להתחיל מבראשית: המבחן של דרום סודן
שבעה חודשים לאחר משאל העם, הופכת הרפובליקה של דרום סודן למדינה ה-193 בעולם. זה יהיה המבחן הגדול של 12 מיליון אזרחיה
בקבוקים ריקים וטלפונים משומשים וחנויות מכולת שזורקות אותי לצילומים ישנים משנות החמישים.
את הדרך הארוכה שלנו לסודן התחלנו בחורף האחרון בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. פגשנו את פליקס לופה, צלם רחוב, המתעד בשנים האחרונות את אבק האדם שמצטבר שם במקום הכי נמוך בישראל. את הנרקומנים, הזונות והעובדים הזרים. את ישראל שאיש אינו רוצה להכיר.
פליקס סיפר לנו סיפור מופלא ששמע מפי חבריו הסודנים. סיפור על מדינה חדשה שעומדת לקום בחצייה הדרומי של אימפריית הרשע הסודנית. מדינה שתהיה דמוקרטית, נוצרית, פרו מערבית, שום דבר שמזכיר את הדיקטטורה הצבאית הקיצונית ששולטת שם כיום. באחד הלילות, על בקבוק בירה בפאב של הסודנים בתחנה, סיפר לו קרבינו שהוא מתכוון להסתנן חזרה לסודן. "המדינה החדשה, אמר קרבינו, קוראת לפליטיה לחזור מקנדה ומארצות הברית, מאוסטרליה וגם מישראל. מאות מאיתנו מתכוונים לחזור. טוב לנו כאן, אבל עכשיו, כשמוקמת לנו מדינה שבה לא נצטרך לברוח ולהסתתר, אנחנו מתכוונים לחזור ולהקים אותה".
פליקס הקשיב אבל התקשה להאמין. הוא ידע שהפליטים הסודנים אוהבים את ישראל, רוצים להשתקע בה, חלקם אפילו אמרו לו שהיו שמחים להתגייס לצה"ל. ונכון שהתלאות רבות ושצריך לברוח משוטרי ההגירה, אבל הפחד והסכנה אינם משתווים לאלה שמטילים חיילים וטרוריסטים סודנים משולחי רסן במקום שסכנת המוות היא שגרת יומו. פליקס פקפק, גם אנחנו, אבל זה קרה מהר מהצפוי. "אני נוסע, תבואו לבקר, ישראלים יהיו יותר מרצויים במדינה הסודנית החדשה", אמר קרבינו, רגע לפני שנעלם בוקר אחד מתל אביב ולא חזר עוד לפאב שלו.
כמה שבועות אחרי, בתחנת הגבול שבין אוגנדה לסודן, התברר לנו שהפליט מהתחנה המרכזית לא הזה ולא הטעה אותנו. הגענו לשם אחרי נסיעה שנדמה היה שלא תיגמר לעולם, 24 שעות קרטענו בדרכי עפר ובוץ ברכב ישן מדי וקטן מדי, תמרנו בין כפרים נידחים וסוואנות אינסופיות, מצוידים באישורי כניסה מאולתרים שקיבלנו מהחברים של פליקס בתחנה ובעיקר בהבטחה שלהם שיהיה
זו הייתה שעת צהריים לוהטת בחורף הסודני, 45 מעלות בצל, לחות של מאה אחוז, מצאנו את עצמנו משתחלים בין שיירות של אלפי אפריקאים שנעים בתוך ענן אבק גדול פנימה, אל תוככי המדינה. שוטרי ההגירה הסודנים, בבגדים מנומרים ובנעלי צבא, בחנו את הניירות והסתכלו עלינו במבוכה. בדרכון של כל אחד מהם הרי מוטבעת חותמת גדולה: "הכניסה מותרת לכל המדינות למעט ישראל". עכשיו, בדרכונים הישראליים שלנו, הם התבקשו להטביע חותמת סודנית.
זה לקח שעה קלה, ובסופה חיוך, לחיצת יד, חותמת ואנחנו בפנים. רגע לפני שעלינו על הרכב בדרכנו לג'ובה הבירה, שאלנו את המלווה שלנו אם יש לו מה למסור לאלי ישי. "כאן אין אלי ישי", אמר לנו גורדון, עד לא מזמן פליט לא חוקי בישראל וכיום פקיד בכיר בשירותי המודיעין של המדינה הדרום סודנית, "ברוכים הבאים למדינה השנייה שלכם, אתם רצויים ואהובים כאן. ברוכים הבאים לדרום סודן".
50 שנה נמשכה מלחמת האזרחים בסודן. השלטון המוסלמי ערבי מעולם לא הכיר במיעוט הנוצרי. הוא השתלט על המדינה ועל מחצביה העשירים וטבח בתושבי הדרום. מבחינת ממשלת חרטום, הדרומיים היו מאז ומעולם עבדים נרצעים וכופרים, אלה שרצו לעבוד ולהשתלב חויבו להתאסלם, ובין לבין ירו חיילי הצפון והרגו ללא הבחנה גברים, נשים וילדים. ההערכות הזהירות מדברות של שני מיליון וחצי דרום סודנים שאיבדו את חייהם במלחמה הזו. הערכות אחרות נוקבות במספר של חמישה מיליון הרוגים. "המוות השקט", יאמר לנו על זה קפטן עטאר מקוי, קצין ב-SPLA, צבא השחרור הדרום סודני. מוות שקט של 50 שנה שבהן סודנים הרגו סודנים, והעולם לא ממש התעניין.
העניין העולמי הגדול בסודן התחיל בחודש ינואר השנה. חמש שנות משא ומתן הסתיימו במשאל עם, שבו הצביעו 99 אחוז מתושבי הדרום בעד היפרדות מהצפון והקמת מדינה עצמאית. עבור העולם המערבי זאת הייתה בשורה חשובה. סודן, המדינה הערבית הגדולה בעולם, סודן שתופסת מקום מרכזי על ציר הרשע, שמהווה מחוז מובהק של אל-קאעידה, מדינה אנטי מערבית, פרו איראנית, נתיב הברחות נשק ומרכז טרור, סודן הזו מתפצלת ומוציאה מתוכה מדינה נוצרית וידידותית למערב. החדשות הטובות מג'ובה הביאו אפילו את ברק אובמה לעזוב לרגע את ביבי ואבו מאזן ואת אפגניסטן ואיראן ולשאת נאום חגיגי לאומה הדרום סודנית החדשה.
שבעה חודשים חלפו מאז משאל העם, והיום זה קורה. שש שעות טיסה ואלף שנות אור מתל אביב, המדינה ה-193 בעולם, הרפובליקה של דרום סודן, יוצאת לאוויר העולם, ו-12 מיליון אזרחיה יצטרכו עכשיו לבנות הכל, אבל הכל, מההתחלה. משוחררים מאימת השלטון הרודף והעוין, אבל ניצבים נוכח הצורך להקים לעצמם מדינה כמעט יש מאין. עוף החול. בעיקר הרבה חול.
מן הבחינה הזו קרבינו שלנו הוא אולי הדוגמה המובהקת לסיפור המופלא של דרום סודן. נער צעיר שברח מביתו אחרי שטובי חבריו נטבחו, ניסה את מזלו במצרים, נמלט גם משם, הגיע לישראל, וחזר עכשיו למדינתו. פעם, כשילמדו את ההיסטוריה המודרנית של סודן, קרבינו יוזכר אולי כאחד מראשוני בעלי הממון והעסקים שבאו להפריח את השממה. לאיש שהלך ברגל מסודן לישראל יש היום שלושה ג'יפים, שורה של עסקים וחלום קטן: להביא לסודן מישראל את המוסך הראשון שלה.
מתוככי הג'יפ שלו, כשהוא מתגאה במערכת סאונד משובחת ומנגן סוף סוף ללא חשש מוזיקה מערבית פופולרית, קרבינו מרשה לעצמו לנשום לרווחה. עברו הזמנים שבהם סוכנים צפון סודנים היו עוצרים אותו או טובחים בחבריו, וגם אלי ישי הוא סכנה רחוקה. מנגד, כשהוא מתמרן בין דרכי העפר בעיר הבירה שלו, הוא גם מצביע בפנינו בעצב על השממה שבחוץ. "אתם רואים", הוא אומר לנו, "אין כאן כלום. כלום".
אנחנו מסתובבים בעיר, הולכים הרבה ברגל ופה ושם תופסים מונית שבג'ובה היא מילה אחרת לקטנוע נהוג בידי ילד בן 15.
עיר הבירה הדרום סודנית היא לא יותר מעיירה עלובה. הבתים מטים ליפול, ערימות אשפה בכל פינה, ילדים מצטופפים עם מכלי פלסטיק צהובים ליד בארות כי בברזים שבבתים אין מים זורמים, כבישים עדיין לא נסללו, גם כרטיסי אשראי ואינטרנט אינם בנמצא, וגם לא בתי מלון סבירים או מרכזי קניות. באוניברסיטה היחידה בעיר אין כמעט מרצים והסטודנטים ישנים בחדרים הנראים כמו תאים בכלא - שני סטודנטים על מיטה אחת, שש מיטות בכל חדר, שחלונותיו מנותצים והחום הבלתי נסבל הופך את השהות בו לסיוט. 50 שנות הזנחה מכוונת של הצפון הערבי עשו את שלהן. השנים הארורות האלה מסתיימות היום, אז יתחיל עבור הדרום סודנים המבחן הגדול.
בשבוע שבו אנחנו שם, חמישה ישראלים בסודן, מלווים אותנו לכל פינה שני קציני צבא המורדים הדרום סודנים. המקום הזה, הם מסבירים לנו, רוחש עדיין חיילים ושוטרים סמויים מהצפון. אסור שיידעו שאתם ישראלים. אחד המלווים, קפטן אתר מקוי, מכונה בפי המקומיים קפטן קלינטון. הוא הצטרף ל-SPLA בגיל 13, לחם 20 שנה ברציפות, נפצע שבע פעמים ואיבד את כל חבריו. קפטן קלינטון מספר לנו כיצד ניסה בשעתו נשיא מצרים מובארק למנוע את עריכת משאל העם שהפריד בין הצפון לדרום. "אם תאשר את המשאל", הפציר מובארק בעומר באשיר, נשיא סודן, "תקבל ישראל שנייה באפריקה".
באשיר לא שעה לאזהרות, וקפטן קלינטון אומר לנו שישראל חייבת להיות עכשיו בת הברית הראשונה של סודן החדשה. "יש לנו אויב משותף", הוא מסביר, ומציג בפנינו את הגנרל ג'ון לאט זכריה, ראש שירותי המודיעין של המדינה החדשה. זכריה, בלבוש אפריקאי מסורתי, מבקש לדבר איתנו ביחידות: "תחזרו לתל אביב", הוא אומר, "ותגידו לאנשים שלכם שאנחנו צריכים עזרה. הכי חשוב לנו עכשיו נשק להגנה אווירית ואמצעים לאבטחת שדות תעופה. ואחרי זה, כל היתר. הכל".
אחרי הדברים האלה, אנחנו לא מופתעים לשמוע ברחוב אנשים שמבקשים כבר שגרירות ישראלית בסודן וסודנית בישראל. לא מופתעים להיקלע למפגן אהדה פרו ישראלי בכנסייה המקומית, כשעשרות נשים סודניות רוקדות באקסטזה, בוכות ושרות שירי הלל לירושלים ולישראל. לא מופתעים לגלות ליד שדה התעופה הקטן מלון בשם "שלום". פשוט ככה: שלום, ושלט המזכיר את תשדיר הפרסום של חברת התעופה הלאומית שלנו: תרגישו בבית רחוק מהבית. לבעלים, מספרים לנו, קוראים שלמה, אבל שלמה לא מסכים לפגוש אותנו. המזכירה בקבלה טוענת שבכלל אין אחד כזה. האם ישראל הלא רשמית כבר מעורבת בנעשה? האם קשרי הצבא והמודיעין עם המדינה החדשה כבר נרקמו? יש לנו הרגשה שכן.
שבוע ימים היינו שם, בדרום סודן, מצלמים, מראיינים, מזדהים כישראלים וחוזים מקרוב בסיפור המופלא על מדינה חדשה שקמה מעפר ואפר. פוגשים את גלוריה, שברחה מג'ובה לפני 17 שנה, נאלצה להתאסלם בחרטום ועכשיו היא חוזרת לבית שממנו נמלטה עם בעלה ושני ילדיה הקטנים. מלווים את ג'ויס, בת 16, ברגעים שבהם היא מביאה לעולם את ילדה הראשון. לידה ארוכה, ללא משככי כאבים או הרדמה ובאמצעים בסיסיים ופשוטים. ממש כמו לידתה של המדינה הזו.
ואז, בערב האחרון לשהותנו, אנחנו פוגשים את קרבינו בפעם האחרונה. מחליטים לשם שינוי לצאת לרחובות ללא המלווים שלנו. לא יודעים שבכל הימים האלה עוקב אחרינו מבית המלון סוכן צפון סודני חשאי. חמש דקות אחרי, מחסום משולב של שוטרים דרומיים וצפוניים עוצר אותנו. השוטרים הדרומיים כועסים מאוד, אנחנו הרי לא אמורים להסתובב ללא ליווי. הם עוצרים את קרבינו אבל לא מסגירים אותנו. מספרים לחיילי הצפון שאנחנו עיתונאים אירופים. אם היו יודעים את האמת, זה כנראה היה נגמר אחרת. "טעיתם כשיצאתם לבד לרחוב", יסביר לנו קפטן קלינטון למחרת, "אתם רצויים כאן אבל לא על ידי כולם. סודן עוד תהיה בטוחה לישראלים, אבל לא עכשיו. עוד לא".
היום זה קורה. דרום סודן יוצאת לאוויר העולם. מדינה חדשה, תקווה חדשה וקריאה לברית של שלום ואחווה איתנו, עם ישראל. בהמנון הדרום סודני החדש מוזכר שמה המקראי של המדינה. כוש. ארץ כוש. הברית המתהווה בין כוש לישראל יכולה להיות המרענן הרשמי של הקיץ השחון ביחסי החוץ המגומגמים של ישראל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם