ראשי » חדשות » בעולם » חדשות חוץ

אויב המדינה: מי אתה, ברדלי מנינג?

פעילי חופש המידע מהללים אותו, הרשויות רואות בו בוגד. סיפורו של המדליף מספר 1 לוויקיליקס, שרצה להשפיע ועלול לגמור בכיסא החשמלי

בינואר 2010 התקבצו 130 איש כדי לחגוג את פתיחת חדר בי-28, "חדר להאקרים", במרתף בניין מדעי המחשב באוניברסיטת בוסטון. בחדר היו שתי שורות של מחשבים שהריצו תוכנות של מקור פתוח, ובמסורת האתיקה של ההאקרים הקירות נצבעו בציורי קיר צבעוניים, מעין המשך של הביטוי החופשי שאמור להתבצע כאן.

משום כך גם היו פזורים שם כלי עבודה ממונעים - למקרה שמישהו ירצה לבנות משהו מדהים ויפהפה. כמו למשל גרם המדרגות המוזיקלי, שמנגן כאשר דורכים על המדרגות.

אחד המבקרים היה מומחה צבאי צעיר בשם ברדלי מנינג, שהיה בחופשה משירות בעיראק. הוא עבד עם מחשבים מאז שהיה ילד. דיוויד האוס, מייסד חדר ההאקרים, מספר שהוא הבחין מיד שמנינג "היה אחד מהחבר'ה", אדם שהבין עד כמה הטכנולוגיה יכולה להעניק כוח.

חבריו של מנינג מספרים שזה היה סוג העולם שרצה לחיות בו ביום מן הימים. הוא התגייס כדי שהצבא יממן מאוחר יותר את לימודיו ותכנן להיות דוקטור לפיזיקה.

כעבור מספר ימים מנינג כבר היה על מטוס בחזרה לבגדד. בחלוף עוד שמונה חודשים, האוס - שפטפט עם הבחור בקושי רבע שעה - נסע לבקר אותו בתא המעצר בבסיס הנחתים קוואנטיקו בווירג'יניה. מנינג הוחזק שם כחשוד העיקרי בהדלפה הגדולה ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית של חומרים העלולים לפגוע בביטחון המדינה.

מנינג מואשם בפריצה למערכת המחשוב הצבאית ובהדלפת מידע מסווג לאתר ההדלפות ויקיליקס. 22 הסעיפים בכתב האישום כוללים גם "סיוע לאויב", שהעונש עליו הוא מוות.

החומר שהדליף כולל סרטון וידאו שבו נראה מסוק אפאצ'י יורה על אזרחים בבגדד, דיווחים יומיים מהשטח מהמלחמות בעיראק ובאפגניסטן, ורבע מיליון מברקים מדיפלומטים אמריקאים ברחבי תבל. שרת החוץ הילרי קלינטון כינתה את הדלפת המברקים "מתקפה על האינטרסים של מדיניות החוץ האמריקאית".

את רוב השנה האחרונה העביר מנינג לבד, 23 שעות ביממה, בתא ששטחו שמונה מ"ר. מנינג הפך לגיבור בעיני פעילים למען חופש המידע, שטוענים שהמידע שהדליף שייך לעם האמריקאי. הם אף משווים את מנינג בן ה-23, מנתח מודיעין לשעבר

במודיעין האמריקאי, לדניאל אלסברג, שהדליף את מסמכי הפנטגון בימי מלחמת וייטנאם, ומגנים את עודף החשאיות של הממשל.

"מה חושבת הממשלה שלנו כאשר ברדלי מנינג מואשם בסיוע לאויב?", שאל פיט פרי, מארגן "רשת התמיכה בברדלי מנינג". "מי כאן האויב? המידע? העם האמריקאי?"

המקרה מעלה שאלות מטרידות. עד עתה, חשיפת מידע לציבור מעולם לא התפרשה כסיוע לאויב. למנינג יש היסטוריה של התפרצויות זעם בצעירותו, שנמשכו גם במהלך שירותו הצבאי, והגיעו לשיא בהתמוטטות בבגדד.

אז איך צעיר כל כך מבטיח מגיע לתא המעצר? ואיך הוא מצא את עצמו בעמדה שאפשרה לו גישה למידע רגיש, בהתחשב במה שהצבא ידע עליו או אמור היה לדעת? מיהו ברדלי מנינג ומה הפך אותו למה שהוא?

הדרך של מנינג לכלא החלה בקרסנט, עיירה קטנה באוקלהומה, שהייתה כל כך דתית, עד שהוא נהג לומר שהיו בה "יותר ספסלי כנסייה מאנשים". יש 12 כנסיות בקרסנט, ששטחה 1.6 קמ"ר בלבד, ובשדות סביבה מפוזרים חרגולי נפט וחבילות חציר.
 

הוריו של מנינג - בריאן, מתכנת מחשבים צעיר בוגר חיל הים, ואשתו הוולשית סוזן - עברו לאוקלהומה מקליפורניה ב-1983 עם בתם בת השבע קייסי. בני הזוג ניסו במשך שנים להביא לעולם ילד נוסף, ולכן השמחה הייתה רבה כאשר ברדלי נולד, 11 שנים לאחר אחותו.

המשפחה התגוררה בבית קומתיים שהוקם על שטח של 20 דונם לצד דרך עפר מבודדת כמה קילומטרים מקרסנט. שם, לדברי קייסי, הייתה להם "חווה בשביל התחביב". היו בה שני סוסים, פרה, חזירים ותרנגולות, גן ירק גדול ובריכת דגים.

אמו הבחינה שכבר בגיל שש היה ברדלי מוקסם ממחשבים. בראיון שהעניקה בעת שנסעה לבקר את בנה בקוואנטיקו סיפרה ש"הוא היה יושב עם אביו ומקיש ומקיש ומקיש" על המקלדת.

סוזן הייתה עקרת בית ומומחית בסריגה, שעבדה בעבודות מזדמנות ומעולם לא למדה נהיגה. היא הייתה אמא מסורה, אפילו מפנקת, שהרשתה לברדלי לפזר על הרצפה בכל הקומה השנייה יצירות מלגו שבנה.

ברדלי היה כמו "יונק הדבש", סיפרה דודתו דברה מנינג, "תמיד בתנועה מהירה, נח לזמן קצר ומיד שוב בתנועה". הוא דיבר באותה מהירות, רק שהמחשבה שלו הייתה עוד יותר מהירה ולא תמיד המילים הדביקו אותה.

כאשר ברדלי היה רק בן שבע או שמונה, בריאן הביא הביתה ספר על תכנות מחשבים ולימד את בנו את שפת התכנות סי. "הוא אהב כל מה שאלקטרוני", סיפרה חברת המשפחה מרי אגלסטון.

האינטלקט המדהים שלו ניכר מוקדם מאוד בבית הספר. הוא קיבל את הציונים הכי גבוהים בכל המקצועות ולמד בכיתות מתקדמות יחד עם ג'ורדן דיוויס, חברו הוותיק ביותר, שמתגורר כיום באוקלהומה סיטי.

ברדלי ניגן בסקסופון ושני הילדים שיחקו בקבוצת הכדורסל, אומר דיוויס, "בגדול הוא היה חנון, וגם אני". "הוא היה מאוד חכם", סיפרה אחת ממורותיו, "עם אוצר מילים וידע עמוק שאין לרוב הילדים בכיתה ה'". הוא זכה בפרס הראשון בתחרות המדע באזור שלו שלוש שנים ברציפות.

ברדלי גם היה חוכמולוג, שלא התבייש להשמיע את דעותיו. לא הייתה לו שום בעיה להגיד למורים מה הוא חושב ומפעם לפעם הוא גם תיקן אותם. "ברדלי הזה, תמיד חשב שהוא יודע הכל", נזכרת אגלסטון, שעבדה גם כמורה מחליפה. "על אף שהיה קטן, הוא ידע לעמוד על שלו".

עוד בבית הספר היסודי הראה ברדלי התעניינות בעולם. דיוויס מספר שברדלי טען שלארצות הברית יש את הזכות להשתמש בכוחה הצבאי מעבר לים על מנת להגן על האינטרסים שלה. צ'רה מור, חברתו לספסל הלימודים, העריצה את הפתיחות ואת כושר הביטוי שלו. "הוא היה הילד הכי אינטליגנטי שפגשתי מימיי", סיפרה.

בכיתה ו' הפך ברדלי לתלמיד הראשון מקרסנט שזכה במקום הראשון בתחרות מדע שארגנה מדינת אוקלהומה. אולם כאשר עלה לבמה באוקלהומה סיטי כדי לקבל את הגביע, הוריו לא היו שם. בריאן וסוזן מנינג לא ממש התעניינו בלימודים ובציונים של בנם ולא נהגו להגיע לאסיפות הורים. "הילדים צריכים לגדול בעצמם", הסבירה סוזן. "אף אחד לא יעשה זאת במקומם".

בלית ברירה, הורים אחרים דאגו לברדלי. לדברי ג'קלין רדפורד, אמו של פאדן רדפורד, חברו של מנינג, כאשר שני התלמידים נסעו למפגשים מדעיים בעיירות אחרות, היא תמיד דאגה "לוודא שלפאדן יש מספיק כסף כדי לשלם גם על ברדלי, למקרה שלא יהיה לו. גם המורה נתנה לו כסף לעתים". היה ברור שברדלי "מנסה למצוא את מקומו בעולם", אומר אביו של פאדן, מארק רדפורד.

והוא עשה הרבה חיפושים בכוחות עצמו. סוזן מספרת שבריאן מנינג, שעבד בתחום טכנולוגיית המידע בהרץ, נהג לצאת לנסיעות עסקים באירופה, כל פעם לחמישה-שישה שבועות. "הוא היה חוזר הביתה בשבת, ישן בראשון, חוזר לעבודה בשני ואז יוצא לנסיעת עסקים נוספת בשישי", היא אומרת.
 

לדברי בני משפחה, ההיעדרויות האלו פגעו ביחסים של ברדלי עם אביו. ולדברי אחד הקרובים, כאשר בריאן היה בבית, הוא היה "קשוח מדי", וזאת בניגוד לאמו של ברדלי שהייתה "רכה יותר מדי".

ברדלי "פחד מאביו", סיפר דיוויס שנזכר כיצד ברדלי סיפר לו ש"הוא חייב להתחבא על העץ" וש"אביו הצליף בו בחגורה".

אמו ואחותו סיפרו שפעם, כאשר ברדלי היה בכיתה ב', אביו הכה אותו בישבנו כל כך חזק, עד שלמחרת הוא אמר למורה שהוא לא מסוגל לשבת. סוזן מנינג הוסיפה שבריאן "גם נהג לקלל אותו" (בריאן מנינג סירב להתראיין).

ואם בכך לא די, הרי שאמו הייתה שתיינית במשך שנים, וההתמכרותה לאלכוהול רק החמירה בקרסנט. היא הוסיפה וודקה לתה של הבוקר ורום לקולה של אחר הצהריים. "בגדול, היא פשוט שתתה מהרגע שקמה בבוקר ועד שהלכה לישון בלילה", סיפרה בתה קייסי.

סוזן מצדה סיפרה שהיו לה בעיות בחיי הנישואים והיא חיפשה נחמה בטיפה המרה. היא גם הודתה שבעיית השתייה שלה פגעה בילדיה: "לא פגעתי רק בעצמי. אני יודעת את זה. אבל באותו זמן לא חשבתי על זה. הייתי כל כך מדוכאת שפשוט לא היה אכפת לי".

לא מפתיע, לפיכך, שמהר מאוד הילדים למדו לדאוג לעצמם. בגיל שש ברדלי כבר ידע להתלבש לבד ולהכין לעצמו קערה עם דגני בוקר. כאשר בריאן יצא לנסיעות העסקים שלו, הוא היה משאיר בבית צ'קים מוכנים, וקייסי נהגה לשלוח אותם. אמה, לדבריה, מעולם לא למדה לכתוב צ'ק.

בשלב זה גם החלו ההתפרצויות של ברדלי. בחופשה משפחתית בפלורידה, כאשר היה בן תשע או עשר, אחד מבני הדודים נגע במחשב הנייד שלו, ובטעות נמחק המסך. דודתו של ברדלי, שרון סטייפלס, נזכרת שברדלי, שרתח מזעם, לקח קרש גיהוץ והשליך אותו מצד אחד של הסלון לצד השני.

ואילו בת כיתתו מור מספרת שאם מישהו עצבן אותו, הוא היה "מרים ספר וחובט בו בחוזקה על השולחן של מי שהרגיז אותו, או שפניו היו מאדימות כסלק".

לא מפתיע, לפיכך, שמהר מאוד הילדים למדו לדאוג לעצמם. בגיל שש ברדלי כבר ידע להתלבש לבד ולהכין לעצמו קערה עם דגני בוקר. כאשר בריאן יצא לנסיעות העסקים שלו, הוא היה משאיר בבית צ'קים מוכנים, וקייסי נהגה לשלוח אותם. אמה, לדבריה, מעולם לא למדה לכתוב צ'ק.

בשלב זה גם החלו ההתפרצויות של ברדלי. בחופשה משפחתית בפלורידה, כאשר היה בן תשע או עשר, אחד מבני הדודים נגע במחשב הנייד שלו, ובטעות נמחק המסך. דודתו של ברדלי, שרון סטייפלס, נזכרת שברדלי, שרתח מזעם, לקח קרש גיהוץ והשליך אותו מצד אחד של הסלון לצד השני.

ואילו בת כיתתו מור מספרת שאם מישהו עצבן אותו, הוא היה "מרים ספר וחובט בו בחוזקה על השולחן של מי שהרגיז אותו, או שפניו היו מאדימות כסלק".

באמצעות המחשב יכול היה מנינג להפליג אל מעבר לגבולות העיירה הקטנה במערב התיכון. "הוא תמיד חשב מחוץ לקרסנט", מספר פאדן רדפורד. "הוא תמיד היה צעד אחד לפני רוב האנשים".

כשהיה בחטיבת הביניים, ברדלי כבר שינה שורות קודים על מנת לשנות את המראה של דמויות במשחק מחשב, סתם בשביל הכיף. בעת ששיחק במשחקי מחשב גילה מנינג את עולם הרעיונות.

המשחק Call to Power II למשל, גרם לו ולדיוויס לשוחח על השימוש בטכנולוגיה על מנת להשיג דמוקרטיה. במהלך אחת השיחות האלה ברדלי הזכיר את הרעיון ש"המידע רוצה להיות חופשי", ביטוי שהפך לאחד היסודות בקהילת ההאקרים. "ברדלי התעניין בפריצה למחשבים", סיפר דיוויס. "לא ממש בביצוע הפיזי, אלא בתאוריה".

הצרות של סוזן ובריאן הלכו והחריפו, ובסתיו 1999 בריאן כבר עזב את הבית. הגירושים כעבור שנה, נזכר חבר של המשפחה, "טלטלו את עולמם". זה היה קשה במיוחד לברדלי הצעיר, שעבר עם אמו לבית שכור קטן יותר בעיירה. בשלב זה קייסי כבר הייתה בקולג'.

באותה שנה אביו של ברדלי התחתן בשנית, ובנה של האישה החדשה שינה את שם משפחתו למנינג. סוזן מנינג נזכרת שאחר צהריים אחד בשנת 2001 חזר ברדלי הרוס מביקור אצל אביו. הוא חש כאילו אחיו החורג דסטין תפס את מקומו.

מרוב תסכול החל ברדלי לטפס על הקירות, פשוטו כמשמעו. הוא לקח כמה צעדים אחורה, רץ לקיר וניסה לטפס עליו, פעם אחר פעם. סוזן התקשרה אל אגלסטון וביקשה שתתערב. אגלסטון הצליחה לבסוף להביא אותו לחדרו ולהושיב אותו. "הוא היה מאוד מתוסכל", נזכרת אגלסטון. הוא צעק: "אף אחד לא מבין". אחר כך סיפר לאמו שהוא חש דחוי. "אמא, עכשיו אני אף אחד", אמר לה.

עכשיו הוא היה נער מתבגר. בקיץ שבו מלאו לו 13, הוא התוודה בפני דיוויס וחבר נוסף שהוא מאוהב בנער. "אני מניח שהוא התכוון אליי, "אומר דיוויס. "זה החמיא לי. זה היה קצת מוזר".

בערך באותה תקופה ברדלי יצא מהארון בפני אמו, בלי יותר מדי טקסים, בעת ארוחת הערב. היא זוכרת שאמרה לו ש"מבחינתי זה בסדר, אך תנסה לא לספר לאנשים אחרים - ובמיוחד לא לאבא שלך".

ברדלי לא דיבר בפתיחות על הצרות בבית. חוץ מזה, דברים גדולים התרחשו בעולם, ועל אף שהיה רק בן 13, הוא היה מאוד מודע לאירועים. בבוקר 11 בספטמבר 2001 ברדלי ודיוויס צפו בצילומי מתקפת הטרור על מרכז הסחר העולמי. "וואו, זה לא יאומן", נזכר דיוויס ששניהם אמרו נוכח המראות.
 

שני הילדים חשו שהם היחידים בכיתה שהבחינו בכך שהמתקפה הזו "משנה את חוקי המשחק. שזה הולך להיות האירוע הכי גדול של העשור, אולי גם של העשור הבא, וכנראה אחד האירועים הגדולים ביותר של המאה החדשה".

ובתוך כל הסערה הזו החליטה אמו של מנינג לשוב לוויילס. וכך, בנובמבר, הודיע ברדלי לחבריו ולמוריו המופתעים שהוא עוזב. הם המריאו מוושינגטון בחג ההודיה לאחר שבילו כמה לילות בפוטומק עם דודתו של ברדלי, דבי, אחותו הגדולה של אביו. ברדלי, בשלב זה כבר הגבר במשפחה, הזמין את כרטיסי הטיסה בעצמו דרך האינטרנט.

השניים התמקמו בדירת שלושה חדרים בוויילס, סמוך למשפחתה של אמו. על אף שברדלי מצא כמה חברים, הוא בילה את רוב הזמן ליד המחשב בחדרו, משחק משחקים ומאזין למוזיקה. הוא התקשה להסתגל לארץ החדשה. "כל הדברים שהכיר - מבחינה פוליטית, תרבותית, כל מה שגרם לו לחוש בנוח - נעלם לפתע", סיפר דודו ג'וזף סטייפלס.

והנערים סביבו הציקו לו. "היו ימים שהוא ממש שמח לשוב הביתה מבית הספר", סיפרה דודתו שרון סטייפלס. "הוא תמיד רץ, אף פעם לא הלך", היא סיפרה שפעם, בעת שיצא לקמפינג עם חברים, "הוא התעורר וגילה שכל האוהלים סביבו נעלמו. כולם פשוט קמו ועזבו בעת שהוא ישן".

גם בעיות השתייה של אמו המשיכו להדאיג את ברדלי והוא אמר לקרוביו שהוא חושש שהיא תמות. כאשר סיים את בית הספר ב-2005 הוא שב לאוקלהומה, לאחר שאביו הציע לסדר לו עבודה בתחום הטכנולוגיה. ברדלי עבר להתגורר באוקלהומה סיטי עם בריאן, אשתו השנייה (שגם לה קראו סוזן) ובנה, שהיה בערך בגילו של ברדלי.

ברדלי בן ה-17, שהחל לעבוד בחברת סטארט-אפ שפיתחה תוכנות, הפגין מודעות פוליטית בנושא המלחמה בעיראק. "הוא לא אהב את העובדה שאנשים נהרגים, בעיקר אזרחים חפים מפשע", סיפר הבוס שלו לשעבר קורד קמפבל. "אני זוכר שדיברנו על כך שקשה לנו לקבל מידע על מספר ההרוגים".

ברדלי הצעיר סיפר לקמפבל על משפחתו, וביטא תסכול כלפי אמו ("הרגשתי כאילו אני הורה יחד איתה") וכלפי אמו החורגת ("היא שונאת אותי"). קמפבל הגיע למסקנה ש"כבר זמן רב, אף אחד לא דואג לילד".

השניים התקרבו, וקמפבל החל להבחין בתופעות מדאיגות. היו רגעים בהם ברדלי פשוט "ישב ובהה", סיפר. פעם, כאשר לימד אותו לנהוג, ברדלי לא לחץ בזמן על המעצור כשהם התקרבו לשלט "עצור". כאשר קמפבל הרים את קולו, ברדלי עצר את המכונית "ופשוט ננעל. הייתי צריך להרים את מעצור היד, לצאת מהאוטו, ללכת מסביב, לפתוח את הדלת שלו ולגעת בו, כדי שהוא יצא מזה".
 

ההתנהגות המוזרה הלכה והחריפה, סיפר קמפבל, שכבר החל לחשוד שברדלי משתמש בסמים. מנינג התקשה להתרכז בעבודתו, והיה יותר ויותר קשה לתקשר עמו. עד שלבסוף אמר קמפבל לברדלי שעליו להתמודד עם הבעיות שלו - ופיטר אותו. מצטער, אמר לו, אבל יש לי עסק לנהל.

בבית, ברדלי ואמו החורגת רבו על כסף, על העישון שלו, ועל כך שהותיר פחיות שתייה ריקות מתחת למיטתו. בסופו של דבר גם היא ואביו נשברו וזרקו אותו מהבית. במרס 2006 פרץ ביניהם ריב קשה, עד שבשלב מסוים התקשרה סוזן למשטרה ודיווחה שברדלי מאיים עליה בסכין.

ליומנאי סיפרה שבעלה נפל בעת שניסה להגן עליה. בהקלטה של השיחה נשמעת סוזן הזועמת צועקת על ברדלי: "תעזוב אותו! תעזוב אותו!"

ברקע, נשמע קולו המודאג של ברדלי השואל את אביו, "אתה בסדר?" לשוטר שהגיע לדירה סיפרה סוזן שברדלי התעצבן כי "אני אומרת לו כל הזמן שהוא צריך למצוא עבודה והוא לא רוצה".

בהקלטה היא נשמעת מציבה אולטימטום לאביו: "תמצא לו מקום אחר, פה הוא לא נשאר" (במרס השנה בריאן מנינג הגיש תביעת גירושים). בעקבות התקרית הזו עלה ברדלי על טנדר ניסאן שאביו נתן לו, ויצא לדרך.

ביולי 2006 קיבלה דודתו של ברדלי בפוטומק טלפון מגיסתה לשעבר בוויילס. ברדלי היה בשיקגו, חסר פרוטה, והתגורר בוואן שלו בחניה של מישהו. האם דבי תוכל לסייע? דברה מנינג התקשרה לנייד של ברדלי והציעה לשלוח לו כסף. היא גם הציעה לו להתגורר זמנית אצלה. כעבור כ-30 שעות התייצב ברדלי בביתה, לאחר שנהג כ-1,125 ק"מ ביום אחד.
 

כך החלה תקופה בת 15 חודשים שבה התגורר ברדלי באזור וושינגטון, תקופה שהייתה מהשלוות ביותר בחייו. הוא מצא עבודה בחנות של מותג הבגדים אברקרומבי אנד פיטץ' ואחר כך עבודה טובה יותר בסטארבקס.

בעזרת הדוד הוא גם נרשם לקולג' המקומי, בתקווה שהדבר יאפשר לו בהמשך להתקבל לאוניברסיטת מרילנד. אולם אחרי סמסטר אחד שבסיומו הוא נכשל בבחינה, פרש. למרות זאת נראה היה שהוא פרודוקטיבי ושמח מתמיד. "הוא היה מאוד מאורגן ומסודר", אומרת דודתו. "הוא לא היה אחד שסתם מתבטל".

לכן, הדודה הופתעה שיום אחד הוא הגיע ובישר לה שהחליט להתגייס לצבא - ושהוא עוזב בתוך כשבוע-שבועיים. כאשר שאלה אותו בדאגה מדוע החליט לעשות זאת, הוא השיב לה שהשירות הצבאי יאפשר לו ללמוד מאוחר יותר בקולג'.

דברה גילתה מאוחר יותר שהיה זה אחיה שעודד את ברדלי להתגייס. לדבריו, זה יעשה סדר בחייו, ייתן להם צורה. "כופפתי את ידו", הגדיר זאת בריאן מנינג בשיחה עם כתב התוכנית "פרונטליין" בארצות הברית.

באוקטובר 2007 התייצב טוראי מנינג לטירונות בפורט ליאונרד ווד במיזורי. "הוא לא אהב הרבה אנשים", סיפר חבר בוושינגטון, "הם לא היו נחמדים אליו. בגובה 1.58 מטר הוא היה הכי נמוך בקבוצה. יש שני סוגים של חבר'ה נמוכים: אלה, שאם אתה מתעסק איתם הם ישברו לך יד; ואלה שסופגים הכל וממשיכים. הוא היה מהסוג השני".

על אף הקשיים, מנינג היה נלהב מהעתיד שהיה צפוי לו במודיעין האמריקאי, תחום שהתאים למוחו האנליטי. "אהיה בחברה אחרת לגמרי כאשר אסיים את הטירונות", הוא אמר לחבר. "אהיה בחברת אנשים שדומים לי יותר".

מנינג נהנה מהשיעורים בבית הספר למודיעין בפורט הואצ'וקה, אריזונה, שם קיבל סיווג ביטחוני גבוה מאוד שנתן לו גישה לחומרים סודיים ביותר. לאחר שסיים את לימודיו שם, הצטרף ברדלי ליחידה שלו במדינת ניו יורק. כאן, תחת מגבלות מדיניות הצבא - "אל תשאלו, אל תספר" - הוא החל להתבטא בעילום שם בנושא זכויות ההומוסקסואלים.

הוא השתתף במצעד הגאווה בסירקיוז וציין בפייסבוק שהוא קיבל "אזכור בעילום שם" במאמר. הכתב סיפר על חייל הומו שהתלונן על כך שהוא נאלץ "לחיות חיים כפולים. אני לא יכול לצאת מהארון. אסור שיתפסו אותי על חם".

בשלב זה מנינג כבר היה מאוהב בטיילר ווטקינס, סטודנט באוניברסיטת ברנדייס, שגם היה חבר ב"טריסקליון", מועדון הסטודנטים של ההומואים, הלסביות, הביסקסואלים והטרנסג'נדרים שם. מנינג החל לקפוץ לביקורים בסופי שבוע בחדר של ווטקינס במעונות הסטודנטים בקמפוס השקט השוכן ממערב לבוסטון. בעמוד הפייסבוק הצהיר ווטקינס שהוא "לגמרי מאוהב בברדלי אדוארד מנינג".

בנסיעות לבוסטון מצא לעצמו ברדלי חברים חדשים מהקהילה הטכנולוגית התוססת. חבר ששמו דני קלארק הביא אותו ל"פיקה האוס", צריף ליד המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, שדייריו, בעיקר סטודנטים, עסקו במה שניתן לכנות "כאוס יצירתי".
 

קלארק, שמנהל חברת תוכנה קטנה, היטה אוזן קשבת למנינג, שסיפר לו על הבעיות שלו בבית ובצבא. "אבל הוא תמיד נראה בשליטה מלאה", מספר קלרק. "אפילו כאשר נקלע למצב נואש, הוא מצא דרך יצירתית לצאת מזה על הצד הטוב ביותר. הייתי חלק מהעולם שאליו הוא רצה להצטרף לאחר הצבא".

אולם מנינג לא הצליח להסתגל לחיים בצבא. הוא הסתכסך עם שותפו לחדר, שברדלי חשב שהוא גזעני ומתנגד להומואים. הוא רב עם חיילים אחרים ודחף כיסאות בזעם. באוגוסט 2009, לפי דוח של הצבא, המפקד הממונה עליו, פול אדקינס, ציין שהוא מגלה סימנים של "חוסר יציבות" וביקש ממנו לקבל ייעוץ פסיכולוגי.

מנינג עבר בדיקת אבחון אחת, לפי הדוח, אבל לא המשיך בטיפולים נוספים. ומכיוון שלא יכול היה לשוחח עם פסיכולוג צבאי על היחסים הרומנטיים שלו, מנינג נפגש עם פסיכולוג אזרחי מחוץ לבסיס.
אדקינס ורב סרן אחר בבסיס שקלו להשאיר את מנינג מאחור בעת שהיחידה הוצבה בעיראק בסתיו 2009. "הרגשתי שהוא מסכן את עצמו ואולי גם אחרים", כתב אדקינס בתצהיר.

אולם הצבא סבל ממחסור במנתחי מודיעין בעיראק. היה ברור שמנינג בחור מבריק, ומכיוון שגם חל שיפור בהתנהגותו, הממונים עליו החליטו לבסוף לשלוח אותו עם היחידה.

באותה תקופה ניסה מנינג להרגיע את בני משפחתו ואמר שהוא יהיה בסדר. הוא אמר לדודתו שבחזית הוא נחוש להפיק את המרב מהאימון שלו. ואילו לאחותו אמר שהיא לא צריכה לדאוג, משום שהוא יהיה מוצב ב"קרוואן ממוזג בעורף".

באחד מביקוריו האחרונים בבוסטון סיפר מנינג לקית רוז, חבר שפגש בברנדייס, על הספקות שלו לגבי עיראק בעקבות מה שלמד מתפקידו כמנתח מודיעין. "הוא סיפר איזה בלגן יש שם", אמר רוז. "הוא אמר דברים כמו, 'אילו יותר אנשים ידעו מה קורה שם, הם לא היו תומכים במלחמה'".

בבגדד עבד מנינג במתקן ממודר שנראה כמו מחסן ישן. תפקידו היה לאתר איומים במידע שנאסף בעיראק, על מנת להזהיר את הכוחות מפני סכנות. חבריו סיפרו שהוא נהנה מהאתגר האינטלקטואלי.

הוא סיפר שהממונה עליו "יודע שהוא הומו ושאין לו שום בעיה עם זה, כל עוד הוא עושה את עבודתו", סיפר רוז. היו עוד כמה שידעו, סיפר מנינג לקלארק. וכדי לא להפר את המדיניות של "אל תשאלו, אל תספר" של הצבא, הוא הגביל את הסממנים ההומוסקסואליים שלו לדברים קטנים, שלא היו גורמים להדחתו מהצבא. למשל, הוא החזיק על שולחן הכתיבה שלו מטה קסמים של פיות.

לאחר שלושה חודשים בבירה העיראקית, במהלכם גם הועלה בדרגה, קיבל מנינג חופשה של שבועיים וטס לארצות הברית לבקר את קרוביו בפוטומק ואת בן זוגו ווטקינס בבוסטון. הוא גם פגש את קלארק שלקח אותו לחלל הפתוח של ההאקרים באוניברסיטת בוסטון, נקודת שיא בחופשה שלו.

לפי אתר Wired.com שראיין את ווטקינס, במהלך הביקור גילה מנינג לבן זוגו שהוא "שם את ידו" על מידע רגיש ושהוא שוקל להעבירו לוויקיליקס. מאז אותו ראיון ווטקינס לא דיבר עם התקשורת וגם סירב להגיב לכתבה זו.

בני הזוג לא כל כך הסתדרו. ערב אחד הם הלכו למפגש של "טריסקליון", ורוז הבחין שמנינג יושב לבד בפינה. "הוא שב הביתה וציפה לקבלת פנים, ציפה שיחבקו אותו. במקום זאת, פשוט התעלמו ממנו".

זמן קצר לאחר שובו של מנינג לבגדד בפברואר, החל ויקיליקס לפרסם מסמכים שנראה היה שהודלפו מתוך הממשל. הם כללו דוח של הביון הנגדי המזהיר מפני סכנה של הדלפה לוויקיליקס מתוך שורות הצבא.
 

אתר ההדלפות ויקיליקס הוקם ב-2006 על ידי האוסטרלי וההאקר לשעבר ויליאם אסאנג'. האתר זכה לפרסום עולמי רק באפריל אשתקד, כאשר פרסם קטע וידאו מ-2007, שצולם מתוך מסוק אמריקאי מעל בגדד. בקטע שומעים מתוך מסוק האפאצ'י את הקריאות, "תדליקו אותם, קדימה, אש". מהאש נהרגו 12 בני אדם. בוויקיליקס הגדירו את מה שרואים בסרטון "רצח".

זמן קצר לאחר מכן שלח מנינג לחבריו לינק לווידאו הזה והאיץ בהם לבדוק במה מדובר. לפי wired.com, מנינג כתב לווטקינס מייל שבו שאל, "'אנשים מדברים על זה?'. זה אחד הדברים שהטרידו אותו. האם, לאחר שהדליף את הסרטון, זה באמת ישנה משהו. הוא רצה שהאחראים למעשה יועמדו לדין ושאירועים כאלה לא יקרו שוב".

בחודש שבו פורסם הווידאו החל מנינג "להתנהג בצורה מוזרה" בעבודה. לפי דוח של אדקינס, הוא החל "לבהות כאשר דיברו אליו, והפסיק פתאום לדבר באמצע המשפט". התנהגותו המוזרה "הלכה והחריפה" ויצרה את הרושם שהוא "לא מכבד את הממונים עליו". במקום לשלוח את מנינג לפסיכיאטר, אדקינס שלח אותו לכומר.

ב-7 במאי עזב מנינג את העבודה ב-6:30 בערב ונמצא כעבור שעה "יושב בתנוחה עוברית על הרצפה במחסן". בהמשך, כששב למשמרת, הוא הכה חיילת בפניה. מאוחר יותר אמר שלא הייתה לו שום כוונה להכותה ושאין לו מושג מדוע עשה זאת.

הפסיכיאטר החטיבתי, סרן איידן קריצ'פילד, בדק את מנינג וקבע שהוא סובל מבעיות הסתגלות. שני מקורות המעורים במקרה אמרו שההפרעה שסבל ממנה קשורה ל"זהות מינית". הפסיכיאטר המליץ לשחרר את מנינג מהשירות. הוציאו לו את הבריח מהנשק והוא הועבר לאפסנאות.

למחרת החליט סרן מתיו פריבורג לבטל את הסיווג הביטחוני של מנינג - אך לא ביצע את עבודת הניירת הדרושה כדי שהסיווג אכן יבוטל. ב-24 במאי הורד מנינג לדרגת טוראי בעקבות תקיפת החיילת.

בזמן שהקריירה הצבאית שלו קרסה, פנה מנינג לאינטרנט. ב-9 במאי הוא שלח הודעה בפייסבוק לסופר במיניאפוליס שמעולם לא פגש, ושאל אם יוכל "לדבר איתו ביחידות בשנה הקרובה".
 

ג'ונתן אודל, הומוסקסואל שכותב על גזע ותרבות בדרום ארצות הברית, סיפר שהוא מאוד הסתקרן כאשר מנינג כתב שהוא היה מעורב "'באירועים חשובים מאוד', גם אם לא חשף את שמו". אודל קרא בעיון את קיר הפייסבוק של מנינג. מנינג שוב נתן שם לינק לראיון שנתן בעילום שם.

הפעם הוא סיפר ל"וושינגטון בלייד", בקטע שפורסם ב-1 באפריל 2010, שעל אף שהוא לחוץ מהמדיניות הצבאית כלפי הומוסקסואלים, היה עליו לחמוק משאלות על מיניותו בטיפולים פסיכיאטריים.

אודל, שחש שהחייל "עושה הכל כדי שמישהו ישמע את סיפורו", כתב לו שהוא מבין ושקרא את הפוסטים שלו בפייסבוק"."פייסבוק", השיב לו מנינג, "אפילו לא מגרד את קצה הקרחון". אודל אומר שאחר כך לא שמע יותר ממנינג.

פחות משבועיים אחר כך הוא פנה לאדריאן לאמו, שהורשע ב-2004 בפריצה למחשבי ה"ניו יורק טיימס" ולמערכות מחשוב נוספות ונשלח לחצי שנה מעצר בית. לאמו, דמות שנויה במחלוקת בקהילת ההאקרים, אמר בסדרת ראיונות שהוא חשב שמנינג שמע עליו לאחר ששלח טוויטים ובהם קריאה לתרום כסף לוויקיליקס.

הם המשיכו בהתכתבות. מנינג נקרא Bradass87. הוא סיפר שהוא מנתח מודיעין שעומד להשתחרר והייתה לו "גישה חסרת תקדים ל-14 רשתות מסווגות, 14 שעות ביום, שבעה ימים בשבוע, במשך יותר משמונה חודשים". עוד סיפר על עצמו שהוא "בודד", "נואש", "שבור" ו"בולע תרופות כמו משוגע".

בשעות הבאות התייחס מנינג בהרחבה למה שמצא ברשתות, ובכלל זה רבע מיליון מברקים של משרד החוץ, והסרטון מבגדד. "אני רוצה שחומר ייחשף", אמר.

לאמו התרשם מהסרטון, אך לדבריו חש לא בנוח לגבי המברקים. הוא התייעץ עם בן זוג לשעבר שעבד בביון הנגדי, וזה יעץ לו להסגיר את החייל. וכך עשה לאמו, אך הוא המשיך זמן מה את ההתכתבות כדי לדלות פרטים.

ומנינג סיפק את הפרטים. נראה שהוא זועם על המלחמה שמנהלת ארצות הברית ועל מדיניות החוץ שלה. בעיקר הרגיזה אותו תקרית שבה נעצרו 15 עיראקים בחשד להדפסת ספרות "אנטי עיראקית", למרות שבפועל הייתה זו "ביקורת פוליטית לגיטימית" נגד שחיתות בקבינט של ראש הממשלה נורי אל מלכי.

מנינג מסר את המידע הזה לממונה עליו, אבל "הוא אמר לי לשתוק ולחשוב" איך יוכל לסייע למשטרה הפדרלית לעצור עוד אזרחים.

"הכל החל להידרדר אחרי זה. מצאתי את עצמי מעורב בצורה פעילה במשהו שהתנגדתי לו בכל לבי", כתב מנינג. בהודעה אחרת ציין, שאילו היו לו "כוונת זדון", היה יכול למכור את המברקים לסין או לרוסיה ו"לעשות קופה". אולם לדבריו, המידע צריך להיות ברשות הציבור. "המידע צריך להיות חופשי".

לאמו סיפר מאוחר יותר שהיו לו "התלבטויות קשות" אם להלשין על מנינג, משום שמדובר ב"אדם הפועל על פי צו מצפונו ומתוך רצונו להפוך את העולם למקום טוב יותר. אבל עם זאת, הוא מנסה בצורה פעילה לחבל במדיניות החוץ האמריקאית".

כשלאמו שאל מה יעשה אם יגלה שזהותו כמדליף לוויקיליקס עומדת להיחשף, מנינג השיב: "לא חושב שזה הולך לקרות. מי יעלה על הדעת שכל כך הרבה מידע יגיע מרשת בשטח?"

הרבה לפני פיגועי 11 בספטמבר הקים משרד ההגנה רשת מאובטחת כדי שניתן יהיה לשתף אנשי מודיעין וצבא בתוכניות מבצעיות. המידע שהתפרסם בוויקיליקס הגיע מהרשת הזו ששמה The Secret Internet Protocol Router Network ובקיצור: SIPRNet.
 

ליותר ממיליון בני אדם יש גישה לרשת הזו. גם אל מברקי משרד החוץ ניתן להגיע דרך הרשת, מסיבה פשוטה: המשרד החליט שזול יותר להעמיס את המברקים על הרשת מאשר להקים בשבילם רשת מיוחדת. אולם רק לעובדים העונים על ההגדרה "חייבים לדעת" יש אישור להגיע למברקים האלה.

מנינג, על אף סיווגו הגבוה, לא מתאים לקטגוריה הזו. לפי הצבא, הוא פרץ למערכת על מנת להגיע למברקים, וכך עשה גם בשביל לשים ידו על חלק ממאגרי המידע בעניין אפגניסטן ועיראק. לצבא היו כמובן נהלים שנועדו למנוע פריצות כאלה, אולם אמצעי ההגנה שנועדו לאתר התקנה לא חוקית של תוכנה לא הופעלו במתקן הממודר שבו עבד מנינג בבגדד.

יתרה מזו, גם לא בדקו שם תיקים של חיילים, ועל מנת להעלות את המורל אפשרו להם להכניס למתקן דיסקים כדי להאזין למוזיקה.

לדברי מומחים, השבריריות הרגשית של מנינג הייתה צריכה להדליק נורות אדומות. הבעיה היא ש"לאף אחד לא היה אכפת ממנו", אומר איש מודיעין המכיר את המקרה. "אם מישהו היה מנסה לעבוד איתו, מאוד ייתכן שגם התנהגותו הייתה משתנה".

לדברי דיוויד צ'רני, פסיכיאטר שייעץ בתיקי ריגול, אפשר לאמן מפקדים ומנהלים לזהות סימני מצוקה אצל אנשים לפני שהם נוקטים פעולה שעלולה לפגוע בביטחון הלאומי.

ברדלי מנינג נעצר ב-29 במאי 2010 והוחזק בכוויית. רק כעבור חודשיים הוא הועבר לקוואנטיקו. בחודש שעבר הוא הועבר למתקן כליאה בקנזס, שבו יש מגוון רחב יותר של שירותים לבריאות הנפש. עם זאת נקבע שהוא כשיר לעמוד לדין. "אין בידינו שום הוכחה שהוא עשה מה שמייחסים לו", אומרת דודתו דברה מנינג.

חברים וקרובים שביקרו את מנינג אומרים שהוא מנסה לעקוב אחרי האירועים בעולם, מההתקוממויות בארצות ערב ועד טורניר הכדורסל של המכללות. "הוא מנסה לחשוב על העולם שבחוץ כמה שיותר", אומר בן דודו בפוטומק, כריס. "רואים שהוא לא רוצה שהמוח שלו יהיה כלוא בבית הסוהר".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...