איך קשור לימינו סיפור ממלחמת יום כיפור?
הקצין הסורי שנחטף על ידי סיירת מטכ"ל סיפר הכל על חטיבה 47, שנה וחודשיים אחרי, אף אחד לא הקשיב לעמוס גלבוע שצפה הכל
נפילתו הצפויה של אסד אמורה לערער את הציר שבסיסו בטהרן, המשכו בדמשק, ומשם לביירות ועד עזה, בואכה האחים המוסלמים בקהיר. אני מעריך שבין שאר הנתונים שהועלו שם, גם הוצגה מצבת הכוחות של צבא סוריה שהוטלה לתוך המערכה במאמץ נואש לדכא את המרד העממי. בתוך הכוחות הללו מבצבץ שם צנוע יחסית של חטיבה סורית משוריינת, ששיגר אסד בשבוע שעבר לדיכוי המרד בג'יסר א-שורור, לאחר שכוחות אחרים נכשלו. חטיבה 47.
בואו נדלג 39 שנים (פחות ארבעה ימים) אחורה. הנה סיפור שסיפר לפני כשלושה שבועות תת-אלוף במילואים עמוס גלבוע, איש מודיעין ותיק ומוערך, בערב סגור לזכרו של יואל בן-פורת. ביוני 1972 יצאה סיירת מטכ"ל ל"מבצע ארגז", ניסיון לחטוף קצינים סורים בכירים בלבנון, כדי להשיב ארצה שלושה טייסים ישראלים שהופלו מעל סוריה והוחזקו בכלא בדמשק.
לאחר שני ביטולים של הרגע האחרון, הצליח הניסיון השלישי, והכוח הביא ארצה חמישה קצינים סורים בכירים, שנחטפו במבצע מבריק סמוך לכפר רמיה בגזרה המרכזית בלבנון. בין השבויים היה תת-אלוף נזיר ג'ראח, רמ"ח מבצעים של צבא סוריה. חתול שמנמן, עמוס מידע, ממש ממתק מודיעיני.
גלבוע, שהיה אז קצין מודיעין צעיר, הופקד על חקירתו. הם נפגשו לראשונה ב"אסף הרופא" שבו אושפז ג'ראח, ואחר כך בחדרי החקירות. התפתחו ביניהם יחסים קרובים. חודשים של חקירות, שיחות נפש, עימותים ושיחות צפופות יצרו בין שני הקצינים, הישראלי והסורי, סוג של אחווה כמוסה.
גלבוע התעניין במיוחד בניסיון לגלות את "תוכנית ההתקפה" של צבא סוריה על ישראל. הוא עוד לא ידע ששנה וחודשיים לאחר מכן עתידה להיפתח התקפה כזו שתעלה באלפי הרוגים, אבל ניסה לדעת. הסורי לא סיפק את הסחורה. רק ביום השחרור זה קרה.
ג'ראח, שכבר התכונן לחזרתו הביתה במסגרת עסקת חילופי שבויים, ביקש לקרוא לגלבוע. הוא כבר היה לבוש במדיו, מגולח ומצוחצח. "בוא, שב, אני רוצה לגלות לך סוד", אמר לגלבוע, "אתה יודע שלא מזמן גמרנו להקים חטיבה משוריינת חדשה, חטיבה 47, שיושבת באזור חמה".
גלבוע ידע כמובן, המודיעין הישראלי עקב אחר הקמתה של החטיבה המסקרנת הזו. "אז תדע לך שהחטיבה הזו", המשיך
הנשיא אסד נתן פקודה מפורשת שהחטיבה תהיה צמודה לעיר הזו בכל מצב, ועכשיו תקשיב טוב", בשלב הזה עבר תת-אלוף ג'ראח ללחש ממש, "אם תראו שלוקחים את חטיבה 47 ומעבירים אותה לחזית רמת הגולן, ומכפיפים אותה לדיביזיה 5 שניצבת מולכם, תדע לך שעומדת לפרוץ מלחמה. בשום מקרה אחר לא יזיזו את 47 מחמה. רק לקראת התקפה על ישראל".
גלבוע חטף צמרמורת. "אבל לדיביזיה 5", אמר לג'ראח, "כבר יש חטיבת שריון צמודה, לא?". והסורי ענה, "נכון, אבל לקראת מלחמה יהיו לה שתיים". הם נפרדו בנשיקות ובחיבוקים ומאז לא התראו.
הגענו לערב יום כיפור 1973. הסימנים לפרוץ מלחמה הולכים ומתרבים, חוסיין מגיע לפגישה עם גולדה, הירדנים מעבירים לישראלים את תוכנית ההתקפה הסורית הצפויה, אבל הקונספציה של ראש אמ"ן האלוף אלי זעירא לא מתערערת. לא תהיה מלחמה, וזהו. שכולם יקפצו.
גלבוע לא היה אז במרכז האירועים, אלא במחלקה בסיסית, ממתין למינויו כראש ענף סוריה, בינתיים בחוץ, ללא השפעה. מה שלא הפריע לו לגשת לענף הסורי בכל בוקר, להתעדכן, להתעניין ובעיקר לדאוג. גם הוא ראה את זרם הידיעות, וגם הוא הבין שבצמרת פשוט מתעלמים מהן.
החבר'ה בענף סוריה מספרים שפשוט מדכאים אותם. מצנזרים את האינפורמציה שהם מעבירים, מקטינים אותה, מיישרים אותה. גלבוע מתקומם. ב-3 באוקטובר מתקיימת הערכת מצב כוללת אצל רח"ט מחקר, תת-אלוף אריה שליו, ומישהו משכנע את גלבוע להיכנס אליה כצופה אורח. לא יכניסו אותי, חושש גלבוע, אבל הקצין שלוחץ עליו אומר לו, "בוא איתי, אתה חייב לראות את האמא של הקונספציות".
כך היה. גלבוע נכנס, התיישב בקצה השולחן, בפינה, בגבו לקיר. החלו הסקירות. קודם מצרים. אחר כך סוריה. ראש ענף סוריה אבי יערי מדווח שגדוד הגישור הסורי המוצב ברוסטאן הורד לחזית. נורית אזהרה אדומה אצל גלבוע מתחילה להבהב. ואז מוסיף יערי עוד משהו, ממש טרי. בימים האחרונים, הוא אומר, אנחנו מזהים גדודים של חטיבה 47 שעוזבים את בסיס הקבע.
מובילי טנקים מגיעים, ובכל פעם מורידים גדוד, ואחר כך חוזרים להוריד עוד גדוד. אתמול ירד הגדוד השלישי. גלבוע חש בצמרמורת קרה מטפסת לאורך גבו. בדיוק כמו הצמרמורת ההיא, כששמע את סיפור חטיבה 47 לראשונה מהקצין הסורי. דמותו של נזיר ג'ראח, בשפמפם הסורי הדקיק, הבליחה בדמיונו. לאן יורדת חטיבה 47? עדיין לא יודעים. זה מסתורי.
גלבוע מרים יד, מבקש לדבר. אריה שליו אומר לו להירגע. אתה אורח, תן לגמור את הסקירות. אבי יערי מסיים את הסקירה, גלבוע מבקש לדבר, שליו שוב דוחה אותו. בינתיים אבי יערי יצא רגע לקבל דיווח טרי, חזר, התיישב ואמר: "הנה משהו חדש. התקבל דיווח ממאפיית הלחם בסווידה, שבה יושבת המפקדה העורפית של דיביזיה 5.
"אנשי המאפייה מספרים שהגיעו אליהם נציגים של חטיבה 47, וביקשו לקבל לחם בשביל החטיבה. הם ביקשו אישור לספק להם לחם מדמשק, כי החטיבה לא רשומה בסד"כ הכוחות שלהם, ודמשק אישרה".
בום. גלבוע הבין שזה קורה וחייך קצת, כי הברדק הסורי הזה, שבמסגרתו הורידו חטיבה לחזית חדשה, אבל לא עדכנו את המאפייה שצריך גם להאכיל אותה, הזכיר לו את הברדק שלנו. הוא קיבל סוף סוף את רשות הדיבור וסיפר את סיפורו. רח"ט מחקר אריה שליו אמר שהוא לא זוכר את זה.
"הוצאנו ארבע חוברות מיוחדות בזמנו עם המידע הזה", אמר גלבוע. "אני לא זוכר", התעקש שליו. "תביא לי את זה כתוב". וגלבוע אמר לו שאין לו מושג איפה עכשיו אפשר למצוא את החומר כתוב. תאמין לי, אני שמעתי את זה במו אוזניי.
מסביב, איש לא שיתף פעולה. כולם עשו את עצמם לא שומעים או לא מבינים. גלבוע התחיל לצעוק. אתם לא רואים מה קורה פה? כל מה שנזיר ג'ראח אמר פשוט מתרחש. הכל מתגשם מול עינינו. חטיבה 47 ירדה וצורפה לדיביזיה 5יש לנו התראה מפורשת על זה וכו', ואריה שליו התרגז כל כך, עד שהורה לו לשתוק ולצאת מהחדר.
גלבוע עזב בזעם, ואז שליו התחרט וביקש ממנו לחזור. ספר לי מהתחלה, ביקש. הוא סיפר שוב. מה צריך יותר מזה? שאל גלבוע, הם מורידים את חטיבה 47, בדיוק כפי שסופר לנו. עכשיו גם גדוד הגישור מצטרף, גדוד שמטרתו לאפשר להם לצלוח את תעלות הנ"ט שלנו, מה צריך יותר מזה? וכל הוויכוח פרץ מחדש, כולל צעקות.
בסוף הדיון סיכם רח"ט מחקר: אני לא מקבל את דברי עמוס גלבוע, על אף שאני לא חולק על העובדות. אני מציע שעמוס ישוחח על העניין עם ראש ענף סוריה אבי יערי. כך היה. גלבוע ויערי בכו איש על כתפי רעהו. כעבור יומיים פרצה המלחמה.
איך זה קשור לענייננו? בכל מיני מובנים. קודם כל, הסיפור מחריד כשלעצמו. עוצמתו של ליקוי המאורות במודיעין הישראלי ערב מלחמת יום כיפור הייתה אדירה. שנית, יש גם אנקדוטה. "מבצע ארגז" בוצע בניסיון השלישי. הניסיון הראשון היה עקר. סיירת מטכ"ל הציבה מארב, אבל הסורים לא באו.
בראש הכוח התוקף עמד מפקד הסיירת אהוד ברק. בראש כוח החסימה שהיה אמור לגבות את המארב, עמד קצין צעיר ושמו בנימין נתניהו. הניסיון השני בוטל בהוראת הרמטכ"ל דוד אלעזר, מכיוון שבמהלך הלילה התמקמה שריונית מצוידת בתותח של צבא לבנון ליד "כוח ביבי". זה הפחיד את דדו.
בניסיון השלישי החליט ברק שהוא יישב במטה וינהל משם את המארב, כדי שלא יבטלו לו. על הכוחות בשטח פקדו יוני נתניהו ועוזי דיין (הפרטים לקוחים מוויקיפדיה). הניסיון הזה, ב-21 ביוני 1972, עלה יפה. היום, כמעט 40 שנה אחרי, בראש כוח התקיפה הישראלי (מול איראן) עומדים שוב ברק ונתניהו, בסדר הפוך. נקווה שאם צריך לבטל, יבטלו. ואם לא, שזה יצליח.
אבל גם יש היבטים אסטרטגיים. חטיבה 47 הוטלה בשבוע שעבר על ידי אסד למערכה בג'יסר א-שורור, לאחר שכוחות אחרים של צבא סוריה ניגפו שם. החטיבה העלתה באש כל מה שזז שם, וסיפקה את הסחורה.
זה לא אומר שהולכת לפרוץ מלחמה עם ישראל, אבל זה כן אומר שאסד מתקרב לקצה. לא מדובר כאן במלחמה עם ישראל, אלא במלחמת קיום של משפחת אסד ושל העדה העלאווית השלטת בסוריה. אביו של אסד, חאפז, ידע שכדי לשמר את השלטון הוא צריך לייצר קואליציה. כך עשה.
את האחים המוסלמים קבר באלימות ברוטלית (לא היה אז פייסבוק), ואת האליטה הסונית חיבר לעלאווים ולפטמות השלטון והשומן. הבעיה נותרה בהמוני העם הסונים. הם לא ממש מחוברים לשלטון, אבל כן מחוברים לאינטרנט. לכן אסד הצעיר יודע שאסור לו להשתמש לדיכוי המרד בחלק ניכר מסד"כ צבא סוריה. אלה הדיביזיות הסוניות הסדירות, אלה שחייליהן לא נבחרו בקפידה, אלה שמוצבות גם מול ישראל בגבול הגולן.
הכוחות האסטרטגיים הנאמנים הם דיביזיה 4, שהייתה פעם "כוח ריפעת אסד", והיא הכי עלאווית, הכי נאמנה, הכי מצוידת, ו"משמר הרפובליקה", שהוא כוח בפיקוד מאהר אסד, שמגן ממש על המשטר, כולל הארמון והמטכ"ל ושאר המתקנים האסטרטגיים בדמשק, ולא יזוז משם אלא כשהחרב תהיה מונחת על הצוואר.
בסך הכל, בסביבות חמישית מהסד"כ הסדיר של צבא סוריה הם כאלה שנבחרים בקפדנות ושהנאמנות שלהם אינה מוטלת בספק. הם גם הכי מצוידים, הכי מאומנים והכי מתוגמלים. הם אלה שעושים עכשיו את העבודה.
השאלה היא אם זה יספיק. מדובר בשאלה כבדת משקל, כי נפילתו של אסד יכולה לחולל שינוי אסטרטגי גדול עוד יותר ממה שתוכנן. הרוב הסוני, אם וכאשר ייטול את השלטון בדמשק, מתעב את איראן, בז לחיזבאללה ויכול להיות שיפנה מערבה, לאמריקה ולאירופה.
במקרה כזה, לא מן הנמנע שסוריה תוצא ממעגל העימות המיידי עם ישראל, אם בהסכם שלום ואם בלעדיו. זה יעזור לנו להתעסק עם איראן. מדובר בחדשות טובות. הן עדיין לא קרו, אבל יש כאן פוטנציאל מעניין.
ביקורו של בנימין נתניהו באיטליה היה טוב. כולם נהנו, וגם צחקו. ככל שמצבו של סילביו ברלוסקוני בציבוריות האיטלקית מחמיר, כך הוא הופך זחוח יותר, זהיר פחות ומצחיק הרבה יותר. לא חסרות דוגמאות.
במהלך ישיבת הממשלה המשותפת, לאחר שמרח את השגריר גדעון מאיר במחמאות הנדרשות, הישיר מבט לנתניהו ולליברמן ואמר להם ש"אני מבין שאתם מחליפים את גדעון, הייתי רוצה שיישאר, אבל אם אין ברירה, אני אשמח אם תשלחו במקומו שגרירה בת 30 בערך".
כולם צחקו. אחר כך הוא סיפר על סקר דעת קהל באיטליה שבמסגרתו נשאלו נשות המדינה אם הן רוצות לשכב עם ראש הממשלה ברלוסקוני. עשרה אחוזים אמרו שלא, סיפר סילביו, בסביבות 17 אחוז אמרו שכן, ו-70 אחוז אמרו שהן רוצות לשכב איתו פעם נוספת (כי נהנו מאוד בפעם הראשונה).
אכן, מצחיק. כששמעה שרת החקלאות אורית נוקד לאן הרוח נושבת, העירה ש"רציתי להוריד את הז'קט כי קצת חם לי כאן, אבל אני מבינה שעדיף שלא אוריד".
נתניהו , לעומתה, הוריד את המסכה. לראשונה מאז עלה לשלטון מתנהג ראש הממשלה כמו מנהיג ממשלת ימין. בפגישות המדיניות האחרונות שלו הוא כבר לא נוקט את קו הדיבור המתעתע, לא מבטיח ש"עוד יפתיע", לא מדבר על "שלום שאפשר להשיג בתוך שנה", לא מבקש צ' אנס להוכיח וגו'. הוא פשוט אומר שאין עם מי לדבר, ואין על מה.
רוב האנשים שבחרו בו, ובגוש הימין, חושבים ככה. נתניהו תפס ביטחון. זו זכותו, אולי אפילו חובתו המוסרית לבוחריו. מה אהוד ברק עוד עושה לצדו במציאות הזו, צריך לשאול את ברק. שמעון פרס, אגב, כבר נואש לגמרי (תסמכו על פרס. מחר-מחרתיים ימצא תקווה חדשה).
בשלב הזה ניטשת בין לשכת הנשיא ללשכת ראש הממשלה מלחמת התשה שקטה, נזעמת. שני הצדדים מאשימים זה את זה בהדלפת המסלול החשאי בין פרס לאבו מאזן ל"מעריב" (אני מאחל בהצלחה לשני הצדדים).
מה שלא משנה את העובדה שביבי שבר ימינה. הוא כנראה מריח בחירות, הוא כנראה חושב שטוב לשבור ימינה לפני הבחירות, ויכול להיות שהוא צודק. מנגד, זה מעקר לגמרי את הדרישות שקדימה תמהר להצטרף לממשלה, דרישות שנשמעות גם מתוך קדימה.
גם מהלך צפוי או לא מול איראן לא מצדיק הצטרפות כזו. עם ישראל זקוק לאלטרנטיבה מדינית. בשביל זה המציאו אופוזיציה. אם לבני תצטרף לממשלת נתניהו היא מצדיקה בדיעבד את מדיניותו, וגוזרת כליה חד משמעית על עצמה ועל מפלגתה.
בינתיים נתניהו ימשיך לצחוק עם ברלוסקוני, אבל לבכות בפריז, בלונדון וגם בוושינגטון ולהצטייר כסרבן שלום בעולם. אם אחרי כל זה הוא יעבור את ספטמבר בשלום, אז מדובר במעשה קסמים של ממש.
ברגעים אלה נושם מוריס פולארד, אביו של ג'ונתן פולארד, את נשימותיו האחרונות. פולארד האב, כבן 95, גוסס. זה יכול להימשך עוד כמה ימים או כמה שבועות, וזהו. הבקשה לאפשר לפולארד לסעוד את אביו ברגעיו אחרונים כבר שונתה, וכעת הנוסח הוא לאפשר לו לצאת ללוויה. לך תדע, אולי גם את זה הם ידחו.
האכזריות המפורסמת של האמריקאים שוברת כאן שיאי פלצות חדשים. כל המאמצים לשכנע את השלטונות האמריקאיים לאפשר לג'ונתן לבקר את אביו ולהיפרד ממנו, עולים בינתיים בתוהו. חודשיים עברו מאז ביקש שמעון פרס מאובמה לשחרר את פולארד, חצי שנה חלפה מאז ביקש נתניהו אותה בקשה, אבל האטימות האמריקאית נמשכת במלוא המרץ.
מוריס פולארד לחם למען שחרור בנו במשך חצי יובל, כמעט מאז מאסרו. לורנס קורב, לשעבר סגן שר ההגנה האמריקאי, שמוביל את הגל הגדול של בכירים אמריקאים שמודים שצריך לשחרר את פולארד, גויס למשימה הזו על ידי האב.
לאחרונה כתב מוריס פולארד מאמר ארוך ב"וושינגטון פוסט", ובו הדגים איך מרגלים קשים בהרבה, שפעלו נגד ארצות הברית ופגעו בה, שוחררו אחרי תקופות קצרות יחסית, בעוד פולארד, שלא פגע באמריקה והורשע במסירת מידע סודי לבעלת ברית בלבד, נמק בכלא כבר 26 שנה.
אבל שום דבר לא עוזר. לכן בכל פעם שאובמה מדקלם את הקלישאות שלו על זכויות אדם, על מוסר, על ערכים ועל הומניות, אני נזכר בפולארד ומגחך. האמריקאים הם לא רק אלופי האכזריות, הם גם מלכי הצביעות. ראוי שהשגריר החדש של אובמה בישראל, דן שפירו, יידע שכל עוד פולארד בכלא אין סיכוי שמישהו כאן יאמין שאמריקה היא הידידה הענקית של ישראל שהיא מתיימרת להיות. בלי קשר לפוליטיקה, כמובן.
ומאכזריות, לטיפשות ולפחדנות. עמית כהן חשף השבוע ב"מעריב", פעם נוספת, את התנאים ואת החגיגות של האסירים הביטחוניים הפלסטינים בכלא הישראלי. הקייטנה הזו נחשפה בכותרת ראשית אצלנו כבר מזמן, אבל עכשיו הוסיף כהן את מה שמתרחש בפייסבוק. את החגיגות, את החינגות, את סעודות המלכים, את ההשתתפות של האסירים באירועים משפחתיים באמצעות ה"סקייפ", את התרברבותם בחיי המלך שלהם בחסות משלם המסים הישראלי וכו'.
קשה לתפוס עד כמה אנחנו יכולים להיות נרפים וגם מטומטמים בסוגיה הזו. אם מישהו באמת רוצה להחזיר לכאן אי פעם את גלעד שליט, הדבר הראשון שהוא צריך לעשות זה לבטל ברגע אחד את כל ההטבות של האסירים הפלסטינים.
בלי טלוויזיה, בלי כבלים, בלי עיתונים, בלי בישולים, בלי טיולים, בלי לימודים, בלי ביקורים, ועוד אלף ואחד עינוגים שיש להם שם בתא, על חשבוננו. רק מה שאמנת ז'נבה מאפשרת. נכון לאתמול, בשירות בתי הסוהר לא רוצים אפילו לחשוב על זה.
יושבים שם פחדנים, שמקבלים גיבוי לפחדנותם מהפחדנים שיושבים בירושלים. החשש הנוכחי בשב"ס הוא משביתה כללית של האסירים הפלסטינים. מה חשש, מדובר בפחד מוות של ממש. שביתה כללית
תארו לכם. עוד יכולות להתפתח שם מהומות. אז מה? שיהיו מהומות. שידוכאו ביד ברזל. שיושב הסדר על כנו, ויבינו כאן כולם מי האסירים ומי הסוהרים. אבל בירושלים ממשיכים לרעוד. כבר ישבה ועדה מיוחדת והניחה המלצות על שולחן הממשלה, אבל אף אחד לא רוצה לדבר על זה ואף אחד לא רוצה להתעסק בזה. מומחים אומרים שזה העניין היחיד שיכול להזיז את עגלת שליט התקועה קדימה, ועדיין שום דבר לא קורה. העיקר שאנחנו מדינה ריבונית.
שני עניינים אחרונים: החלטת הרמטכ"ל לאשר את השימוש בתפילת יזכור בטקסי הזיכרון לחללי צה"ל בנוסח הדתי ("יזכור אלוהים") ולא בנוסח המקורי הממלכתי ("יזכור עם ישראל"), היא החלטה אומללה ופחדנית.
יש בה חשיבות רבה, אולי אפילו יותר ממחאת הקוטג'. מדובר בטקס חילוני. אין לו שום קשר לדת או לאלוהים. את הנוסח כתב בזמנו ברל כצנלסון. אין לאלוהים עניין בסיפור הזה. מדובר בהתייחדות של עם ישראל עם חלליו.
מי שפוחד מהפיכת הסכסוך בינינו ובין הערבים למלחמת דת, צריך להביט בדאגה גם בפרשה הזו. את המדינה הזו הקימה הציונות החילונית, אלוהים היה עסוק באותה עת. ישראל היא מדינה יהודית גאה, אבל לא בכל סוגיה צריך לערב את אלוהים.
ביום הזיכרון הבא אברר מראש מה עומד החזן בבית הקברות "נחלת יצחק" להגיד. אם הוא יגיד "יזכור אלוהים", איאלץ להתייחד עם דודי ישראל זילברמן ז"ל, אחיו הבכור של אבי שנפל במלחמת השחרור, בטקס אחר.
הנה תקציר מכתב ששלח לי לפני כשבועיים דב מורן, ממציא הדיסק און-קי ויזם היי-טק ישראלי מוכר (שקצת נכשל לאחרונה עם "מודו", אבל הוא עוד ישוב): " תסתכל בטוקבקים של הכתבה על מותו של סמי עופר", כתב מודן, וצירף דוגמאות כמו "טוב שמת", ושאר קללות ונאצות, "ותגיד לי, האם כל טוקבק שנשלח מתפרסם?"
אני ואתה יודעים שלא, ויודעים שהטוקבקים אמורים לעבור איזו עין מצנזרת. זו צנזורה לגיטימית. עיתון לא צריך לשמש במה לכל מניאק, חולה מין או אידיוט. אז אם זה עבר צנזורה, למה כתב העיתון חשב שנכון לתת במה למי שכתב 'טוב שמת'? מה, זה מצחיק? זו דעה לגיטימית? זו אמירה שמבטאת את דעת הקהל בישראל?
לא רק מעריב אלא כלל העיתונות בישראל חייבת לעבור רוויזיה בהתנהלותה ובהתייחסותה לטוקבקים. זה נהיה פה מין מוסד מגעיל וכלי ביטוי לאנשים חולי רוח או סתם רעים. הלגיטימציה והבמה שאתם נותנים רק הופכת את זה לרע יותר, למוקצן יותר ולמכוער יותר. טוקבקים כאלה היו מזעזעים אותי גם אם היו נכתבים על כל אחד אחר, ולא רק על סמי עופר...
אני נמנע בדרך כלל מקריאתם, אבל אנשים קוראים אותם, ואם אתם טוענים שאף אחד לא קורא אותם, אז תעיפו את זה. אין לי ספק שבמשפחת עופר יש מי שקרא את הזבל הזה שפרסמתם תחת השם מעריב ולבו נחמץ".
דב היקר, אין לי אלא להסכים. תשובה מפורטת תקבל בבלוג שלי, באותו אתר ממש, nrg מעריב.
אקו"ם