דיל לאירביל: היעד התיירותי הבא באסיה
כפרים ציוריים, נופים מדהימים, דליים של שמפניה וריזוטו בזעפרן. עיראק שוקעת, אבל כורדיסטן פורחת. דיווח מהשטח עם כוס יין איכותי
כורדיסטן לרוב בטוחה, וחלקים גדולים בה יפים, אפילו יפים במיוחד. תושביה אינם ערבים כי אם כורדים, הטוענים למוצא אירופאי, מדברים בשפה משלהם ומלאי אהבה למערב. כורדיסטן גם עתיקה, ובה אתרים ארכיאולוגיים שמתוארכים כבני 9,000 שנה , ושרידים של תרבויות רבות מדי לספורן.
היא גם כנראה היעד התיירותי החם לשנת 2011, ולא בכדי התברגה במקום ה-20 ברשימת "20 הטיולים הטובים ביותר לשנת 2011" של הנשיונל ג' יאוגרפיק. אני פה כדי לברר מדוע. מהר מאוד מתברר שמלון אירביל רוטנה על חמשת כוכביו, גם הוא לא כורדיסטן האמיתית. פיסה של תענוגות בסגנון מערבי במדינה שלרוב לא הושחתה.
נמל התעופה החדש של אירביל, מבוך נקיקים של מתכת לבנה ולוחות שיש מבהיקים, מפגין את שאיפת כורדיסטן להפוך יעד גלובלי לאנשי עסקים ולתיירים. המסופים הריקים והשקטים מעידים שהדרך עוד ארוכה. מי שמגיע לכאן יכול לקבל ויזה לעשרה ימים, שאינה תקפה, אגב, לשאר אזורי עיראק. וכך מתעורר אחד האתגרים הגדולים של כל ביקור: להבין איפה נגמרת כורדיסטן ומתחילה עיראק.
הגבולות בין אזור כורדיסטן לשאר עיראק שנויים במחלוקת, ולא מומלץ לעבור אותם בטעות ולהגיע לאזורים השורצים בחמושים עוינים. בכלל, עדיף להתרחק מכל גבולות כורדיסטן, כפי שלמדו בדרך הקשה שלושה אמריקאים שיצאו לטיול ליד הגבול האיראני ב-2009, ונעצרו על ידי האיראנים.
נוסף על הסיכון שבחדירה מקרית לשטח עוין, מטיילים גם צריכים להיות מודעים לאפשרות של הפגנות מחאה על הממשל. לאחרונה עברו הכורדים מיני גרסה משלהם לאביב הערבי, שכללה הפגנות על בסיס כמעט יומי בעיר השנייה בגודלה באזור, סולימנייה. המפגינים זכו לתגובה בנשק חם, אבל על אף שהמחאה דוכאה, התלונות הבסיסיות שהביאו לפריצתה - כולל שחיתות והגבלות על חופש הביטוי - עדיין לא נפתרו.
חוסר השקט באזור פגע קשות בניסיון של הכורדים להציג את עצמם כנווה מדבר של רוגע באזור סוער, וברצון שלהם להיראות דמוקרטים. עם זאת, הכורדים המקומיים כן יודעים איפה הגבולות ומתי צפויות הפגנות, לכן הדרך הטובה ביותר להסתובב, חוץ מטיול מאורגן, היא בליווי מדריך מקומי.
סולימנייה ידועה בעיראק בתור עיר "חדשה". היא נבנתה ב-1784. שורות של עצי תות ברחובות, הרים עטורי שלג על רקע שמים בהירים, והשוק המקומי גדוש בכורדים הלבושים במכנסי שק נפוחים ובכיסוי ראש עגול, שהפכו לסמל הנראה לעין של התרבות הייחודית להם.
ב-1991, אחרי מלחמת המפרץ הראשונה, הם ניצחו כשהתמרדו ודחקו החוצה את הכוחות העיראקיים. אחד הקרבות הקשים ביותר התנהל כאן, בסולימנייה, במה שמוכר בתור "בניין הביטחון האדום", שבו שכנו בעבר שירותי הביטחון - המוחבארת של סדאם חוסיין.
חזית הבניין עדיין מנוקבת חורי קליעים, תזכורת ליום שבו לוחמי הפשמרגה צרו על נאמני הבעת', שהתבצרו בפנים. הרשויות הכורדיות שימרו את הבניין כעדות לעריצות של שלטון סדאם, והפכו למוזיאון
מוזיאון אחר שמנציח עוד אחד ממעשיו המכוערים של סדאם שוכן בעיר חלבג'ה, שעה של נסיעה מסולימנייה. במקום הזה, בשנת 1988, הפציצו מטוסים עיראקיים אזרחים כורדים בגז חרדל ובציאניד, כנראה כדי להעניש אותם על תמיכתם בפשמרגה. בובות גבס בדמות אדם ופוחלצים של בעלי חיים משמשים לשחזור סצנות שצילמו צלמי חדשות. יש בו קיר שמנציח את שמותיהם של כ-5,000 הקורבנות , וסרטוני וידאו שמראים את הפגיעות הנוראיות שנגרמו.
זו תזכורת מלאת עוצמה לרוע במשטר סדאם חוסיין, שנשכח בקלות בתוך הכאוס ובמעגל שפיכות הדמים שבאו בעקבות הפלישה האמריקאית. זאת גם תזכורת לכך שחרף המאמצים הברוטליים של דיקטטורים ערביים לדכא את השינויים הדמוקרטיים שסוחפים כעת את המזרח התיכון, אף אחד עדיין לא מתקרב לדרגה של סדאם ולפשעים שביצע נגד בני עמו שלו.
עוד סיבה לבקר בכורדיסטן היא הנופים המדהימים, שאפילו לא צריך לנדוד לאזורים מסוכנים כדי להיתקל בהם. שעתיים נסיעה מצפון-מזרח לאירביל נמצא היופי האגדי של ראוונדוז, בצד דרך שמטפסת אל פסגות הרים משוננות, ורוחות שנושבות בחוזקה מסוכנת בערוצי הנחלים. מסביב לפסגה האחרונה הבנו למה האזור מושך לכאן אלפים מכל רחבי המדינה בחודשי הקיץ. גן שעשועים מבריק מתפרס על צלע ההר, עם מתקן משונה שהוא שילוב של רכבת הרים ומתקן גלישה, ששולח אותך כמו טיל במורד ההר בתוך קפסולה זעירה.
לבסוף מגיע הזמן לבחון את בירת כורדיסטן, אירביל, שטוענת שהיא, ולא דמשק, היא העיר המיושבת מספר שנים ברציפות יותר מכל עיר אחרת בעולם. במבט ראשון, אין שום דבר ישן במראה של המטרופולין השטוחה הזאת, שבה בנייני שיכונים בצבע בז', שדומים למה שאפשר לראות ברוב הערים בעיראק. הרחובות שרוצפו באחרונה נקיים, ונדמה שכל בניין שני הוא או חדש או בשיפוצים.
אירביל משקפת את ייסורי הלידה של בום כלכלי מאסיבי, שניזון מהקרבה לעיראק האמיתית. אנשי עסקים מגיעים לכאן כדי לקבל דריסת רגל, ותיירים משאר המדינה באים למסע קניות בקניונים המתפתחים, כדי לאכול ולשתות בבטחה במסעדות, בברים ובבתי הקפה שבאנקוואה - פרבר נוצרי שבו האלכוהול זמין.
בשביל המבקרים הזרים, מוקד המשיכה עיקרי הוא המצודה הישנה הניצבת ליד השוק המסורתי, ומוקפת חומות בגובה 30 מטרים. חשבתי שהחומות גבוהות כל כך לצורכי הגנה, אבל דיוויד מישלמור, פעיל שימור סביבה בריטי שעובד באתר, מסביר שהמצודה גבוהה פשוט כי היא מורכבת ממבנים שונים מתרבויות שונות, שנבנו זה על זה.
השרידים הישנים ביותר מתוארכים לתקופת אורוק, ב-6,000-4,000 לפני הספירה לערך. החלקים הגבוהים של החומה נבנו ברובם במאה ה-19, בתקופת השלטון העותמאני. בשנת 2006 פונו אחרוני התושבים שבה, כדי להכין את השטח למבצע שחזור שעתיד להימשך כעשר שנים. על פי חזונו של מישלמור, ברגע שהמבצע יושלם, ידמה המקום לעיר מוקפת החומה בדמשק, עם בתים מהתקופה העותמאנית שהוסבו למסעדות אופנתיות ולמלונות בוטיק.
אבל לפעמים גם לגולמי וללא משוחזר יש קסם משלו. אנחנו מהלכים ברחובות האבן הנטושים, ומציצים לחדרים ולחצרות שפעם השתייכו לסוחרים ולבעלי תפקידים בכירים, מתפעלים מציורי הקיר המפורטים ומפיתוחי העץ מימים עברו. זאת אולי אחת האטרקציות הגדולות של כורדיסטן - העולם המודרני טרם נגע בה.
נכון, המודרניות אכן דוהרת בצעדי ענק אל אירביל ומעבר לה, אבל בטיול של שלושה ימים לא נתקלנו באף תייר אחר. איפה עוד בעולם אפשר לטפס על עתיקות בנות 3,000 שנה , שנמצאות ליד שדה מוקשים? או ללגום תה עם חסידיה של דת עתיקה? ובטוח שאין עוד אף מקום בעיראק שבו אפשר להרים כוסית בסופו של יום, וליהנות מפינו גריג'ו צונן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם