"הייתי גיבור לאומי, נשארתי בלי כלום"
לפני 40 שנה היה מרדכי רחמים אגדה בטחונית מהלכת. היום "מורדוך הקטן" נלחם בביורוקרטיה, לאחר שעולמו הכלכלי התמוטט
המונולוג שלו נוגע ללב, מנוגד קצת לדמות ההרואית של האיש שעליו גדלנו, ועכשיו יושב חסר אונים מעבר לשולחן. "הכל נפל עליי", הוא אומר. "המנהל התלבש עליי. סגרו לי את המחסנים בכפר הנגיד. הוציאו לי צווי הריסה. הבנקים הסתערו עליי. המדינה רודפת אותי. מזמינים אותי לחקירות במע"מ על לא עוול בכפי. אני מתחנן לוועדה המקומית שייתנו לי להקים תחנת דלק על החלקה שלי. שום דבר. יש שם אנשים רעים. מתייחסים אליי כאילו אני אויב ישראל. למה? עזוב את מרדכי רחמים. למה לא כל אחד יכול לגשת לוועדה הזו? מה היחס הזה?".
רחמים לא רוצה להישמע מסכן. מאוד לא נוח למי שהפך לסמל למלחמה בטרור, וכונה פעמים רבות "גיבור המדינה" או "ג'יימס בונד הישראלי", להיראות אומלל. אבל הוא במצוקה. במצוקה גדולה. לא מזמן שרף את קופת הגמל האחרונה של הבת שלו, כדי להחזיר עוד חוב. לפני כן מכר את ביתה של אמו הקשישה. המחיר המשפחתי שהוא משלם גבוה מאוד, מן הסתם. "נשארתי בלי כלום", הוא אומר בעיניים לחות. "אפילו הפנסיה שלי הלכה לאיבוד".
רחמים, אחת הדמויות המיוחדות ביחידות העילית, נקלע לחובותיו הכבדים בעקבות הסתבכות שלומיאלית, אחרי שמכר חברת אבטחה מצליחה שניהל במשך 15 שנה. לסיפור הזה עוד נגיע בהמשך. בינתיים המצב רק מחמיר. הבית שעוד נותר לו עלול לעמוד בפני עיקול. החברים הטובים בסיירת מטכ"ל שהתגייסו במלוא המרץ, וערכו מגבית מהירה כדי לפרוע חוב בבנק אחד, עומדים חסרי אונים מול החוב שתובע הבנק האחר. רחמים חרד מכל יום שעובר.
לפעמים, ברגעי משבר, רחמים מהרהר על לעזוב את המדינה שבוגדת בו. "המחשבות האלה עולות לי בראש, לעזוב הכל
גם מבצעי הגבורה של רחמים, 65, לא באים כנראה בחשבון ההיגיון. רובם עדיין חסויים. "לוחם יוצא דופן", אומר עליו שר הביטחון אהוד ברק.
פעמיים הוא נחשף לציבור הישראלי והפך כמעט למיתוס. הפעם הראשונה הייתה בפברואר 1969 בציריך, שווייץ. רחמים היה אז סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים שרק השתחרר מהצבא. היו אלה ימים של טרור באוויר וחטיפות מטוסים. רחמים, עם בוגרי סיירת אחרים, גויס למשימות אבטחה שהוטלו עד אז רק על השב"כ.
"בשב"כ הקימו יחידה מיוחדת לחבר'ה קרביים מבחוץ", משחזר רחמים. "הביאו את דייב בקרמן ששירת במרינס האמריקאי. הוא לימד אותנו לירות באקדחים, קרבות מגע, וכל מה שצריך. באותם ימים היה אסור לנו לעלות למטוסים עם אקדחים. הייתה לי מטפחת בכיס הקטן של הז'קט, בתוכה החבאתי חול כדי שאוכל לזרות בעיניים של המחבל. גם היה גז מדמיע ונבוט מפלסטיק. זה לא היה רציני. אחרי שמטוס 'אל על' הותקף באתונה בקלצ'ניקובים, קיבלנו אקדחים סוף סוף.
"ב-17 בפברואר 1969 קיבלתי טיסה לאמסטרדם במטוס בואינג 707. משם היינו אמורים לחזור למחרת לארץ דרך ציריך. נחתנו בציריך. הנוסעים ירדו מהמטוס למנוחה בטרמינל. בהמשך קיבלנו שם את הנוסעים שהצטרפו בשווייץ, ועלינו לאוטובוס לכיוון המטוס. אחת הנוסעות במטוס הייתה הזמרת המנוחה נחמה הנדל.
"הנוסעים התיישבו, גם אני, והמטוס החל לזוז לכיוון מסלול ההמראה. לפתע אני שומע רעשים, דפיקות. חשבתי שקרתה תקלה במטוס. הקפטן צעק ברמקול: 'יורים עלינו, כולם לשכב'. הוא עצר את המטוס. לקחתי את האקדח, ברטה 022, נכנסתי לקוקפיט וראיתי מהומת אלוהים. הטייס יורם פרי זכרו לברכה שכב על הרצפה שותת דם. כל החלונות ולוח השעונים היו מנופצים.
"שאלתי את עצמי מה אני עושה. חזרתי לימי סיירת מטכ"ל. הוצאתי חצי גוף מהקוקפיט. ראיתי את המחבלים יושבים על ספסל מעבר לגדר. הם ירו משם, זרקו רימונים. אחת המחבלות פיזרה עלונים בזכות המאבק הפלסטיני. יריתי לשם, הם הופתעו מההתנגדות, אבל לא היה סיכוי שייפגעו. נכנסתי ללחץ. מה יקרה אם רימון פוגע במכלי הדלק? המטוס מתפוצץ וכולנו בשמים.
"החלטתי לצאת מהמטוס כדי שיירו עליי. הנוסעים חשבו שאני מחבל, כי גם ככה אני לא נראה אשכנזי במיוחד. הדייל פתח לי את הדלת האחורית, ירדתי במגלשה לשטח האספלט ומשם רצתי לגדר באקדח שלוף. טיפסתי על ערמות השלג, וצעקתי למחבלים שיזרקו את הנשק.
"אחד זרק. האחר לא. הוא הסתובב אליי עם הקלצ'ניקוב. יריתי בו ופגעתי. אחר כך רצתי למחבל שזרק את הרימונים. הייתי באטרף. עמדתי לחנוק אותו. אמרתי לו: 'אתה גיבור על נשים וילדים. בוא תילחם עם חיילים'. פתאום הרגשתי אקדח בגב. זה היה של שוטר שווייצרי. הוא איים עליי: 'תעזוב אותו או שאני יורה'. עזבתי".
רחמים ושלושת המחבלים נלקחו למעצר בציריך במכונית משטרה אחת. הוא זוכר שהחליפו מילים בוטות גם בדרך. חודש שלם ישב רחמים במעצר בציריך, אבל העולם כולו והישראלים בפרט הלכו שבי אחרי מבצע הגבורה של הלוחם הישראלי גבה הקומה, שהסתער לבדו על ארבעה מחבלים חמושים והכניע אותם. אקדח הברטה ששימש את רחמים זכה לפרסום עולמי. "הם עשו עליי מיליארדים", אומר רחמים בחיוך.
נוסעי המטוס יצאו מכליהם. "גיבור זה הסתער יחיד בזקיפות קומה על היורים הערבים. בראותם אותו מתקרב אליהם, פנו עורף והחלו לברוח", תיאר הנוסע ד"ר מרווין באקאגאר את האירוע ההוליוודי שנשקף אליו מחלון המטוס. בינתיים מדינה שלמה התגייסה לטובת הגיבור האלמוני שנשלח למעצר. יצחק ג'יבלי, החבר מהסיירת, שלח לו מכתב עם כתובת "עורו הספרדים". בעיתונים בארץ לא הפסיקו להתרפק על "הבחור התמיר בעל החיוך הביישני, שממשיך ללמוד בשקיקה גם במקום מקלטו".
רחמים שוחרר אחרי חודש בערבות גבוהה שהמדינה העמידה לרשותו. הוא חזר לארץ, וחיכה כאן למשפט בציריך. ההיסטריה טיפסה לגבהים חדשים, שחזרו על עצמם רק בימי אנטבה. "רחמים ירד חיוור ונרגש מול זרקורי המצלמות", דיווח כתב העיתון "דבר", יורם פרי. "שתי דיילות הגישו לו זר פרחים אדומים, והקהל פרץ במחיאות כפיים. מהמטוס הובא רחמים לאולם הקבלה, שם התקיימה מסיבת עיתונאים ובה נכחו גם שני מפקדיו לשעבר בצנחנים".
אבל את ההומאז' האמיתי העניקה לרחמים ראש הממשלה גולדה מאיר, שמינתה אותו לשומר הראש האישי שלה. רחמים נחשף אז מחדש לציבור בשתי תמונות מדהימות ליד גולדה נמוכת הקומה. האחת פורסמה בעיתון "דר שפיגל" הגרמני, בעת ביקור בשגרירות ליבריה, השנייה ב"מעריב", כאשר אבטח את מאיר שהגיעה לשכונת רמת אשכול בירושלים. רחמים בחליפה מהודרת, במשקפי שמש מפלסטיק, גבוה בשני ראשים ממאיר, תאם היטב את דמות הסוכן החשאי והמסוקס, שכולם אהבו כל כך להדביק לו.
אגב, המינוי כמאבטח צמוד נראה לרחמים קצת תמוה. בעקבות האירוע בציריך הפך רחמים למבוקש מספר אחת של ארגוני המחבלים, אבל הוצמד דווקא לראש הממשלה הישראלי. על התקופה במחיצתה של גולדה יש לו רק מילים טובות לומר. "גולדה הייתה בשבילנו אמא שצריך לשמור עליה. היא גם שמרה עלינו. דאגה לכל מאבטח. אני זוכר אותה מכינה לנו בעצמה קפה ועוגות".
בדצמבר 1969 חזר רחמים לשווייץ. במשפט שהתנהל בעיר וינטרטור הוא יצא זכאי. פרקליט המדינה גבריאל בך הגיע לעיר, והעניק לו סיוע משפטי צמוד. שלושת המחבלים נשלחו ל-12 שנות מאסר עם עבודת פרך, אבל שוחררו כעבור שנה בעסקת חילופין תמורת אזרחים שווייצרים שנחטפו.
מרדכי רחמים נולד בכורדיסטן. בגיל חמש עלה ארצה עם הוריו דוד ואסמר, ועם אחיו נסים ואחותו אביגיל. המשפחה נשלחה למעברה בעמק חפר. לימים הם עברו לשיכון במושב אליכין. רחמים סיים בית ספר יסודי דתי, ואת התיכון עשה בפנימייה במקווה ישראל. צדוק אהרן, מפקד צוות בסיירת מטכ"ל והשכן באליכין, קלט את היכולת הפיזית והחברתית של רחמים, ודאג שיגיע ליחידה שעליה פיקד באותם ימים דב תמרי.
רחמים התגייס באוגוסט 1965. "אהוד ברק, שהיה מפקד ביחידה, היה דומיננטי מאוד, ודאג שאנחנו נשתתף בפעולות תגמול, בפיצוץ מטוסים, בפשיטות בעורף האויב כמו במבצע 'אביב נעורים'", מספר רחמים. "עשינו מבצעים שעזרו להכריע מלחמות, אבל דווקא במלחמה ב-1967 מצאנו את עצמנו מובטלים. חיל האוויר השמיד את המטוסים ביום הראשון. בשלב מסוים חשבנו לצנוח בשארם א-שייח', וכבר פנטזנו על כנפי צניחה על רקע אדום, אבל חיל הים סיים שם את העבודה לפנינו".
"סיירת מטכ"ל הייתה מבחינתי תקופה מכוננת", אומר רחמים. "בימים האלה רכשתי את כל מיומנויות המשימה, את כל הערכים, את החברות. אצלנו לא היה דבר כזה שלא גומרים את המשימה. במלחמת לבנון השנייה ראינו שלא השלימו משימות, הפסיקו באמצע, זזים אחורה, מחשבים כל משימה לפי מספר הנפגעים. מה זה? אני מקווה שהכל ישתנה בעקבות המלחמה הזו".
בסיירת מטכ"ל כינו את רחמים "מורדוך הקטן", כדי להבדיל בינו ובין נחום מורדוך ז"ל, שהיה אף גבוה ממנו. החברים ששירתו איתו ביחידה הפכו מפורסמים, ובהם סמי נחמיאס, אבי דיכטר, אלי גיל, עמרי פדן, קובי אבשה ואחרים. דני יתום היה האיש שצירף את רחמים לצוות שלו. "רוח מיוחדת נרקמת בין חברי הצוותים הללו", כתב יתום בספרו "שותף סוד". " הם עוברים יחד חוויות יוצאות דופן, שמותחות לעתים את היכולות האישיות עד לקצה הגבול. עד היום אנחנו שומרים על קשר בינינו ומקפידים להיפגש".
אחרי הצבא הגיע רחמים ללמוד בירושלים, אבל כאמור הוזעק מיד לאבטח את המטוסים, וכך התגלגל לאירוע המפורסם בציריך. בעקבות הפעולה החליט שר האוצר פנחס ספיר לממן לרחמים את לימודיו האקדמיים, שאותם השלים באוניברסיטת תל אביב. רחמים סיים את לימודי התואר הראשון במזרח תיכון ומזרח אפריקה.
ב-8 במאי 1972 הוזעק רחמים שוב. הפעם כדי לעזור בחילוץ בני ערובה ממטוס סבנה. ארבעה מחבלים, שני גברים ושתי נשים, חברי ארגון ספטמבר השחור, השתלטו על המטוס שהיה בדרכו מבלגיה לישראל. כאשר נחת המטוס בארץ, דרשו המחבלים את שחרורם של 315 אסירים פלסטינים. שר הביטחון משה דיין נעתר לכאורה לדרישה, אך במקביל תכנן פעולת חילוץ.
כאשר תבעו המחבלים אספקה של דלק ומזון, החליטו דיין, הרמטכ"ל דוד אלעזר ומפקד סיירת מטכ"ל באותם ימים אהוד ברק, לנצל את המצב כדי להסתער על המטוס במדי טכנאים, ולשחרר את בני הערובה. רחמים גויס מיד למשימה, אחרי הניסיון שצבר בציריך שלוש שנים קודם לכן. "כל מי שהיה מאבטח במטוסים, קיבל עדיפות. כל הזמן החלפנו אנשים לקראת הפעולה", נזכר ברק.
"הרמטכ"ל דוד אלעזר לקח אותי הצדה", מוסיף רחמים. "הוא אמר לי: 'מורדוך, אתה פורץ למטוס ומאתר את המטענים'. עד היום אני זוכר את ההתרגשות הגדולה בקול שלו. הוא חשש מפני אסון אדיר. במטוס היו קרוב למאה נוסעים. חילקו אותנו לשני צוותים. צוות אחד פורץ מהדלת שעל כנף ימין. צוות שני מכנף שמאל. אמרו לי: 'אתה הפיראט הראשון שנכנס פנימה'. עליתי לשם עם עומרי ערן שעמד מאחוריי. בחוליה השנייה היו מרקו אשכנזי ומאחוריו בנימין נתניהו.
"אהוד ברק עמד למטה. כאשר נשמעה שריקה פרצנו פנימה. חטפתי מטר כדורים. ערן שעמד מאחוריי ירה במחבל והרג אותו. רצתי קדימה לקוקפיט, ויריתי על המחבלים האחרים. בדרך קפצתי על אחד המושבים להחליף מחסנית באקדח הברטה ששמרתי עוד מציריך. אמרתי לאישה מבוהלת אחת באנגלית: 'אל תדאגי. הכל יהיה בסדר'. לימים התברר שהיא הייתה אשתו של הטייס רג'ינלד כהן.
"קמתי מהמושב ויריתי במחבל הנוסף. הוא צנח לתוך השירותים. רצתי לשתי המחבלות האחרות. אשכנזי ונתניהו הגיעו איתי. שאלנו אותן: 'איפה המטען?'. הן לא ענו. אשכנזי העיף למחבלת מכה באקדח, ואז נפלט כדור שפגע לנתניהו בזרוע. נדמה לי שהוא צעק 'נפגעתי', ופלט איזו קללה באנגלית. הוא לא ידע שאשכנזי ירה בו בטעות".
הפעולה הסתיימה במהירות רבה, אחרי שעוזי דיין הצליח לאתר את המטענים ולהשליך אותם מהמטוס. עכשיו הגיע תור הצילומים על הסבנה, שכמה מהם מפארים את לשכותיהם של בכירי המדינה, גם כאלה שלא השתתפו בהסתערות על המטוס. שורה שלמה של פוליטיקאים ומפקדי צבא החלו לזרום לנמל התעופה לוד. רחמים הסיר במהירות את הסרבל, נכנס למכונית החיפושית שלו, ונסע הביתה בחולצה קרועה. בדרך עוד הספיק לראות את שר התחבורה שמעון פרס מגיע לנמל התעופה.
בחילופי היריות נהרגה ישראלית אחת, מרי הולצברג-אנדרסון, חברת קיבוץ לוחמי הגטאות, ונפצעו שלושה. "אני נכנסתי למטוס בידיעה שאני לא חוזר", אומר רחמים היום. "דיברתי עם החבר'ה למטה, ואמרתי להם מה לומר למשפחה במקרה כזה. אתה אף פעם לא יודע מה מחכה לך מעבר לדלת".
שמרת מאז על קשר טוב עם נתניהו? אומרים לי שהוא מעריץ שלך.
"נתניהו היה מפקד צוות, לוחם מעולה ובחור על הכיפאק. אנחנו נפגשים בעיקר באירועים של היחידה, כמו אחים".
אגב, מה דעתך על הדרך שבה הוא מנהל את פרשת גלעד שליט?
"מאה אחוז. אני איתו. לבי עם שליט. זכותם של ההורים לעשות את כל המאמצים, אבל אתה לא יכול להחליף אותו בכל מחיר. לראש הממשלה יש שיקולים הרבה יותר רחבים. עשינו בפרשה הזו שגיאות קשות בהתחלה. היינו צריכים לפגוע בראשי החמאס. להטיל עליהם את האחריות ולגבות מחיר. פספסנו".
אחרי שנחשף כאיש ביטחון, הציעו לרחמים לעבוד במוסד בתפקידי מחקר, אך הוא לא יכול היה לראות את עצמו מחוץ לתחום המבצעים. במלחמת יום כיפור לחם בגולן, ואיבד חברים טובים מהסיירת. באותם ימים הקים חברה לעבודות עפר, ולאחר מכן חברת חקירות בשם א.מ.ן. עם החוקר הפרטי הידוע מאיר פלבסקי. "לא יכול להיות שותף טוב והגון יותר ממנו", אומר היום פלבסקי. "זו שותפות בלי קונפליקטים. עבדנו עם רים, כאשר נתניהו היה שם מנהל המכירות. תפסנו גנבות ענקיות בטמפו, בחוגלה, בעיריית הרצליה. אנשים הלכו לבית סוהר. עשינו יחד אלפי חקירות".
"מרדכי הוא כורדי יקה כזה, ראש מרובע, יסודי, פדנט. אצלו לא חוזרים עד שלא מבצעים", מוסיף פלבסקי. "ב-1977 עבדנו עם בחור ששמו בני יוחננוף, שהקים חברה שמוכרת חלפים תואמים ליבמ. פתחו לו תיק במסגרת מלחמה תעשייתית שניהל. הייתה לנו אינפורמציה מסוימת. המשטרה רצתה לדעת מי המקור, וסירבנו להסגירו. שמו אותנו במעצר באבו כביר. בגלל מרדכי רחמים זה קיבל פרסום בעמוד הראשון בעיתונים. הוא ניסה לקחת את התיק על עצמו ולשחרר אותי. אחרי יום כולנו השתחררנו בלי כלום".
ב-1975 רחמים נשא לאישה את ציפי. לבני הזוג ארבעה ילדים. השותפות עם פלבסקי החזיקה מעמד עד 1987, אז הקים רחמים חברת חקירות חדשה בשם "אפוד מגן". הוא עבר להתגורר בכפר הנגיד, סמוך ליבנה, וקנה משק במקום. בימים הטובים היה לו פרדס על פני 20 דונם ו-12 אלף עופות בלולים, בכל מחזור. המשבר בחקלאות חיסל את הכל.
גם חברת החקירות עבדה לא רע בהתחלה. רחמים קיבל פרויקטים מבנק הפועלים, "ידיעות אחרונות", אורבוטק , עיריית חולון ומוסדות אחרים. הוא ניהל להם את מערכי האבטחה ואת החקירות, כדרכו. העולם התהפך עליו לפני ארבע שנים. "ב-2007 עשיתי טעות מטופשת וקריטית", הוא מספר. "מכרתי את החברה לשני אנשים שהכרתי. בתוך שנה הם הביאו את החברה לפשיטת רגל. ברוב תמימות השארתי את הערבויות על שמי. עכשיו כל החובות מתגלגלים עליי".
הצרות באו על רחמים בצרורות. המיליונים לבנקים, הדרישות מבעלי חוב, העיקולים שבדרך, הבעיות הקשות עם המינהל והבירוקרטיה. "יום אחד הוציאו לי צו סגירה על המחסנים במשק שהשכרתי לאחרים. הם אמרו שנעשה בהם שימוש לא חקלאי. אני רואה מחסנים ביישובים מסביב. לא לכולם הרסו. עכשיו אני מבקש להשכיר את המקום לגידול דגים, שזה עניין חקלאי. חצי שנה אני מחכה לאישור של מכבי האש".
גם המשפטים לא יאחרו לבוא. "תראה מה קורה איתי", זועק רחמים. "גם אכלתי את הדגים המסריחים, הכו אותי במקלות, וגם גורשתי מהעיר. החברה שלי נהרסה, ואני עוד נאלץ לשלם את החובות. עכשיו קיבלתי הזמנה לבוא לחקירת מע"מ. באוקטובר אני עומד למשפט על כספים שלא שילמתי לעובדים, ועל תנאים סוציאליים שלא העברתי להם. אבל זה לא שלי. ריבונו של עולם".
בשלב מסוים התערבו החברים מהסיירת, וגם כמה אנשי עסקים שרחמים עבד איתם בעבר. הם סגרו את החוב לאחד הבנקים, "וכך הצילו את הבית שלי משעבוד". רחמים לא רוצה לנקוב בשמות האנשים, אבל החבר והשותף לשעבר פלבסקי טוען שאפשר לעשות הרבה יותר. "שר הביטחון ברק עשה סיבוב תהילה על הגב של רחמים. אני במקומו הייתי מוציא מיליונים מהכיס כדי לעזור לו. הרי אין לו בעיה של כסף", מסכם פלבסקי.
רחמים טוען שמה שיכול להציל אותו הוא סיוע מהמדינה להקים תחנת דלק בשטח ששייך לו. "יש לי חלקה בכביש 40. אני מבקש מהמדינה דרך גישה של 200 מטר פנימה. זה הכל. עשר שנים אני מנסה. דוחים אותי, מכשילים אותי. רק יודעים להכשיל במדינה הזו. מה עשיתי רע? הקרקע שייכת למע"צ. למה שלא אקבל גישה? אני לא אזרח המדינה הזו? אני לא רוצה פרוטקציה ולא פרסים על מה שעשיתי. רק התייחסות של בית הלל, ולא של בית שמאי".
ראש הממשלה נתניהו מכיר את מצבך?
"לא יודע. בשביל אחרים אני מוכן לדבר עם ראש הממשלה. בשבילי לא. מה, אני אכנס אליו עכשיו? חסרות לו בעיות?".
אנחנו יושבים אצל אלי גיל במוצא, מתחת לכביש ירושלים-תל אביב. גיל, החבר מהסיירת, דמות פולקלוריסטית ידועה, החליט לעשות את הלא ייאמן ולהוציא את רחמים לאור. אולי הצעקה שלו תישמע סוף סוף, אחרי שנים ארוכות של בירוקרטיה מתעמרת. "אני לא אתן למורדוך לאכול את הבית שלו", אומר גיל. "המדינה צריכה לתת לו את תחנת הדלק הזו. הוא נלחם בשבילה. הוא נתן את הנשמה למענה".
רחמים, האיש והאגדה, מגיע לבית של גיל ברגליים כושלות. אין מה שמפחיד אותו יותר מפרסום. את הריאיון האחרון שלו לעיתונים העניק ב-1984, אחרי ניסיון הרצח בנשיא רייגן. כתב בעיתון "במחנה" שאל אותו על מחדלי האבטחה בוושינגטון. כבר אז הוא זיהה את מה שצפוי לאנשים כמוהו. "אתה משקיע את כולך בשמירה או בהגנה על אדם אחד או על ציבור שלם, ומה גמולך? אתה נשאר אלמוני במקרה הטוב, מת במקרה הגרוע, ומנודה במקרה שנחשפת ונשרפת", כך אמר.
"אני עצמי חוויתי את זה על בשרי", סיכם רחמים. "הייתי מעין גיבור לאומי במשך חצי שנה, אבל מאז לא העסיקו אותי בשירות הביטחון. אתה הוא הכושי שעשה את שלו, ועכשיו יכול ללכת".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם