החמיץ את הרגע: סיפור התמונה מששת הימים
44 שנה אחרי הבזק המצלמה שהנציח את התמונה הידועה מהמלחמה: בחזרה לרגע בו גנדי הביט לאחור, בדיוק כשההיסטוריה צעדה קדימה
44 שנים פחות יום חלפו מאז נכנסה הפמלייה לעיר העתיקה דרך שער האריות. את הרגע הזה הנציח במצלמתו צלם לשכת העיתונות הממשלתית, אילן ברונר. התמונה שצילם, בה נראים רבין, דיין ועוזי נרקיס פוסעים אל תוך העיר העתיקה, כשברקע שער האריות, הפכה לאחד מסמליה המוכרים ביותר של מלחמת ששת הימים ופורסמה בעולם כולו.
אבל יש עוד אדם אחד, שמונצח גם הוא בתמונה שנחקקה בזיכרון הלאומי של כולנו, אבל פספס במאית השנייה את הרגע ההיסטורי: רחבעם זאבי, גנדי, אז קצין בדרגת סגן אלוף, עוזר ראש אג"ם במטכ"ל.
בחזרה אל בוקר ה7- ביוני ,1967 היום השלישי למלחמת ששת הימים. הרמטכ"ל יצחק רבין הורה לאלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס לפרוץ לעיר העתיקה של ירושלים, בעקבות הנחייה שקיבל משר הביטחון, משה דיין. נרקיס העביר את המסר למפקד חטיבת הצנחנים, מוטה גור. גור, ממרומי הר הזיתים, נתן את הפקודה ההיסטורית ללוחמיו.
"אל מפקדי הגדודים. אנחנו יושבים על הרכס שצופה לעיר העתיקה ועוד מעט אנחנו עומדים להיכנס אליה - העיר העתיקה של ירושלים שמאז כל הדורות חולמים עליה ושואפים אליה...מסדר סיום יהיה על הרחבה למעלה. עד כאן. עבור!." הוא הורה לכוחות לפרוץ דרך שער האריות, כשהוא עצמו יושב בזחל"ם הראשון ומורה לנהגו: "סע, בן צור, סע!."
משער האריות דהרו הכוחות דרך שער השבטים שבצפון הר הבית אל ההר עצמו, כשבראש מוטה וחפ"ק החטיבה. בשעה 10:00 בבוקר, בתום שלושה
בתמונה המפורסמת נראה הרמטכ"ל יצחק רבין כשהוא פוסע נמרצות מימין, קסדת פלדה לראשו וכנפי צניחה על כיס חולצתו. במרכז צעד שר הביטחון עטור התהילה משה דיין, עם הרטייה המפורסמת השחורה על עינו, כשהוא לבוש במדי צה"ל, ללא דרגות, וחגור אקדח. משמאל צעד אלוף פיקוד המרכז, עוזי נרקיס, חמוש במשקפי שמש וכובע מצחייה צה"לי לראשו.
עכשיו, הביטו רגע לעומק, במרכז התמונה, בין משה דיין לעוזי נרקיס. במרחק פסיעה מאחוריהם, מופיע בגבו למצלמה קצין צה"ל בדרגת סגן אלוף, חבוש קסדה. לרוע המזל הוא מפנה את ראשו לאחור בדיוק בשנייה בה לחץ ברונר על כפתור המצלמה. גנדי פשוט סובב ראש לאחור והביט לעבר שער האריות, בגבה של החבורה, בדיוק כשההיסטוריה צועדת קדימה.
את זהותו של הקצין שהסב ראשו לאחור בדיוק ברגע הלא נכון זיהה כבר לפני כעשרים שנה דוד טרטקובר, מעצב גרפי, אמן, אוצר ואספן של פריטי נוסטלגיה משנותיה הראשונות של מדינת ישראל. "בשנת 92' הכנתי צילום לכרזה, פוסטר לציון 25" שנה לכיבוש." הפוסטר היה מבוסס על הצילום של רבין, דיין ונרקיס צועדים בעיר העתיקה ומעליהם שלט גדול "סכנה גבול לפניך," שהיה פופולרי מאוד בשנות החמישים לאורך גבולות המדינה," משחזר טרטקובר.
"כשהגדלתי את הצילום לצורך הכנת הפוסטר הבחנתי מייד שזה גנדי. הצילום של ברונר הפך לאיקון של מלחמת ששת הימים והוא המפורסם ביותר, לצד הצילום של הצנחנים בכותל ושל יוסי בן חנן טובל עם קלצ'ניקוב במימי תעלת סואץ."
טרטקובר משווה את הפספוס הזה לפספוס אחר של צילום היסטורי נודע בתולדות הישוב, זה שהנציח את "רגלו" של הרצל במפגש עם הקייזר הגרמני וילהלם השני, בשערי מקווה ישראל, ב29- באוקטובר .1898 מי שהתבקש להנציח את המעמד היה איש הכספים של הרצל, דוד וולפסון, שלא היה צלם במקצועו, ואשר התרגש מגודל המעמד ולכן לא הצליח לקלוט בתמונה אחת גם את הקיסר וגם את הרצל. בתמונה שיצאה מה"צלמוניה" נראה הקיסר יושב על סוס לבן ומביט לעבר קצה רגלו של הרצל בעוד שחוזה המדינה לא נראה בה כלל.
לאחר שהתמונה פותחה התגלתה התקלה ואז הוחלט לשחזר את הרגע ההיסטורי באמצעות פוטומואנטאז.' הרצל נלקח ליפו, למעבדת הצילום של דאוד סבונג'י, וצולם כשהוא מחזיק את כובעו בידו. הצילום נשתל בתוך התמונה המקורית וכך יכול היה הישוב העברי הקטן בארץ ישראל לחזות במו עיניו במפגש ההיסטורי.
44 שנים אחרי, וסיפורו של הצילום ההיסטורי בעיר העתיקה גורם עדיין לאיש מאחורי העדשה, אילן ברונר, התרגשות מחודשת. ברונר, כיום גמלאי של לשכת העיתונות הממשלתית, מספר כי הצילום היה "מבוים." אומנם לא מדובר חלילה בפוטומונטאז' כמו זה של הרצל והקייזר הגרמני, אבל לדבריו משה דיין ביים את המעמד מתחילתו ועד סופו.
"במלחמת ששת הימים גויסתי למילואים כצלם צבאי מטעם דובר צה"ל. למשה דיין הייתה תודעה תקשורתית מאוד מפותחת וכשהוא יצא לעיר העתיקה הוא דאג שיהיה לו צלם צמוד," מספר ברונר. "בשביעי ביוני 1967 טסתי עם דיין ורבין בהליקופטר מתל אביב לירושלים ונחתנו ליד בנייני האומה. שם חיכתה לנו כבר פמליה גדולה של קצינים ופונקציונרים ועשרות מכוניות שהתלוו לדיין ורבין בדרך לעיר העתיקה ולכותל."
דיין הורה לברונר להתיישב בקומנדקר שהיה הרכב השני בשיירה, מיד אחרי המכונית שהובילה אותו. "היינו שם אני ועוד שני צלמים מיחידת דובר צה"ל. פתאום הגיעו למקום שני אלופי משנה שרצו בעצמם להגיע לעיר העתיקה עם דיין ורבין. כולם רצו לגעת בתהילה, אז הם זרקו אותנו מהרכב. עמדנו בצד ולא ידענו מה לעשות. רצתי למויש פרלמן, שהיה עוזר מיוחד של דיין לענייני תקשורת והסברה. מויש סיפר לדיין מה קרה וזה ירד מהמכונית, צעד במהירות לעבר הקומנדקר, גירש משם את הקצינים והעלה אותנו בחזרה לרכב."
כשהגיעו לעיר העתיקה, מיהרה פמליית הבכירים לעבר הר הבית. את הכניסה הם עשו דרך שער האריות, לא לפני שמשה דיין דאג שברונר ינציח את המעמד - ובעיקר אותו. "כשנכנסנו דרך שער האריות עוד הייתי אחרי הפמליה, אבל אז משה דיין עצר את כולם ואמר לי קפוץ קדימה, תפוס מקום ותשים לב. תצלם אותי נכנס דרך שער האריות.
הדגש שלו היה על המילה 'אותי.' הוא רצה שאני אצלם אותו. עשיתי כפי שדיין הורה לי. תפסתי עמדה במורד הסמטה, ואז על פי אות הם התחילו להתקדם לעברי. לא היה לי הרבה זמן לחשוב, לחצתי על מתג הצילום וכך נולד הצילום שהפך אחר כך להיסטוריה."
בספרו "ירושלים אחת," שנכתב שנים לאחר המלחמה, התוודה עוזי נרקיס שהוא עצמו היה נעדר תודעה תקשורתית, אבל דיין התברך בתודעה מפותחת כזו. הוא כתב כי שר הביטחון "ניחן בחוש נדיר למעמדים היסטוריים" והגיע 'מוכן' לעיר העתיקה. ה'הכנה' כללה פמליה של צלמים ואנשי תקשורת. נסענו לשער האריות בשיירה, שוטרים צבאיים מלפנים, ומאחור שני זחל"מים לאבטחה."
"עצרנו לפני השער. ראשונים נכנסו בו הצלמים. אחריהם שר הביטחון העוצר מתחת לשער וכאילו חש שחסר משהו - רומז לרמטכ"ל להתייצב לצדו. שהות קלה והוא פונה אלי: 'עוזי, בוא לכאן.'... אנו צועדים והצלמים מצלמים, וכך נולדה תמונת הכניסה הרשמית בשער האריות ההופכת ל'תמונת השער' של 'מלחמת ששת הימים' בירושלים" נזכר נרקיס בספרו.
כשברונר פיתח אחר כך את התמונה הוא מיד שם לב לכך שלרוע המזל גנדי הביט לרוע והחמיץ את הרגע. "הר הבית כבר היה בידינו כשהגענו לשם, אבל העיר העתיקה עדיין לא טוהרה מצלפים ירדנים וממש ליד שער האריות עדיין נורו יריות. גנדי הסביר לי אחר כך שבשעה שנכנסו דרך שער האריות המקום לא היה מאובטח. כשהוא שמע את היריות הוא הסתובב לראות מהיכן הן נורו. הוא דאג לשלומם של הרמטכ"ל ושר הביטחון."
למה לא צילמת כמה תמונות בזו אחר זו ואז אולי היו רואים גם את פניו של גנדי?
מצדה זאבי, בתו של רחבעם זאבי ז"ל מספרת כי אביה מעולם לא דיבר בבית על התמונה המפוספסת. "גם אם עמוק בלב הוא חשב שזה פספוס, הוא לא דיבר על כך. באחד ההספדים שנישאו לאחר שנרצח אמר אחד הסופדים: כמה מתאים היה לגנדי להסתכל לאחור ולבדוק מה קורה, לראות שהכול כשורה. אני שייכת לדור שגדל על הניצחון במלחמת ששת הימים. בעיני, כל הארבעה שמופיעים בצילום: רבין, דיין, עוזי נרקיס ואבא, היו אריות שנכנסו דרך שער האריות לעיר העתיקה."
למרות הכל, ברונר גאה בתוצר שלו. זכויות הצילום שייכות אמנם ללשכת העיתונות הממשלתית, אבל התמונה המפורסמת מוצבת עד היום בסלון ביתו בגבעתיים, ועליה מתנוססות חתימותיהם של דיין, רבין ועוזי נרקיס.
את סיפורה של התמונה ואת הזיכרונות מאותם ימים מרגשים הוא מנחיל לשמונת נכדיו. "הייתה לי זכות גדולה להיות נוכח באחד האירועים ההיסטוריים המרגשים ביותר ולהנציח אותו. זו הייתה חוויה בלתי נשכחת בשבילי באופן אישי. כשחזרתי באותו יום אחרי הצהריים ללשכת העיתונות בתל אביב אנשים ששמעו שהייתי בכותל באו לנשק את המדים שלי. הייתי בשבילם הדבר הכי קרוב לכותל."
רק על גנדי קצת חבל לו. לימים, הוא מספר, הוא שוחח אתו על התמונה המפוספסת. "כשנפגשנו כעבור זמן גנדי אמר לי: 'הסתובבתי לאחור ופספסתי את מקומי בהיסטוריה. אני כמו אשת לוט שסובבה את הראש לאחור והפכה לנציב מלח."
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם