נסיעה טובה: הכיוון הנכון של התחבורה הציבורית
למרות הביקורת, הרפורמה בתחבורה נכונה. אחרי שנתרגל צריך להגביר תדירות האוטובוסים ולחזק הקשר עם הרכבת ושבילי האופניים
חשוב לקחת נשימה ולהסתכל על מכלול הדברים המשתנים ברפורמה. לפני כ-70 שנה תל אביב וחיפה היו מרוחקות זו מזו כיום נסיעה. ימי המנדט חלפו וכיום הנסיעה לוקחת בין 45 דקות לשלוש שעות, תלוי בעומס התנועה. במצבה הנוכחי של ישראל, לא המכוניות או הכבישים קובעים את מהירות הנסיעה, אלא העומס היחסי של המכוניות על הכביש.
הצעדים הננקטים כיום לשיפור המצב - הרחבת כבישים, הקמת מחלפים חדשים וסלילת מקטעים נוספים, מקצרים את זמני הנסיעה באופן זמני אך בטווח הארוך מעודדים את עלייתן של עוד ועוד מכוניות פרטיות על הכביש.
הרפורמה בתחבורה הציבורית שיצאה השבוע לדרך בגוש דן היא צעד חשוב בכיוון הנכון, לאחר עשרות שנים של הזנחה משוועת מצד המדינה. האידיאל שלנו צריך להיות זהה למצב הקיים באירופה - להגיע למצב בו אדם המתגורר בשולי העיר ועובד במרכזה (או להפך) יגיע ליעדו תוך 30 דקות לכל היותר בעזרת תחבורה ציבורית. מבחינה זו מהווה הרפורמה מהפכה, בזכות הכנסת שלל שינויים מבורכים – הכרטיסים החכמים, החלוקה לקווים ראשיים ולקווי הזנה, הידוק שיתוף הפעולה והסנכרון בין חברות התחבורה או איחוד מאגרי המידע.
גם אם נחווה לא מעט תקלות הקשורות בשינויים הללו השבוע, בטווח הארוך – כולנו נהנה מהם. החלפת אוטובוסים בדרך היא צעד הנהוג בכל העולם, ואינה משמעותית לחוויות הנסיעה – הנוחות וזמן הנסיעה, לעומת זאת, קריטיים. הרפורמה החדשה אינה מביאה אותנו למימוש יעד 30 הדקות. מנגד, היא בהחלט צעד בכיוון הנכון.
רוב התלונות שנשמעו בימים האחרונים נכונות ומוצדקות, אך משקפות כל מעבר עליו היו מחליטים, בלי תלות באורך תקופת המעבר או באיכות התוצאה. אף אחד מאתנו לא אוהב שינויים ובאופן טבעי, ייקח זמן עד שנסתגל ונוכל לשפוט באופן אובייקטיבי את המצב החדש. הלחץ הציבורי המונע מהרפורמה צריך להיות מופנה לכיוונים אחרים. שינויי קווים – צמצום או הרחבת השירות, אינם מספקים לבדם את השינוי הדרוש - אין זה משנה אם קו 45 עומד בפקק או קו 17. אוטובוסים אינם צריכים לעמוד בפקקים, הם צריכים לנסוע בנתיבים פתוחים ומועדפים על פני כלי הרכב הפרטי. אכיפת השימוש של רכבים פרטיים בנתיבי תחבורה ציבורית (נת"צים) חייבת להכנס למשנה כוח, כמו גם יצירת עדיפות ברמזורים לאוטובוסים והולכי רגל.
שני נושאים אחרים המהווים עקב אכילס בהצלחת הרפורמה הם תדירויות הקווים החדשים והסנכרון עם כלי תחבורה אחרים. תדירות הקווים שהובטחה – 2 דקות המתנה בין קו לקו – רחוקה ממימוש כרגע ויש צורך בהגברה דרסטית של התדירות בקווים הראשיים. במקביל, נושא שלא קיבל ברפורמה את תשומת הלב הוא שדרוג ושיפור הסנכרון
האמוציות שעוררו השינויים המתרחשים השבוע רק מוכיחות כמה רלוונטית התחבורה הציבורית למאות אלפי אנשים בישראל, וכמה קטן, קטן מדי, העיסוק הציבורי והתקשורתי בה. בימים אלו, בהם יש טעם רב להעלות ביקורת ציבורית ורעיונות חדשים אל מול משרד התחבורה, עלינו לשבת ולשאול עצמנו, האם הביקורת הנוכחית מופנית לכיוון הנכון.
לצערי, גם כשישכח הזעם הציבורי על עצם השינוי, נישאר עם מערך תחבורה ציבורית משופר, אך כזה שאינו מספיק דיו בכדי להוות אלטרנטיבה אמיתית לרכב הפרטי. חשוב לשבת ולתקן את מסלולי הקווים אך יותר חשוב שניתן את הדעת – איך יוצרים פה תחבורה ציבורית איכותית וטובה באמת.
הכותבת, ירדן שני, היא מנהלת פיתוח פרויקטים ויזמות, עמותת התנועה הירוקה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם