באמצע התמוז: מסע לכור שהופצץ בעיראק
המהנדס שעדיין פועל לניטרול הקרינה, המאבטח שנושא כוויות ממנה וסגן השר שטוען שהכור היה מחקרי. 30 שנה עברו מאז תקיפת חיל האוויר
מתוך המתקן ההרוס מסופר גם סיפורו של האזור כולו: המחלות והמומים מהם סובלים התושבים שהתגוררו קרוב לכור, הבתים שנהרסו בעקבות ההפצצה והמקומיים שמספרים בחצי חיוך שכבר התרגלו לחיות באזור מלחמה. "אם היינו מוטרדים מכל הדברים האלה," הם מסבירים, "היינו כבר מזמן מתעייפים."
המשרה: אבטחת הכור
חאדיר עבוס עלי היה מאושר כאשר התקבל לעבוד במערך האבטחה של המתקן למחקר גרעיני בטוואיתה, כ20- קילומטר מדרום-מערב לבגדד. השנה הייתה ,1981 ועבור הצעיר בן ה18- שזה עתה נכנס לשוק העבודה, השכר החודשי בסך 1,500 דולר היה לא פחות מחלומי.
מאוחר יותר באותה שנה, ב7- ביוני, הוא הבין בדיוק את הסיבה למשכורת הנדיבה. "שמעתי מטוסים חגים מעל בגדד," נזכר עלי, שעזב בינתיים את העבודה ההיא והפך לנהג מונית. "פתאום נשמע פיצוץ עז, והבזק גדול האיר את כל הסביבה."
עלי היה עד לרגע ההפצצה הראשונה אי פעם של מתקן גרעיני. שמונה מטוסי אף16- ישראליים שהגיעו ממערב החריבו בתוך שניות אחדות את "תמוז ,"1 או בשמו הצרפתי "אוסיראק" - אחד משני הכורים במתקן טוואיתה שעיראק קנתה מהצרפתים כמה שנים קודם לכן.
המתקן בטוואיתה נבנה בשנות ה60- בעזרת הסובייטים. מאוחר יותר נוספו לו מעבדות ומבנים בסיוע הצרפתים והאיטלקים. בשנות ה70- החלו מדענים עיראקים לבחון דרכים להפקת פלוטוניום. עיראק, שהונהגה בידי אחמד חסן אל-בכר, חתמה על הסכם עם צרפת במסגרתו הבטיחו הצרפתים לספק לעיראק שני כורים גרעיניים - "תמוז "1 ו"תמוז ."2
במרס 1975 החל המודיעין הישראלי להתעניין בכור העיראקי וניסה להשיג מידע על התקדמות הבנייה. ב1977- סיימו העיראקים לבנות את "תמוז "1 במרכז המחקר אל טוואיתה, 18 קילומטרים דרום-מערבית לבגדד.
היה זה כור גרעיני בן 40 מגה ואט שקורר במים רגילים. הצרפתים כינו את הכור "אוסיראק," כמיזוג של המילה "אוסיריס" (דגם הכור הצרפתי, ששמו כשם אל המתים המצרי הקדום) והמילה "עיראק." העיראקים קראו לכור "תמוז "1 על שם חודש יולי (תמוז בערבית), בו עלתה מפלגת הבעת' לשלטון בשנת
שנה מאוחר יותר, באוגוסט ,1978 הובא נושא הכור הגרעיני לידיעת ממשלת ישראל, וראש הממשלה מנחם בגין דרש הערכות בנוגע לתכנית הכור העיראקי. על פי אמ"ן, העיראקים שאפו לייצר נשק גרעיני, והוערך כי הם יהיו מסוגלים לייצר כארבע פצצות גרעיניות מדי שנה.
ישראל ניסתה לפעול דיפלומטית עם ארצות הברית, מ1976- עד ,1979 כדי לשכנע את צרפת לחדול מסיוע לפרויקט, אך ללא הצלחה - היחסים עם משטרו של סדאם חוסיין והעולם הערבי בכלל היו אינטרס לאומי בעיני מנהיגות צרפת באותה תקופה.
לאחר שעלה סדאם חוסיין לשלטון ב,1979- הפך היחס העיראקי כלפי ישראל לעוין במיוחד, וחוסיין אף אמר בכמה הזדמנויות כי בכוונתו להשמיד את ישראל. האיום היה נראה מוחשי, נוכח התקדמות הקמת הכור הגרעיני, ובישראל הבינו שיש חובה לפעול. וכך, כמה שבועות לפני שנכנס לפעולה, ולאחר הכנות מדוקדקות ומספר דחיות, נתן ראש הממשלה בגין את האות - והמטוסים יצאו לדרך.
לפי הנתונים הרשמיים בעיראק, 11 בני אדם נהרגו בהתקפה, בהם חוקר צרפתי. חאדיר עבוס עלי עצמו ספג כוויות בזרועותיו ומספר שממש ראה את עורו מתקלף. את הסימנים לכך ניתן לראות על גופו גם כיום. השומר לשעבר מספר עוד שראה מאות פצועים נוספים אחרי ההפצצה, רבים נפגעי כוויות, רבים שהתעוורו. "לא ידענו איזה כור נפגע," הוא נזכר, "חשבנו שזו הירושימה שנייה."
בכפר טאמים, שנמצא רק שלושה קילומטרים מהכור, עלא טראד בדיוק שב הביתה מבית הספר ואז הופיעו מטוסי חיל האוויר הישראלי בשמים. "בכל רחבי הכפר שמשות התנפצו וכל מה שראינו זה להבות," הוא מספר. "לא היו לנו מחסות, כולם נכנסו לפאניקה."
הבהלה אחזה באזור כולו, ובעקבות התקיפה החליטו תושבים רבים, כולל משפחתו של טראד, לברוח ולהשאיר רק בן משפחה אחד כדי לשמור על הרכוש. אף שמרביתם חזרו מאז, איש לא קיבל כאן פיצויים, ומנגד לא ניסו להשתיק אף אחד. למעשה נדמה שלא מעט מתייחסים אל התקיפה ההיא כאל עוד אירוע אלים מיני רבים בעיראק מוכת המלחמות, ולא מייחסים לו חשיבות מיוחדת. אולי זו הסיבה שרוב תושבי הסביבה התקשו להבין מדוע שואלים אותם כיום על אירוע שהתרחש לפני 30 שנה.
את רוב האנשים כאן, כך ניכר, מדאיגות יותר בעיות הפרנסה מאשר ההפצצות וההפגזות שפוקדות אותם מדי כמה שנים. עלי מספר ש2,500- אנשים עבדו כאן ב1981- ונהנו משכר גבוה, ואחרי שהכור הושבת נותרו רבים ללא עבודה ומצוקת הפרנסה גברה.
ובכל זאת, לא מעט יודעים לספר על אנשים שסובלים עדיין מבעיות רפואיות ומאשימים את המתקפה הישראלית. חלק מהתושבים במקום התעוורו או שהחלו לסבול מבעיות ראייה, לאחרים נפגעה השמיעה, היו גם שנכוו קשות ואחרים שהחלו לסבול מבעיות עור. המקומיים טוענים שרבים בסביבה החלו גם לסבול מבעיות פוריות - אולי הנזק הקשה ביותר עבור המשפחות העיראקיות השמרניות כאן.
סוף מאי במרכז עיראק והשמש כבר מלהטת במלוא עוצמתה. אנחנו בדרך למתקן הגרעיני ההרוס, אבל אי אפשר להיכנס אליו סתם כך. המקום מאובטח בכבדות ונדרשים מאמצים רבים כדי לשכנע את הרשויות לאפשר לנו להיכנס. פקידי הממשל חוששים שתצא כתבה פוליטית מדי, ורק אחרי שלושה ימים הם משתכנעים סוף-סוף להעניק את האישור המיוחל. מאותו הרגע הם יוצאים מגדרם כדי לסייע לנו ולאפשר גישה מלאה לכל חלקי המתקן.
השיחים במדבר מציעים מעט מאוד צל ואין לאן לברוח מהחום הכבד. אם לא די בכך, הבגדים להגנה מפני קרינה יוצרים אפקט של סאונה, ומסכות אבק עבות מקשות את הנשימה. סוללות עפר בגובה 50 מטר מקיפות את האזור. המהנדס האדי איברהים יאסים, העומד בראש הפרויקטים לנטרול הכורים בטוואיתה, אומר שהן נבנו כדי להגן על הכורים מפני תקיפה אווירית.
"ברור שזה לא כל כך הצליח," הוא אומר וצוחק בזמן שאנחנו מתקרבים לערמת גרוטאות ענקית שהייתה פעם כור, מעבדות ומשרדים.
אחד הפיזיקאים מהצוות הולך כמה צעדים לפנינו ובודק את רמות הקרינה. יאסים מצביע על חלקים שונים של המתקן שבהם יש עדיין רמת קרינה גבוהה. הכור עצמו נראה כיום כמו ערמת צינורות אדומים וגרוטאות מתכת. בריכת הכור חשופה ויש בה עדיין מים עומדים. התאים החמים - מתקנים נעולים עם זרועות מכניות, כלי עבודה וחלון תצפית שנועדו לבדוק חומרים רדיואקטיביים - עומדים שלמים בתוך ההריסות. גם הארובה, מגדלי הקירור וחלק ממשרד שהופצץ עומדים עדיין על תילם.
ההריסות ממתינות לצוות המומחים העיראקי שינטרל אותן, אך מדובר בעבודה ייחודית שאיש לא ביצע מעולם. כ150- עובדים נמצאים כאן. בנוסף לקרינה מהדלק הגרעיני שדלף הם צריכים להתמודד עם סיבוכים הנובעים ממבנים לא בטוחים. אם לא די בכך, הקרינה מתמקמת בכיסים, והצוותים נאלצים למדוד את רמתה לפני ואחרי כל תזוזה של הריסות ואחר כך לסמן את "הנקודות החמות" ולטפל בהן.
סגן שר המדע והטכנולוגיה העיראקי, פואד אל-מוסאווי, אומר במשרדו בבגדד שאוסיראק הופצץ לפני שהפך למבצעי, ולכן הזיהום לא התפשט למרחקים. לדבריו, הבעיה הגדולה ביותר שעמה צוות הנטרול שלו צריך להתמודד היא היעדר ניסיון.
"שלחנו את המדענים שלנו להתאמן בארצות הברית, בצרפת ובאוסטרליה - מדינות שיש להן נסיון בנטרול מתקנים גרעיניים," אומר מוסאווי, "אבל עיראק ייחודית משום שמעולם לא נטרלו אתר גרעיני שהופצץ. עיראק היא המקום היחיד בתבל שבו זה קרה."
ויותר מפעם אחת. כמו ישראל, גם מדינות רבות אחרות חששו שמשטרו של סדאם חוסיין מייצר בחשאי נשק להשמדה המונית במסווה של מחקר גרעיני. הראשונים שתקפו היו האיראנים, בראשית מלחמת איראן-עיראק ב,1980- אולם הם לא הצליחו לגרום נזק של ממש. אחרי התקיפה הישראלית נבנה מחדש חלק מהכור באוסיראק, וכור קטן שהיה מוכר כ"תמוז ,"2 סמוך לזה שישראל הרסה, הפך למבצעי.
אך ב,1991- בעקבות הפלישה העיראקית לכווית ופרוץ מלחמת המפרץ, האמריקאים הפציצו את כל האתר פעם נוספת, ובכלל זה מבנים שלא נפגעו במתקפה הישראלית. האמריקאים השמידו בהמשך מטרות נוספות ברחבי עיראק. לפי החשד, הן היו חלק מתכנית הנשק הגרעיני של סדאם.
אף שהמתקנים הגרעיניים העיראקיים נהרסו, ארצות הברית ובעלות בריתה האשימו את סדאם כי הוא ממשיך בתכניתו לייצור נשק להשמדה המונית. על בסיס הטענה הזו הוביל נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש את הפלישה לעיראק בשנת .2003 אולם עד היום לא נמצאו ראיות לכך שסדאם, שבעבר השתמש בנשק כימי, פיתח שוב נשק להשמדה המונית.
בחזרה לאתר. המהנדסים שמלווים אותנו בחפץ לב מספרים שההפצצות האוויריות גרמו למתקנים בטוואיתה לקרוס פנימה על ליבת הכור. בכך לפחות צומצם הנזק הסביבתי מדלפת הדלק הגרעיני. במקרים שבהם הפיצוץ נגרם בתוך הכור, כפי שקרה באסון צ'רנוביל, דלק מתוך ליבת הכור התפשט בסביבה וגרם נזקים כבדים בהרבה.
התכנית לנטרול הכורים החלה בשנת ,2008 ולעת עתה תאריך היעד לסיום הוא .2025 לצורך אימון, אומר סגן השר מוסאווי, התחילו צוותי הנטרול לפעול בשלושה אתרים בעלי קרינה נמוכה בטוואיתה. העבודה על אחד מהם כבר הושלמה, ובאחר סיימו כבר 80 אחוז מהעבודה, ונותרו בו רק התאים החמים ומרתף האחסון. על אוסיראק יחלו לעבוד רק בשנה הבאה.
בינתיים מקפידים העיראקים לאבטח את המקום ואת העבודות. אף אחד לא יכול להיכנס לכאן סתם כך, ובדרך יש מחסומים רבים של המשטרה שדורשים להציג מסמכים ממשלתיים רשמיים. יאסים, שעבד באתר ב32- השנים האחרונות, אומר שהשמירה נועדה בעיקר למנוע גניבות.
לאחר הפלישה האמריקאית ב2003- התושבים בסביבה בזזו את המתקן, וחומרים מזוהמים נמכרו או נעשה בהם שימוש באזור. "אנחנו מאמינים שהביזה הגבירה את התפשטות הזיהום ואת הבעיות הרפואיות בקרב תושבי הכפרים הסמוכים," הוא מוסיף.
מבחינתו של יאסים מוחמד (42) שהיה עד להפצצה מהביתן שלו, כמה מטרים מהכניסה הראשית לטוואיתה, לתקיפה הישראלית לא הייתה משמעות מיוחדת.
מוחמד מסביר שהיו כמה מדינות שהפציצו את האזור - ישראל, ארצות הברית ואיראן - אבל לדבריו זה "לא מטריד את המקומיים. העיראקים יודעים הכל על מטוסים, רובים ופצצות. אנחנו פשוט ממשיכים בעניינינו - ישנים, עובדים, אוכלים וישנים. אלו החיים בעיראק"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם