אנחנו לא נהיה דרזדן: ראיון עם יאיר גולן
רגע לפני כניסתו לתפקיד אלוף פיקוד הצפון, נפרד יאיר גולן מפיקוד העורף ומבטיח שישראל ערוכה לסיבוב הבא: "יש לנו כלים להתמודד"
זה לא היה רק עניין של הערכת מצב וכימות איומים, אלא בעיקר של מנטליות. כל ילד יודע מה מייצגת האות האמצעית בראשי התיבות של צה"ל, אבל בעיני ראשיו והממונים עליו שמו המעשי היה "צבא ההתקפה לישראל". בתפיסת ההפעלה שניסח דוד בן גוריון, על הצבא להעתיק את המלחמה במהירות המרבית לשטח האויב, כי שטחה הקטן של ישראל וקרבת יישוביה לגבול הופכים את ההתקפה להגנה הטובה ביותר. מנטלית, צה"ל תמיד קידש את הצבא המסתער, המתמרן והתוקף.
השינוי חל אחרי מלחמת המפרץ. 40 טילים שירה סדאם חוסיין על מרכזי אוכלוסייה, בעיקר במרכז, הביאו לבסוף להקמת פיקוד העורף. אבל במשך שנים הוא נשאר האח האפור במשפחת הצבא. גם בתוכו היה הדגש רחוק ככל האפשר מאנשי ההג"א של ילדותנו. גופי הזוהר של הפיקוד היו יחידות החילוץ וההצלה, והוא הרחיק את עצמו תפיסתית מכל דבר שהדיף ארומה אזרחית. במהלך מלחמת לבנון השנייה נדהם אלוף פיקוד העורף ג'רי גרשון לגלות שבצפת חסר מזון. כשביקש מהמטכ"ל משאיות לחלוקת האוכל, אמר סגן הרמטכ"ל משה קפלינסקי, "אני מקווה שאף אחד פה לא עושה משהו שאינו במסגרת תפקידו".
לבנון 2 הייתה הזעזוע השני. היא גרמה לאזרחים רבים - וגם לצה"ל עצמו - להרגיש לראשונה שהקשר בין פעילות הצבא ובין הגנה על אזרחי ישראל הפך רופף עד לא קיים. הצבא התכתש עם חיזבאללה במשך יותר מחודש בהצלחה מועטה, בעוד העורף ספג אלפי ראשי נפץ ששוגרו כמעט ללא הפרעה. בינואר 2008, שנה וחצי אחרי המלחמה, סיים גרשון את תפקידו והוחלף ביאיר גולן.
כמו גרשון או יאיר נוה שקדם לו, בא גולן מהדרג המסתער: הוא גדל בפלוגת הנ"ט של הצנחנים, ופיקד על גדוד 890, על חטיבת הנח"ל (כולל במבצע חומת מגן) ועל שתי האוגדות המרחביות הפעילות בגבול לבנון ובאיו"ש. נוה המשיך לפיקוד המרכז, פרש מצה"ל, וחזר אליו לאחרונה כסגן הרמטכ"ל. לג'רי, כמו לרבים מאלופי העורף הקודמים, זו הייתה התחנה האחרונה.
גולן, שהוחלף השבוע באייל אייזנברג, ייכנס בחודש הבא לתפקיד אלוף פיקוד הצפון, הפיקוד שקרוב יותר מאחרים בצה"ל לצבא הקלאסי, המתמרן, ומתפקד במסגרת המלחמה "הגדולה". זה מסמל את הדרך שעשה התפקיד שהוא עוזב, ההופך בהדרגה לתחנה חשובה בהכשרתו של מועמד לתפקידים הבכירים ביותר.
תיק העיתונות של גולן בן ה-49 הוא רזה למדי. אבל בריאיון הסיכום שלו הוא לא בורר מילים או מצטנע, אלא מפגין מזג מסתער. הוא טוען שהיה כך מיומו הראשון בתפקיד, ואפילו עוד לפני שנכנס אליו. אבל אי אפשר שלא לחוש שהאיש שגדל בצבא ההתקפה לישראל, התאהב במשימה שקיבל, ויביא גם לתפקידיו הבאים את ההבנה שבמלחמות של זמננו, החזית האזרחית תכריע לא פחות מאוגדת השריון.
יד על הלב, רצית לבוא לפיקוד העורף? זה לא הדבר הכי טבעי למי שגדל במסלול שלך.
"חיבקתי באהבה את התפקיד, עוד לפני שנכנסתי אליו. כשגבי אשכנזי אמר לי, 'אתה הולך לעורף', כמעט נישקתי אותו, כי הרגשתי שזה הולך להיות מסע מרתק, תחום חדש ולא מוכר. לא הייתה לי אפילו לרגע התחושה שנסתם עליי גולל הקריירה, וככל שהתקרבתי לתפקיד עצמו, ההתלהבות רק גדלה. אני יכול לומר לך שבשנה וחצי הראשונות למדתי משהו חדש בכל יום, מילולית לגמרי.
"זה גם לא היה מעבר קשה כל כך למי שפיקד, כמוני, על שתי אוגדות מרחביות. לא מסובך לעשות שינוי מנטלי נחוץ. מהיום הראשון אמרתי למפקדים שלי שהם לוחמים, שחיוני להביא לחזית האזרחית מנטליות לוחמת, משימתית. אנחנו לא מסתכלים על מה שמסביב, על התקשורת ועל החשש ממערכת משפטית ומה יגידו. יש לנו משימה להציל חיים, לקיים ולשקם את המרחב האזרחי - תסתערו על זה".
ובכל זאת, נכנסת לפיקוד שרק שנה וחצי קודם לכן נחשף עד כמה רחוק הוא בתפיסה הצה"לית, ממה שאתה מתאר. תפקידו נתפס בפיקוד העליון במובן הצבאי הכי צר, והוא עמד מנגד בעוד הצפון קורס ותושביו נזקקים לצדקה של אנשים פרטיים.
"נכון שצה"ל תפס במלחמת לבנון את תפקיד הפיקוד במובן צר מאוד. הפקת הלקחים החלה עוד לפני שנכנסתי, והתפקיד שלי היה לקחת את היישום שלהם, שהיה במצב עוברי, ולהפוך אותו לעשייה - בעיקר מול המרחב האזרחי. היום הפיקוד מאמן רשויות וגופי תשתית ומתווה תכניות. לכל רשות בישראל יש תרחיש איום ספציפי שאנחנו הכנו, וראשי הרשויות מתכוננים לפיו. כל רשות גדולה מתרגלת פעם בשנה, כמו גדוד מילואים.
"במקביל, הבנו שיש לנו פערים בלתי נסבלים של כשירות ומוכנות בפיקוד עצמו. סדר הכוחות שלנו היה וירטואלי, לא מלוכד, לא מאומן. מפקדים פגשו את החיילים שלהם בפעם הראשונה בשעת החירום עצמה. היום גדודי החילוץ וההצלה נמצאים בגרף התעסוקה הכללי של צה"ל. הקמנו שני גדודים סדירים, שגם מזינים את מטה הפיקוד ואת המילואים שלו. כל זה מהסטת תקציב פנים צה"לי. תקציב הפיקוד גדל ב-150 אחוז בשנים האחרונות".
איפה אתה מגדיר את הקו המפריד בין הצבא לגופים האזרחיים?
"התפקיד שלנו הוא לתמוך, לא להחליף. אני אומר לראשי הרשויות, 'אתם מפקדי עוצבות היסוד של העורף. אנחנו מסייעים בהתכוננות ותומכים בשעת חירום'. צה"ל הוא הגוף החזק ביותר במדינה בשעת חירום, יש לו לוגיסטיקה ואמצעים, אבל הרשויות הן שמובילות. היום לכל רשות צמודה יחידת קישור בראשות קצין מנוסה. נוצרו פה ממש סיפורי אהבה.
"התפקיד שלנו הוא משולש. הכנה לפני שעת החירום, תמיכה תוך כדי וסיוע בשיקום המרחב האזרחי אחרי. ב'עופרת יצוקה' אנשים שלנו זיהו בעיות ועזרו
"אנחנו לא מחליפים את האזרחים, אלא רק עוזרים להם להגן על עצמם. היו מקומות שבהם אמרו, 'אין לנו אנשים שישפצו מקלטים'. אמרנו למערכת החינוך, 'תנו לנו בני נוער שיתנדבו למשימה הזו'. אנחנו נתנו להם צבע, מטאטאים, כל מה שצריך, והם עבדו".
מי ששומע בדברים של גולן טון מפעם, כמעט חזרה לדברים שהיום מסתכלים עליהם קצת באירוניה - יישוב מגויס, אחריות אישית ולא רק הסתמכות מלאת קיטורים על הרשויות - לא טועה. קצינים ששמעו השבוע שאני מראיין את גולן, אמרו לי, "תתכונן, הוא יחפור לך על הבליץ בלונדון". כפי שתקראו מיד, הבליץ אכן הגיע. אבל הדברים שלו רחוקים מלהיות אנכרוניסטיים או מגוחכים.
"גם היום לא נחלק מזון", הוא אומר. "נביא למוגבלים, לנכים - אבל לא לכל האוכלוסייה. הציפייה שנעשה את זה היא שערורייה. האזרח צריך לפעול, ואז גם תהיה לו תחושה של התמודדות וחוסן. מי שנסגר במקלט ומחכה שהכל יגיע אליו, הוא בדיוק כמו חייל שלא עושה כלום - מרגיש חלש ומנוון.
"אם צריך לחלק מזון ותרופות, יעשו את זה מתנדבים. למה לא לרתום את בני הנוער, שהם נמרצים ותאבי הרפתקאות? בתרגיל הקרוב שלנו, 'נקודת מפנה 5', יופעלו עשרת אלפים מתנדבים.
"ביקרתי ב-180 מ-255 הרשויות בישראל. אמרתי לכל ראשי הרשויות, 'אתם צריכים להיערך כאילו אין פיקוד עורף'. לאנשים שלי אני אומר, 'אתם צריכים לעשות את המקסימום, עד למצב של החלפת הרשות'. כל אחד מתכונן למקסימום".
נשמע מצוין, אבל הרי אמרו לי אותם דברים גם יום לפני לבנון השנייה, ובמלחמה עצמה רשויות קרסו. בצפת נשארו בעיר פחות מ-20 מתוך 400 עובדי עירייה.
"גם צפת של היום היא אחרת. עד לא מזמן היה שם מנכ"ל עירייה שהיה אוגדונר בצה"ל, והעיר עשתה קפיצה אדירה. בכלל, הרבה אזרחים תופסים את הרשויות כלא מתפקדות, ורואים את ראשיהן כמי שנחקרים במשטרה. אני אומר לך, רובנו חיים ברשויות שמתפקדות היטב. זה נכון בכל הערים הגדולות והבינוניות ובמועצות האזוריות הגדולות".
אתה מדבר על חוסן של אוכלוסייה ועל קבלת אחריות, אבל הצבא שאתה חלק מהפיקוד שלו הוא שנוהג לא פעם אחרת. במלחמת לבנון או ב"עופרת יצוקה" הפחד מפני נפגעים הכתיב את הפעולות של הפיקוד, בלי קשר לתחושות האמיתיות בציבור.
"אני לא חושב שזה מהלך עלינו אימים. כושר העמידה של הציבור הוא גדול, וראיתי את זה גם כמפקד בשטח באינתיפאדה השנייה, בשנים שבהן נהרגו מאות רבות בפיגועים. הגישה שלי היא פשוטה: צריך להציג דברים כהווייתם. נכון שאין לנו תקדים היסטורי לאיום שיש על העורף, אבל יש לנו כלים להתמודד, טובים משל כל אומה אחרת בעולם. לא מזמן נתקלתי במסמך שכתבתי ב-2004 כמפקד אוגדת הגליל, ובו אמרתי שאני מאמין בכוח העמידה של האוכלוסייה שעליה אני מגן".
ובמלחמה שהתחוללה זמן קצר אחר כך הצבא לא נהג לפי האמירה הזו.
"אתה צודק. האזרחים הגיבו היטב, וצה"ל לא הגיב נכון".
המלחמה הבאה, מדקלם כל בעל דרגה, תהיה אחרת לגמרי. בשנים האחרונות טורחים ראשי מערכת הביטחון להדגיש עד כמה. עיקרה יהיה חילופי מהלומות אש, מטרות שלטון ותשתית בצד שלהם ועורף אזרחי אצלנו. גודל האיום על העורף מתואר גם כגורם בקבלת ההחלטות. אשכנזי השתמש בו בחדרים סגורים כדי לנמק עמדות ביחס למשא ומתן עם סוריה. ראש המוסד לשעבר מאיר דגן אמר בפומבי לאחרונה, כחלק מנימוקיו נגד תקיפה צבאית באיראן, שהתגובה האיראנית עלולה לכלול ירי טילים על ישראל במשך מספר חודשים, וכן עשרות אלפי רקטות גראד ומאות טילים ארוכי טווח של חיזבאללה.
תאר לי את האיום האמיתי על ישראל.
"האיום הוא חסר תקדים, אבל אני חש שיש נטייה להגזים בעוצמתו. בבליץ על אנגליה הושלכו עליה בכל לילה, במשך תשעה שבועות, 206 טונות של חומר נפץ. בכל מלחמת לבנון השנייה, יותר מחודש, התפוצצו בשטח ישראל ראשי נפץ במשקל כולל של 90 טונות. אם אני אוסף יחד את איראן, את סוריה, את חיזבאללה ואת חמאס, ומניח בניין כוח נמרץ של כולם בחמש השנים הבאות, התמונה בעוד חמש שנים היא של משהו בין 1,000 ל-2,000 טונות חומר נפץ כולל הכל, במלחמה של חודש. זה לא הורס את ישראל, לא עושה אותנו לדרזדן אחרי ההפצצה ב-1945. האם זה חמור? כן. האם זה איום קיומי? לא.
"וזה כמובן בהנחה שכולם יורים כל הזמן, מערכות ההגנה האקטיבית שלנו - שהן המתקדמות בעולם - נכשלות לגמרי, והתקיפות שלנו לא מועילות בכלום כדי לצמצם את הירי. אני אומר לך בפירוש, אין עוד מדינה בעולם בעלת מערכת התרעה כמו שיש לנו, עם תשתית מיגון כזו.
"צריך לנתח את האיום הזה רציונלית. ב'עופרת יצוקה' הייתי בקיבוץ גבים. הייתה התרעת'צבע אדום'. נכנסנו לממ"ד, היה פיצוץ עמום מחוץ לקיבוץ, חיכינו קצת, ויצאנו חזרה לעבוד. הרדיו לידי היה פתוח, ושמעתי דיווח בגלי צה"ל על 'גשם של רקטות וקסאמים'. איזה גשם? אסור ליצור חששות מוגזמים. אם תהיה לחימה, יהיו מקומות שיספגו קשה ויהיו מקומות שבהם לא יידעו בכלל שנלחמים. אנחנו צריכים לדעת להבחין ביניהם, ולהכין כל אחד מראש לתרחיש האיום שלו".
עברנו הרבה שינויים בתפיסת ההגנה, מהמקלט הציבורי של פעם לחדר האטום, וממנו לממ"ד. מה שיש לנו היום מתאים לאיום האמיתי?
"המקלטים הציבוריים של שנות החמישים והשישים נותנים מענה לכחמישה אחוזים מהאוכלוסייה. ל-40 אחוז נוספים המענה הוא המקלט בבית המשותף. 30 אחוז יוגנו בממ"דים בתוך הבית".
זה אומר שלכרבע מהאוכלוסייה אין מיגון ראוי.
"מדובר בעיקר בבתים ישנים יותר, במרכזי הערים הוותיקות: תל אביב, ירושלים, רמת גן, באר שבע וביישובים הערבים. באשר לממ"דים, היתרון העיקרי שלהם הוא המידיות. בלבנון השנייה חלק גדול מההרוגים היו אנשים שנפגעו בדרך למקלט. הם גם נותנים הגנה מפני פגיעה של טיל סקאד סי, 830 קילו של חומר נפץ, במרחק גדול מ-15 מטר . ממאי 2010 יש גם תקנה שמחייבת לשים בממ"ד בבנייה חדשה ערכת סינון ואוורור, ואז גם לא צריך ערכת מגן".
מה שמביא אותנו לערכות המגן. חילקו לנו, לקחו מאיתנו, אמרו שצריך ואחר כך שלא היה צריך, ועכשיו מחלקים שוב. אחת ולתמיד: למי יש, ולמי צריך להיות?
"העסק הזה עצוב אך פשוט. מלאי ערכות המגן הקיים מספיק ל-60 אחוז מהאוכלוסייה. אנחנו מחלקים אותן באמצעות שירות הדואר, שעושה עבודה מעולה. התחלנו בחלוקה באפריל בשנה שעברה, היום הן נמצאות אצל כ-35 אחוז מהציבור".
אני לא מבין. צריך או שלא צריך, ואם צריך - אז צריך לכולם. בצה"ל ההתקפי, אם מחליטים שגולני צריכה רובים, לא יהיה מצב שיחלקו אותם רק ל-60 אחוז מהחיילים.
"זו החלטה של המדינה, לא שלנו. מדובר בפער תקציבי של 1.2 מיליארד שקל. אין פורום ובמה שאני לא מעלה את זה. הרמטכ"ל הקודם דיבר על זה בחריפות. זה ברור גם לשר הביטחון, ותפיסתו היא שצריכה להיות ערכה לכל אזרח. אני מקווה שיימצא התקציב. צריך לזכור שממילא יידרש זמן לייצר את הכל".
מהחודש הבא גולן מתחיל תפקיד כאלוף פיקוד הצפון. החזית שהוא מכיר מימיו כמפקד החטיבה המזרחית ברצועת הביטחון או באוגדת הגליל עוברת שינויים מרחיקי לכת. סכנת המלחמה עם סוריה או עם חיזבאללה עדיין קיימת, כמובן, אבל העיסוק השוטף הופך להסתערויות על הגדר במג'דל שמס וניסיון להעריך מה יקרה למשטרו של בשאר אסד.
"ברור", אומר גולן, "שעלול להיווצר מצב חדש, ביטחון שוטף אחר ממה שהיה בעשורים האחרונים. אני לא רוצה לדבר על תפקיד שעוד לא נכנסתי אליו, אבל ברור שיש המון אי ודאות. היכולת שלנו לחזות דברים קטנה. זה רק אומר שנצטרך להיות מוכנים להגיב, בפרקי זמן קצרים, לדברים שלא חזינו מראש".
המטכ"ל עבר בשנה האחרונה טלטלה לא קטנה סביב חילופי הרמטכ"ל. הרמטכ"ל הנוכחי דיבר בשעתו על פגר, שריחו נמצא בחדר. אתה מרגיש שזה מאחוריכם? שהתגברתם על זה?
"אני לא חושב שהיה על מה להתגבר. אני כבר חבר מטכ"ל די ותיק, ויש בגוף הזה אווירה טובה. ברור שהיו דברים שאנחנו לא רוצים לראות. הרמטכ"ל התייחס לזה, ואין לי מה להוסיף. אבל הדברים לא נגעו ולא פגעו ברוב חברי הפורום, והאווירה היום מצוינת. בוגי יעלון אמר פעם שהוא הולך בקריה בנעליים גבוהות בגלל הנחשים? אז אני הולך בנעליים חצאיות, ומרגיש בטוח לגמרי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם