ששמרו על שבויים ירדנים, ואז קצ'ה נכנס, חילק הוראות לפצועים לשמור על השבויים ואת הבריאים לקח איתו להמשיך קדימה".
בשעה שגורן ומזר הועברו לטיפול בבית החולים, המשיכו מלמוד, וחברו למחלקה רן לב, להתקדם לעבר היעדים שהוגדרו, עד שהגיעו למלון ריבולי, שם נעצרה הפלוגה לאחר שנתקלה באש כבדה שמנעה מהם להתקדם. בעוד הצנחנים תופסים כמה רגעים של מנוחה במלון הנטוש, הבחין רן לב בשלושה אוטובוסים עמוסים בחיילים מפעילי מרגמות שנשלחו לתגבור ועשו את דרכם ישירות לחומה אשר מעליה המתינו צלפים ירדנים.
לב מיהר לסמן לחיילים לעצור והם מיהרו למצוא מחסה במלון. אולם הצנחנים לא היו שקטים, ושניים מהם נשלחו לבצע סריקה מהירה לוודא שאף אחד לא נשאר מאחור. חיים רוסק, שהחל את דרכו בגדוד 890 והיה שותף לפעולות התגמול בשנות ה-50, לא הספיק לחזור למלון המוגן, חטף כדור מצלף ירדני, ונהרג. על פעולה זו הוענק לו לאחר מותו עיטור העוז.
היום, כמו בכל יום ירושלים ב-44 השנים האחרונות, ייפגשו לוחמי פלוגה ג' מגדוד 28 למפגש רעים ולזכר חבריהם שנפלו בקרבות. במהלך השנים הצטרפו למפגשים גם הנשים והילדים, ובשנים האחרונות מגיעים גם הנכדים. חלק מהלוחמים הוותיקים מסתייעים במקל הליכה, אחרים כבר מתקשים לעמוד, אבל כמעט אף אחד לא מפספס את האיחוד השנתי.
במשך שנים זכיתי לשמוע ממקור ראשון את הסיפורים והאגדות, החל מפעולות התגמול בחשכת הליל בסוריה ובירדן בשנות ה-50, דרך הצניחה המיתולוגית במיתלה, כיבוש העיר העתיקה בששת הימים, צליחת התעלה במלחמת יום כיפור ועד למלחמת לבנון הראשונה - אז אבא שלי, הצנחן אילן גורן מפלוגה ג', פגש במקרה בעומק הלבנון את בנו, אחי הצנחן שי גורן. את הרעות והחברות שאבי וחבריו לפלוגה משמרים אני לוקח איתי לכל מקום שאלך.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם