אביב העמים: אמ"ן מסתער על האתגר הבא
האם המוחות שממציאים לנו פטנטים יוכלו להגות תוכנה, שתוכל להתערבב בכאוס של הרשתות החברתיות שמבעבעות בעולם הערבי?
כוכבי ענה ש"האחים המוסלמים לא מספיק מאורגנים כרגע ואינם מסוגלים להפיל את המשטר המצרי לאחר לכתו של מובארק. צריך לשים לב", הוסיף אז ראש אמ"ן, "לאירוע בטוניס, הוא צריך ללמד אותנו משהו. אני רואה עיסוק משמעותי של מנהיגים באזור שמוטרדים מהאירוע הזה".
הוא תיאר איך בשאר אסד מקפיא את כוונתו להוריד סובסידיות ולקצץ בהקצבות לחימום בצפון סוריה, פעולות מנע של המשטר בירדן, ואפילו במצרים. "לא מדובר כאן רק במדינות עניות ונחשלות", אמר האלוף כוכבי, "יש כאן תופעה של מעמד ביניים תופח שממנו יכולה לבוא המהפכה. זו תופעה ייחודית, מקורית וחדשה שכדאי לתת עליה את הדעת".
כוכבי סיים את הופעתו בצהריים וחזר למשרד בקריה. באותו ערב החלו המהומות בקהיר. ההמונים, בני מעמד הביניים וצעירים, גירשו את מובארק, אבל לא החליפו (בינתיים) את המשטר. האחים המוסלמים לא תפסו (בינתיים) את השלטון. דבריו של ראש אמ"ן באותו יום לא היו מנותקים, אלא מדויקים.
ובכל זאת, אלה אינם ימים טובים להיות בהם ראש אמ"ן. הצעירים שינו את הכללים ואף אחד לא יודע איך אוכלים את זה. האלוף אביב כוכבי כבר לא כל כך חדש בתפקידו, הוא מפוכח, לומד מהר ועוקב אחר ההתפתחויות המדהימות באזור, שהופכות את תפקיד "המעריך הלאומי", כפי שמכונה ראש אמ"ן, למסובך מאי פעם. הנה תקציר מסקירתו של כוכבי בפני פורומים שונים השבוע ומהערכות מודיעין שונות שהגיעו לאחרונה למקבלי ההחלטות בישראל ובמערב.
סוריה: מלחמה עקובה מדם. ההפגנות ניטשות ב-20 עד 30 ערים סוריות. בחלק מהן מסתובבות קבוצות אלימות, חמושות, שתוקפות את הצבא. מדובר גם באלמנטים פליליים. מתחילת המהומות נהרגו כ-600 חיילים סורים, מספר עצום, וכ-1,600 אזרחים , והמספר ממשיך לצמוח במהירות. כשהמשטר הסורי מתאר כנופיות שתוקפות את הצבא הוא מדייק, לשם שינוי.
דמשק הבירה שקטה בינתיים (למעט הפגנות בפרברים). גם חלב, ה"תל אביב" של סוריה. כל השאר, בוערות. אסד הנהיג רפורמות משמעותיות ביותר, אבל לא מצליח להפסיק את המומנטום של הרחוב, שממשיך לדרוש את סילוקו. הרפורמות מתבטאות בעיקר בהמטרת כסף על התושבים: יצירת מקומות עבודה מלאכותיים, הנחה
עלות הרפורמות כבדה, אסד אכל כבר כשליש מרזרבות מטבע החוץ שלו (נותרו כ-14-12 מיליארד דולר), והיד עוד נטויה. הכלכלה הסורית מתרסקת בקצב אדיר, משבוע לשבוע. אין תיירות, אין השקעות, אין צמיחה, אין אופק. אי אפשר יהיה להמשיך ככה עוד זמן רב ויחד עם זאת, לאור הנאמנות הגבוהה (בינתיים) של הצבא, אסד מסוגל למשוך את מלחמת הקיום שלו שנה-שנתיים.
המעמד הבינוני שקט, עדיין. העריקות בצבא מוגבלות (כמה מאות חיילים, כמה עשרות קצינים). ועם זאת, הצבא הסורי מותש. זו הפעם הראשונה שצבא סוריה חווה חוויית חירום בהיקף כזה ופרוש בשטח במתכונת מלחמתית מאז יום הכיפורים.
73 החיילים לא יצאו הביתה חודשים והם שבוזים. מצד שני, רוב הצבא רואה בפעולות הדיכוי האלימות מעשה לגיטימי. ומצד שלישי, המספר הרב של ההרוגים, חוסר ההצלחה בדיכוי המהומות, חוסר התוחלת של המצב, כל אלה יכולים לייצר סדקים שיתרחבו במהירות. אי נוחות מסוימת נרשמת גם במעגל הפנימי של אסד. ועדיין, מי שמנהל את האירוע זה הנשיא, בשאר אסד, ולא אף אחד אחר (כולל האח המושמץ מאהר). אין בלתו. בינתיים.
מצרים? המצב לא טוב בהרבה. הכלכלה מידרדרת בקצב מואץ. מחסני המזון מתרוקנים, אורז כבר אין, שמן, חיטה, קמח, מוצרים חיוניים, הכל אוזל במהירות. התיירות שוקעת, האבטלה מאמירה, נפילה בהשקעות. המצרים מודעים למצבם. מתחננים לשמיטת חובות בארצות הברית ולהזרמת מיליארדים מסעודיה ומהנסיכויות (ההיענות חלקית).
המצב נואש עד כדי כך שהאחים המוסלמים לא מתכוונים להעמיד מועמד לנשיאות וישתדלו להביא הישג יפה, אבל לא טוב מדי, בבחירות לפרלמנט כי אינם רוצים שהאחריות לקטסטרופה שבדרך תופל עליהם. התקווה היחידה יכולה להגיע מהקהילה הבינלאומית. נדרשת תוכנית מרשל דחופה לשיקום הכלכלה המצרית והיכולת להאכיל, כל בוקר מחדש, קרוב ל-90 מיליון פיות רעבים. אסור שהתוכנית הזו תפורש כפטרונות מעצמתית חצי קולוניאליסטית מצד אירופה ואמריקה, כי זה עלול להביא לתוצאה הפוכה.
בסיני, אגב, המצב מידרדר במהירות רבה ומתקרב לכאוס מוחלט. המזרח הפרוע. 300 אלף בדואים בשלושה-ארבעה שבטים עוינים את המשטר ועושים כרצונם. שטח הפקר אמיתי. מרחב שמתנהל בתרבות פרוטקשן והברחות. בחמשת החודשים האחרונים היקף הברחות אמצעי הלחימה לתוך עזה הוכפל, ובתחומים מסוימים שולש. התרופפות המשילות מאפשרת לכל אחד לעשות כרצונו.
חמאס קיבל לאחרונה בדרך הזו כמה טונות של חומר נפץ באיכות טובה, טילי כתף נגד מטוסים וכמובן רקטות. מסלול הנשק: מאיראן דרך סודן (בשיתוף פעולה של השלטונות שם) לסיני, ומשם לרצועה. בסיני עצמו קמים ראשי גשר של ארגוני טרור כמו הג'יהאד העולמי, כולל תשתיות קבועות. פנינת התיירות נמצאת בתהליך המרה לבירת טרור.
מה יהיה במזרח התיכון? על פי הערכת אמ"ן יחלוף עשור, אולי שני עשורים, עד שנדע בדיוק. אביב העמים הערביים מבוסס על שישה עיקרים עיקריים: מסות של צעירים ומעמד ביניים שנחשפות לשיח זכויות האדם דרך האינטרנט.
פער גדל והולך בין המשטרים לעמיהם. מצב כלכלי חמור והיעדר אופק אישי. יכולת לגייס בקלות המונים להפגנות בכיכר באמצעות הרשתות החברתיות. סדיקת המורא מהמשטר והשלטון. ותופעת "ההדבקה". הוויראליות . רואים שבטוניס גירשו את הנשיא, אז מגרשים במצרים. רואים שבמצרים מעמידים את הנשיא למשפט, אז רוצים גם בסוריה. וחוזר חלילה.
הרחוב הערבי, שלא היה קיים עשרות שנים, מתעורר לחיים. הרחוב מעז יותר, המשטר מעז פחות. ועוד משהו: יש בעולם הערבי מאה מיליון צעירים בין הגילים 15 עד 29. מסה אדירה. חלק גדול מאוד מהם מובטלים, חלקם רווקים שהגיעו כבר לגיל 30, לא מצאו עבודה, ולכן לא התחתנו, אין להם דירה, גרים בבית ההורים.
התסכול גואה. אין שום דבר משמח באופק. בניגוד לצעירים בדורות קודמים, הצעירים של היום חשופים למה שקורה בעולם. מכירים את האלטרנטיבה. עמוסים חוויות מ"שיח הזכויות", דורשים את מה שמגיע להם. המודעות הפוליטית והתרבותית שלהם מפותחת. אגב, הסגנון הזה חודר גם לשכבות האיסלמיות. גם האחים המוסלמים נראים היום אחרת. לא עוד גלביה לבנה וכפכפים. האחים המוסלמים החדשים יושבים בג'ינס וטי-שירט מסוגננת עם לפטופ, ומסמנים "לייק" בפייסבוק. לאן כל זה הולך? אין שום אפשרות לדעת. יש שני עימותים עיקריים: בין תומכי השינוי לתומכי השימור, ובין תומכי הנתיב האיסלמי (קיצוני או מתון) לתומכי ההליכה למערב ולליברליות.
בתוך כל זה, הכל אפשרי. מה שבטוח זה שבטווח הארוך יהיו באזור משטרים יותר ייצוגיים. דמוקרטיה, לא בתפיסה המערבית, אבל גם לא במודל הסורי הנוכחי. אי אפשר יהיה לצאת למלחמה בקלות כמו פעם, בלי לקחת בחשבון את קול העם. ועדיין, גם ברצועת עזה יש, לכאורה, דמוקרטיה. כך שגם מודל חמאס אפשרי. הקונפליקט הזה, בין הפתרון בליברליות, בתרבותיות ובקפיטליזם של המערב, או בין "האיסלאם הוא הפתרון", יימשך במלוא עוזו. הפעם, בניגוד לעבר, יהיה קשה בהרבה לעקוב אחריו, להעריך אותו. זה כבר לא סיפור של מה נאמר בחדרי החדרים של השלטון, או כמה טנקים וטילים נרכשו על ידי המשטר.
ארגוני המודיעין של ישראל יצטרכו להתאים את עצמם. הם כבר עושים את זה. המודיעין הגלוי הופך להיות חיוני ומכריע בהרבה, אבל מרוב שהוא גלוי קשה לקרוא אותו. באמ"ן כבר מסתערים על זה ויחידות עוסקות שם ברשתות החברתיות, בלמידתן ובקריאתן. הפגנת יום הנכסה שהייתה אמורה להיות על הגדר ברמת הגולן (ההפגנה השנייה) גרפה 300 אלף "לייקים" בפייסבוק, אבל כמעט אף אחד לא בא. איך עוקבים אחרי זה? רודפים אחרי כל "לייק" בנפרד כדי לברר אם נשלח מעיירה סמוכה או מסניף "סטארבאקס" בלונדון?
האם המוחות הנפלאים שממציאים לנו פטנטים, יוכלו להגות תוכנה שתוכל להתערבב בכאוס של הרשתות החברתיות שמבעבעות בעולם הערבי ולתרגם אותו להערכת מודיעין? זה יהיה, ללא ספק, האתגר הבא (אם לא הנוכחי) של אמ"ן. אביב העמים של אלוף אביב כוכבי.
תשמעו סיפור עצוב. רון פונדק, מהוגי אוסלו (יחד עם יאיר הירשפלד), כבר לא מנכ"ל מרכז פרס לשלום. ב-1 ביולי מלאו עשר שנים לכהונתו, אבל פונדק כבר איננו. ברקע, מערכת יחסים קשה עם הנשיא פרס עצמו, אבל גם מחלוקות עקרוניות, אמיתיות.
פונדק הוא איש שלום אמיתי. פרס, כנראה, כבר לא. את הנשיא מעניינת עכשיו המורשת האישית שלו. השלום מתמהמה ולפרס אין זמן להמתין. לא מזמן, באירוע של השדולה היהודית השמאלנית "ג'ייסטריט" בארצות הברית, צוטט פונדק כמי שאמר ש"גם הציבור בארץ צריך לצאת לרחובות, הציבור צריך להילחם על השלום וללמוד ממה שקרה במדינות השכנות".
זו אינה הפעם הראשונה שפונדק מצהיר הצהרות כאלה. שמו של ראש הממשלה נתניהו מוזכר בהזדמנויות הללו, ולא לטובה. השמועה על דבריו של פונדק הגיעה במהירות לירושלים. לבית הנשיא, וגם ללשכת ראש הממשלה. הוא נקרא לבירור אצל פטרוניו. הדברים היו קשים. בסופו של דבר, הסתיימה לה הברית ההיסטורית בין פרס לפונדק, ברית שנמשכה עשרות שנים.
מבחינת פונדק, בהגדרה "מרכז פרס לשלום" הדגש, הקו האדום, צריך להיות מתחת למילה "שלום". מבחינת פרס, הדגש הוא על המילה פרס. או, אולי, על המילה "מרכז". מרכז הקונצנזוס. פונדק לא הסכים לדבר איתי על האירוע העצוב הזה ואמר שהוא פורש בשקט, ללא תסכול ושאין לו טענות לאיש. ב-1 ביולי מלאו עשר שנים לכהונתו, וזה מספיק. עכשיו מחפשים מנכ"ל.
בינתיים נענה עו"ד אסי שריב, לשעבר הקונסול בניו יורק ויועץ התקשורת של ראשי הממשלה שרון ואולמרט, למלא את התפקיד באופן זמני. שריב, שעובד עם חמי פרס, הבן של, שמכהן עכשיו גם בדירקטוריון המרכז, ינסה להציל את מה שנשאר. מתברר שהתורמים בורחים מהשלום היום, כאילו מדובר במלחמה. העסק מקרטע. החלום התפוגג.
את המרכז של פרס, ששוכן בבניין נוצץ בחוף הים ביפו, בצמוד לבית הקברות המוסלמי העתיק, יצטרכו לנהל מעכשיו כמו עסק לכל דבר. במתכונת "ועידת הנשיא". מה הפלא שהבן חמי נמצא שם.
ובתוך זה, אלמנט מדאיג נוסף הוא העניין הזה שלמרות האכזבות, התקוות שנתלו ונעלמו וההבטחות שניתנו והופרו, שמעון פרס ממשיך להתחנף לבנימין נתניהו. פונדק, שמדבר נגד ראש הממשלה, הלך הביתה. האם התפכח נשיא המדינה מחלום השלום? לא ברור. מה שבטוח זה, שהשלום יכול לחכות. העיקר המורשת.
הנה עוד סיפור. לא עצוב, כמו מדאיג. בחודשים האחרונים הולך ומתעצם הספין שלפיו שאול מופז מצר את צעדיה של ציפי לבני בקדימה ולוקח את המפלגה. הוא מגייס את הח"כים, משתלט על הסניפים, חוגג בתקשורת דרך תפקידו כיו"ר ועחו"ב, ובאופן כללי עושה ללבני בית ספר.
מדובר בספין פוליטי לגיטימי, באמת יש שם סיפור מעניין בקדימה, בין לבני למופז. הסיפור הזה פתוח ויהיה מסקרן, להערכתי, עד הרגע האחרון. עכשיו בואו תראו איך הביביתון, "ישראל היום", מסקר אותו. כותרת ענקית פורסמה שם לא מזמן בזו הלשון: "תקציב המפלגה הוצא מידה של ציפי לבני", זעקו האותיות השחורות, ובכותרת המשנה "ח"כים: ההחלטה מעידה על מצבה הקשה של לבני". בפעם הראשונה, מדווח העיתון, נטלה לידיה המפלגה את סמכויות קביעת התקציב והוציאה אותן מידיהם של יו"ר ומנכ"ל המפלגה. וכן הלאה, ידיעות ופרסומים שמפמפמים את המהומה בקדימה ואת חידלונה של לבני ואת מרד הח"כים הגדול.
אז זהו, שהקשר של כל זה למציאות רופף, אם בכלל, כי השבוע התכנסה סיעת קדימה לישיבה לצורך אישור התקציב, ישיבה רביעית שהתקיימה בנושא. בסופו של דבר התקיימה הצבעה ולבני ניצחה בה ניצחון דחוק. 21 ח"כים הצביעו איתה, רק ח"כ אחד, שאול מופז, התנגד (ויוליה שמאלוב-ברקוביץ נמנעה).
אגב , לא תמצאו עקבות להתפתחות הזו ב"ישראל היום", העיתון שסיסמתו היא "ישר ולעניין ".
שוב, אין הדברים אומרים שמשעמם בקדימה. ממש לא. ההתמודדות העתידית בין לבני למופז פתוחה, שר הביטחון לשעבר למד כמה דברים על פוליטיקה והוא מתנהל בחדות ויהווה יריב עיקש. מכאן ועד התמונה שמציירים בביביתון הדרך ארוכה ורבה. כשקיבלו מכתב תלונה מדובר קדימה ענו אנשי "ישראל היום" בבוטות ובגסות, כשהמשפט הרלוונטי היחיד נטוע בסופה של התגובה: "הבירור הענייני, אגב, ייערך. אם יימצא ששגינו, כמו תמיד נתקן". בואו נמתין לתיקון בסבלנות.
למה כל זה צריך לעניין אותנו? כי זה חלק ממסע ההשתלטות הכוחני, המקארתיסטי, נטול הבושה והרסן, שמבצעים גורמי שלטון על התקשורת החופשית בישראל. בביביתון, למשל, תוכלו למצוא אינסוף מאמרי שטנה וביקורת חריפה נגד מאיר דגן, כולל כותרות ראשיות שעסקו בו, וטורים של פרשני הבית וכו'. אם תחפשו את הביקורת עצמה, ספק אם תמצאו אותה. ובכלל, חפשו שם ביקורת על ביבי, או על שרה, או על מישהו ממקורביהם. תצטרכו לעמול קשה.
זה העיתון שמחולק בחינם לכל דורש, ואף נדחף לעשרות אלפי בתים בישראל, במהלך ששטיפת מוח סובייטית היא משחק ילדים לידו. המהלך בגלי צה"ל, בינתיים, נמשך במלוא עוזו. אהוד ברק נחוש במאמץ לייסד לעצמו ביביתון משלו, ברדיו. ההתנפלות של גופים קיקיוניים בימין על גלי צה"ל (קמפיין רנטיסי הילדותי מלפני שבועיים) אנכרוניסטית לגמרי. כבר מזמן גלי צה"ל אינה מעוז השמאל, אלא פשוט יחידה לוחמת מטעם אהוד ברק ושליחיו.
הערוץ הראשון? נכבש מזמן. אחרי שהיו"ר הטעה את ועדת שפניץ והסתיר ממנה שהיה מינוי פוליטי מובהק של בנימין נתניהו, הדיחו במהלך פרוע ותמוה את מנהלי הטלוויזיה והרדיו, המנכ"ל יהיה פודל נוסף שגדל אצל שרון ואוכל עכשיו מכף ידו של ביבי, ותנסו למצוא גם שם ביקורת על השלטון, שהיא לחם חוקו ותפקידו של כל גוף תקשורתי במדינה דמוקרטית. כל זה קורה כשלאף אחד לא אכפת, אין פוצה פה, ואין מצפצף. התקשורת החופשית מתכווצת, חלקים בה מתקרנפים, וה"תקשורת" מטעם חוגגת, על חשבון הציבור או מכיסיהם של ברוני הימורים אמריקאים כוחניים. מפחיד.
והנה משהו מצחיק לסיום: ח"כ אחמד טיבי ניסה השבוע להגיש הצעת חוק שקובעת שמי שמכחיש את הנכבה לא ימומן מתקציבי מדינה. הצעת חוק קומית, שמטרתה הייתה לגחך את הצעות החוק ההפוכות מטעם הימין.
ומה עשו הגאונים בנשיאות הכנסת? פסלו את ההצעה, כפי שנעשה בזמנו לרב כהנא ולדומיו. אין גול עצמי אומלל יותר מהמעשה הזה. צריך היה לתת לטיבי להעלות את הצעת החוק, שהייתה נופלת ברוב עצום ומתפוגגת בין דברי ימי הכנסת.
במקום זה הוא הולך עכשיו לבג"ץ, סי אן-אן וסי-בי-אס כבר מתעניינות. לך תדע, בג"ץ עוד יאפשר לו להגיש אותה, העולם יסקר, הוויכוח יתנהל ואנחנו, כמו תמיד, נתבזה לחינם. כל מה שטיבי רוצה זה תקשורת, והחכמים בנשיאות הכנסת נתנו לו את מבוקשו בלי לשאול שאלות.
אגב טיבי, נבחרת פלסטין בכדורגל גברה לאחרונה פעמיים על נבחרת אפגניסטן, במוקדמות המונדיאל (הם לפחות מתקדמים שם, בניגוד לנו). היריבה הבאה תאילנד. אם פלסטין תגבר על תאילנד, המדינה הבאה שתגיע לכאן להתמודד מולם היא איראן. הנבחרת האיראנית תשחק ברמאללה? שווה לחכות.
אקו"ם