דרך עיניהם: לקויי ראייה מנצחים את המגבלות
אביחי שלי סיים שני תארים. צדוק אספיר מתנדב במשטרה. לרגל יום ההזדהות עם לקויי הראייה: סיפורים על אנשים שאינם רואים את הגבולות
אביחי שלי, סיים שני תארים בהצלחה צילום: ראובן קסטרו
לפני שתגידו, "רק מהתיאור אפשר להתעייף," יש פרט נוסף: הרווק התל אביבי הזה הוא עיוור וכבד שמיעה. עכשיו, נערו את אבק הרחמים ותכירו את אביחי שלי, נתיבותי במקור. כשהיה ילד, סימן לעצמו שלושה חלומות: האחד, להשתתף בחידון התנ"ך. השני, לשרת בחיל המודיעין, המכונה "העיניים והאוזניים של המדינה" והשלישי - לעבוד בבורסה.
החלום הראשון דרש זמן. ארבע שנים ניסה להגיע לגמר חידון התנ"ך, כאשר שתי נקודות ספורות הפרידו בינו לבין התחרות, אבל בסופו של דבר הצליח - ובגדול. "זה היה קשה אבל שווה. הבנתי כמה כוח גלום באדם. זה משנה תפיסה. הבנתי שאין דבר כזה, 'בלתי אפשרי.' יש 'לא מוכן לשלם את המחיר עד המטרה,"' הוא מספר. "אם אתה נעול על משהו, לך איתו עד הסוף." הוא יודע על מה הוא מדבר. אחרי הכל, מדובר בחתן חידון התנ"ך העולמי לשנת .2002
עם החלום השני, השירות הצבאי, זה היה קצת יותר מורכב. "מגיעה לצה"ל תעודת עניות בכל מה שקשור לשילוב מוגבלים," אומר שלי, "היה לי קשה מאוד בשלוש השנים האלה לבוא לידי ביטוי ולקבל יחס הוגן ושווה. צה"ל לא מעמיד שום משאבים לטובת מוגבלים כדי שיצליחו להשתלב. אם נהיה כנים - בשביל מה צה"ל צריך את הכאב ראש הזה, שמוגבלים יבואו וישרתו כשיש לו מספיק צרות על הראש? זו הסיבה שאני מנסה לקדם תוכנית מול צה"ל, משרד החינוך וביטוח לאומי. התוכנית תגרום למוגבלים להשתלב בצבא בצורה טובה יותר, ומצד שני תגרום לצבא לשתף פעולה."
ועכשיו לחלום השלישי, זה שיוגשם ככל הנראה בזמן הקרוב. שלי ייגש למבחן גמר פנסיוני, החותמת הסופית לפני שיקבל רישיון לשווק מוצרים פנסיונים למיניהם. "יהיה בסדר, אינשאללה," הוא אומר בחיוך.
השנים האחרונות מורות על שינויים שמתחוללים בחברה הישראלית. מילים כמו "נגישות" ו"סובלנות" הפכו לשגורות. "אנשי 'התו החברתי' שומרים על זכויותיהם של עובדים בבתי עסק ועל גישה לנכים, עמותת "נגישות ישראל" פועלת עם תקציב אפסי להעלאת המודעות בקרב הציבור. רק לאחרונה הגישה נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות כתבי אישום פליליים נגד חברות התחבורה, בגין אי הפעלת כריזה פנימית וחיצונית המורה על התחנות בהן נמצאים האוטובוסים. מחר (ב') יתקיים בכל רחבי הארץ, יום הזדהות מיוחד עם העיוורים ולקויי הראייה.
אבל רגע לפני שנטפח לעצמנו
על השכם, כדאי לחזור אל שלי. הוא נולד בריא ובגיל שנתיים איבד את השמיעה כתוצאה ממחלה. עם השנים אבדה גם הראייה וכיום הוא מבחין רק בין חושך לאור בעין אחת. למרות זאת, הוא התחנך בבתי ספר רגילים בעיר מגוריו ואין לו תלונות כלפי אף אחד.
"חבל לי שהמוגבלים לא מבינים: הרבה פעמים אוטומטית יזדהו איתך כי אתה מוגבל," הוא אומר, "אבל בחברה שלנו לא מבינים ששני הצדדים צריכים לתרום קצת. מצד אחד, אנשים רואים צריכים לתרום יותר ולהיות יותר רגישים. בעשרים השנים האחרונות חל שינוי מבורך בחברה שלנו. אם היית אומרת שעיוור וכבד שמיעה יעבוד ב'פסגות' היו זוקפים גבה. היום זו עובדה מוגמרת. מצד שני, כמוגבלים אנחנו צריכים להוריד את רמת הציפיות שלנו מהחברה. אולי זה נשמע לא יפה, אבל לא חייבים לנו כלום."
תרשה לי להתקומם. אני חושבת שחברה מתוקנת מחויבת לזה. העובדה שנולד מפעל כמו התו החברתי היא תעודת עניות.
"בואי נדבר על תחנות האוטובוס ועל התלונות של העיוורים. לפני חמש שנים אי אפשר היה לעשות את מערכת הכריזה של האוטובוסים כי לא היתה טכנולוגיה. בגישה של הידברות ודיאלוג משותף נחיה באווירה יותר נעימה ונשיג יותר מאשר אם צד אחד יחייב את השני והאחר יכופף את השני."
"אין מכשולים"
כ24,000- אנשים בישראל מוגדרים כעיוורים הנושאים תעודת עיוור/לקוי ראייה המונפקת על ידי משרד הרווחה והשירותים החברתיים. למעלה משישים עמותות פועלות בשטח כדי לנסות ולממש את הזכויות האלה ובמלים אחרות: כדי שיוכלו לחיות כמו כולנו.
אספיר, עובד במשרד יחסי ציבור ומתנדב במשטרה צילום: אריק סולטן
כאשר צדוק אספיר (20) עלה לכיתה ט' בבית הספר ברנר בפתח תקווה, מצב הראייה שלו כבר היה מדורדר בשל בעיה תורשתית. אספיר לא ויתר וסיים את הבגרות בהצלחה רבה. הוא סיים שירות לאומי בבית הנשיא והשתלב בלימודים בתוכנית "רואים בצבע," מטעם השירות לעיוור של משרד הרווחה בהנחייתו של אורן גנור, כבד ראייה בעצמו. מדובר בתוכנית הכשרה במקצועות הפרסום והשיווק שנועדה לשלב עיוורים ולקויי ראייה בתחומים האלה. הקורס גלגל אותו לסטאז' ולעבודה במשרדו של איש יחסי הציבור ניסים דואק.
כיום הוא מתמרן בין העבודה במשרד להתנדבות במשטרת ישראל. הוא סיים לאחרונה קורס מוקדנים ונושא בגאווה תעודת שוטר מתנדב. חוץ מזה, מדובר בדברן טורבו עם אנרגיה שיכולה להספיק ל15- אנשים. את בעיית הראייה, שהולכת ומחמירה עם השנים, הוא מסרב לתפוס כמכשול. "הראייה שלי זה משהו שהידרדר בשנים האחרונות," מספר אספיר המסתפק כיום בראייה מעורפלת ביותר. "אני רוצה לעשות כמה שיותר טוב גם לעצמי וגם לאנשים, כדי להרגיש שאני עושה משהו."
איך נולד הרעיון להתגייס למשטרה?
"מאהבת המולדת. המדינה הזאת זה החיים שלי. אני מוכן למות בשביל המדינה, אם כי עדיף לחיות בשבילה. דוגרי, הייתי מעדיף להיות בצבא ולחטוף רסיסים בעיניים מאשר סתם להיות עוואר. אין לי ברירה אלא להשלים עם המצב, אבל אני לא מראה לאף אחד חולשה. אני חי עם זה, וחי עם עצמי טוב. ההתנדבות במשטרה היא עבודה עם אדרנלין. תמיד רציתי להשתלב במשטרת ישראל. ברור שלא יכולתי להיות שוטר תנועה, וכך הגעתי לקורס המוקדנים של המוקד המשטרתי."
אתה מייחס אל אבדן הראייה כאל מגבלה?
"אם יש לאדם בעיה מסוימת ויש לו דרכי התמודדות, בעצם ההתמודדות הוא פותר את הבעיה. מה זה מוגבל? מישהו שיש לו גבול והוא לא חוצה אותו. אני אפילו לא יודע מה זה מוגבל."
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם