נייר זבל: העולם הנבזי של צהובוני בריטניה
הטבלואידים הבריטיים הם מקום נחמד לעבוד בו. בדיוק כמו בגיהינום. לא סתם נסגר הצהובון ניוז אוף דה וורלד. הצצה מאחורי הקלעים
אלא שאפילו לבגלי היו גבולות. ביום שבו קרסו מגדלי התאומים, הוא לא לבש את התחפושת. חשבתי שכשהעולם קורס, הוא אמר מאוחר יותר לעורכיו, לא מתאים שאסתובב במערכת מחופש להארי פוטר. שלוש שעות אחרי שתמונות הזוועה שודרו בכל רחבי העולם, בגלי הוזמן לחדרה של ווד. אנדי קולסון - עורך העיתון בין 2003 ל-2007, שהיה אז סגנה של ווד ומי שנחקר בשבוע שעבר בחשד להאזנות הסתר - היה שרוע על הספה.
קולסון שאל את בגלי מדוע לא הגיע לבוש בתחפושת. בגלי אמר שהשאיר את הבגדים בסטודיו הצילום. קולסון נזף בו. הבגדים חייבים להיות בהישג יד למקרה חירום. בגלי היה המום. הוא היה בטוח שמקרה החירום הוא קריסת מגדלי התאומים ולא הארי פוטר. קולסון דרש מבגלי להגיע לישיבה של דסק החדשות למחרת כשהוא לבוש בבגדי הקוסם.
בגלי היה בטוח שלא שמע טוב. מאוחר יותר אמר לעורכי החדשות שלא האמין שבישיבה שדנה בהשלכות מותם של כ-3,000 בני אדם במתקפת טרור רצחנית, הוא נאלץ לבוא מחופש להארי פוטר. למחרת בבוקר, לפני שיצא מהבית, התקשר בגלי לנוויל ת'ארלבק, עורך בעיתון ועיתונאי ידוע לשמצה בזכות עצמו, ושאל אותו האם ווד אכן התכוונה שיגיע בתחפושת למערכת. היא כנראה התכוונה לזה, אישר ת'ארלבק. בגלי לא הגיע לישיבה ויצא לחופשת מחלה שנבעה ממתח.
שבועיים אחר כך הבינו במערכת מה בדיוק קרה. אחד מעורכי החדשות התקשר לבגלי ושאל אותו מדוע נעדר מהעבודה. בגלי סיפר לו. איזה אדם עם יושרה עיתונאית יכול להיות מושפל בצורה כזו, שאל את העורך. זמן קצר אחר כך התקשר אליו עורך בכיר וביקש שיחזור לעבודה. אני לא מוכן להיות חיית המחמד של ווד, אמר בגלי לעורך. צ'רלס, צ'רלס, נאנח העורך, עיתון אינו עסק לפרימדונות.
בגלי עזב את העיתון, והעביר את הקלטות השיחות בינו ובין העורכים לדיילי טלגרף, שפרסם אותן בשלמותן.
בגלי לא היה היחיד. השפלות של עיתונאים הן עניין יומיומי בצהובונים הבריטיים, ביצה מבעבעת של יצרים, סאדו-מאזו תקשורתי, עולם ללא גבולות שבו הכל מותר, שנחשף בשבועות האחרונים במלוא כיעורו סביב פרשת האזנות הסתר של ניוז אוף דה וורלד לקורבן רצח ולמשפחות נרצחי פיגועים, פרשה שגם הביאה לסגירתו של הצהובון אחרי 168 שנות פעילות.
שקרים, אי דיוקים, השפלות מכל הסוגים, התחזויות ורמאויות הם מעשים שבשגרה, כך מתברר, שנועדו להגדיל את התפוצה ואת הרווחים. במקרים רבים - כמו אלה שנחשפו בשבוע שעבר, אבל גם ברבים אחרים - זה הפך לפלילי באמת.
שבעה צהובונים גדולים יש בבריטניה, בהם שניים של המו"ל רופרט מרדוק - הסאן, ועד לפני ימים אחדים גם ניוז אוף דה וורלד - החולשים על שוק ענק של כעשרה מיליון קוראים. סיפורים עסיסיים במיוחד מגדילים כצפוי את התפוצה ואת הרווחים. מכירות העיתונים שחשפו את הבגידות של הכדורגלן ריאן גיגס לפני כחודש נסקו במהלך פרסום הפרשה: הסאן טיפס ל-2,846,905 עותקים, עלייה של 2.29 אחוזים; ניוז אוף דה וורלד עלה בכשני אחוזים, ל-2,657,232 עותקים . לפני שנתיים עלו מכירות ניוז אוף דה וורלד בחצי מיליון עותקים בעקבות חשיפת המאהבת של דיוויד בקהאם.
"לצהובונים אין שום עניין באמת, רק בהגדלת התפוצה. אני מתעב את הסטנדרטים ואת סדרי העדיפויות המוסריים של ניוז אוף דה וורלד", אומר הסופר פיטר ברדן. לפני שלוש שנים הוא פרסם
"תרבות הצהובונים לא מתה", הוא אומר בשיחת טלפון מבריטניה. "זאת תרבות חזקה. הצהובונים אילפו מיליוני קוראים בבריטניה לצרוך מידע מהסוג שהם מספקים, וזה לא יסתיים כל כך מהר. הצהובונים משקפים משהו רע מאוד בבריטניה. איזו אומה מקיימת עיתונות מהסוג הזה, שלא רק מאזינה לידוענים ולקורבנות של פיגועי טרור, אלא גם משפילה את העיתונאים שלה בלי רחמנות?".
גם עיתונאי הספורט מאט דריסקול עבר סדרה של השפלות במסגרת עבודתו בניוז אוף דה וורלד, ובניגוד לבגלי, הוא החליט להילחם. בנובמבר 2009 הוא זכה בתביעה נגד העיתון בסכום תקדימי של כ-800 אלף פאונד.
דריסקול נחשב לעיתונאי ספורט מצטיין, עד שהחמיץ באוגוסט 2005 סיפור על קבוצת הכדורגל ארסנל, שהתכוונה להתחיל לשחק במדים סגולים. בארסנל הכחישו, ודריסקול לא פרסם את הסיפור. שלושה חודשים אחר כך הידיעה נחשפה בסאן. עורכיו של דריסקול החלו להתעמר בו, התלוננו על אי דיוקים בדיווחיו והעבירו ביניהם מיילים משפילים שהגיעו לידיעתו. "קולסון עלה איתך על נתיב של מלחמה", הסביר לו אחד מעורכי הספורט, "אנחנו מתים".
דריסקול אמנם לא מת, אבל התמוטט בסופו של דבר וקיבל חופשת מחלה בשל דיכאון ומתח. כשנודע לקולסון שדריסקול הצליח להיחלץ מהאש הרותחת בדסק הספורט לכמה ימי מנוחה, הוא כתב מייל לאחד העורכים: "אני רוצה אותו בחוץ מהר ובזול".
בעודו מנסה להחלים בביתו מהדיכאון, פתחו עורכים בעיתון במסע לחצים שכלל אינספור שיחות טלפון, מיילים וביקורי פתע בביתו של דריסקול, הכל במטרה לשכנע אותו להיבדק אצל רופא מטעם החברה, שהיה מעניק, כפי נראה, חוות דעת שהייתה נוחה למרדוק. דריסקול סירב. באפריל 2007 הוא פוטר והגיש תביעה לבית הדין לעבודה בטענה שהיה נתון להתעמרות בלתי פוסקת. ניוז אוף דה וורלד טען בתגובה שדריסקול לא הצליח לבצע את מטלותיו העיתונאיות כהלכה. העיתון ייחס חשיבות כה גדולה לדיונים המשפטיים, עד שבאחדים מהם הופיע רופרט מרדוק בעצמו לצד עורכי הדין של העיתון. גם הוא לא הצליח לשנות את תוצאת המשפט.
אווירת הלחץ וההשפלות היא כה מובנת מאליה בצהובונים, עד שאיש לא הרים גבה כשאחד העיתונאים בניוז אוף דה וורלד, שהתבקש לכתוב על הקוסם דיוויד בליין, נדרש לבלות יממה שלמה בתוך קופסת פלסטיק במערכת, במטרה לחקות את פעלוליו של הקוסם הידוע ולשעשע את עורכיו. עיתונאים אחרים נאלצו ללבוש תחתוני נשים כחלק מכתבה על חילופי זוגות, שבמהלכה חדרו למסיבות החילופין.
אבל גם את העיתונאים במערכות הצה ובונים קשה לכנות פראיירים, לאור השיטות יוצאות הדופן שהם נוקטים. קחו לדוגמה את נוויל תארלבק, אותו עיתונאי נודע מניוז אוף דה וורלד. הוא נשלח לסקר בני זוג שמנהלים מכון עיסוי, נשאר במכון כלקוח נלהב וצולם על ידי בעליו כשהוא שרוע עירום על אחת המיטות. בשבוע שעבר הוא נעצר ונחקר בחשד למעורבות בהאזנות הסתר.
או אנדי קולסון, לימים עורך ניוז אוף דה וורלד, שהתמנה מאוחר יותר לדוברו של ראש הממשלה דיוויד קמרון ונאלץ להתפטר בתחילת השנה בעקבות שערוריית ההאזנות - כשהיה עורך בכיר בסאן הוא העביר לעיתונאי יריב סיפור כוזב על ניתוח קוסמטי להוצאת צלע שעברה פולה ייטס, מנחת טלוויזיה בריטית שמתה ממנת יתר של סמים.
לעתים עיתונאים לא מהססים גם לשקר קולגה מתוך העיתון עצמו. בספרו מתאר ברדן איך מזהאר מחמוד, עיתונאי ניוז אוף דה וורלד הידוע בכינוי "השייח המזויף", רימה את הצלם שלו. השניים יצאו למשימה עיתונאית ביורודיסני, בניסיון לבדוק אם חלק מהמדריכות בפארק השעשועים עובדות גם כזונות. במשך שעות ארוכות לא הצליחו לאמת את הסיפור ואז הצלם, סטיב גרייסון, עלה לנוח בחדרו בבית המלון. שעה קלה אחר כך הגיעו לחדר שתי נשים ושאלו אותו אם יוכלו ל עשות משהו בשבילו. גרייסון הציע לצלם או תן עם אוזני מיקי מאוס. התמונה פורסמה תחת הכותרת "זונות ביורודיסני". רק אחר כך מחמוד סיפר לגרייסון שהוא זה שהזמין את נערות הליווי מפריז, וכי כי אין להן שום קשר ליורודיסני.
בין אם הוא מחופש לאיש עסקים או לשייח ערבי, מחמוד הצליח להפיל בפח שורה של ידוענים. בשנה שעברה הוא הציע לשרה פרגוסון, גרושתו של הנסיך אנדרו, כסף תמורת ארגון פגישה עסקית עם בעלה לשעבר. "אתה תטפל בי ואנדרו יטפל בך", אמרה פרגוסון, שהתנצלה מאוחר יותר על הטעות בשיקול הדעת. שלושה שבועות לפני כן הוא חשף את כוכב הסנוקר הבריטי, ג'ון היגינס, ואת הסוכן שלו, פאט מוני, שהסכימו להטות משחקים. הוא גם אחראי לסקופ על מאמן נבחרת אנגליה, סוון גוראן אריקסון, שהביע התלהבות מהרעיון לעבור לאמן נבחרת במדינה ערבית. "אם לא הייתי מתחזה", כתב מחמוד בספרו "וידויו של השייח המזויף", "לא הייתי יכול לחשוף סוחרי סמים ופדופילים. אף אחד לא היה מציע למכור לי סמים או נשק אם הייתי אומר שאני עיתונאי".
גם היחסים בין העיתונאים בצהובונים למקורותיהם אינם מקובלים. בספרה "דה רויאלס" כותבת קיטי קיילי, מחברת של ביוגרפיות לא רשמיות רבות, שג'ון בריאן, חבר קרוב של שרה פרגוסון, הציע לאחד הצהובונים סיפור לוהט על מאהבת של הנסיך אנדרו וביקש 30 אלף דולר בתמורה. העיתון בדק את המידע והחליט לא לפרסם את הסיפור; במקום זאת, הוא פרסם את התכתובת עם בריאן, שהוצג כחמדן מביך. פרגוסון הזועמת סילקה את בריאן מביתה, אבל אחרי זמן מה סלחה לו ואף העניקה לו במתנה גלובוס מוכסף, שעליו חרטה את המשפט האלמותי: "יחד אנחנו יכולים לכבוש את העולם".
"חדר המערכת בצהובונים הוא מטבח הגיהנום", אמר עיתונאי לשעבר בניוז אוף דה וורלד למחבר הספר על העיתון, פיטר ברדן, "חבורת שדים ממציאה כל מה שיעורר שנאה ותיעוב כלפי מישהו אחר". בספרו "אינסיידר" מתאר פירס מורגן, לשעבר עורך ניוז אוף דה וורלד, ישיבת תקציב עם מו?ל העיתון, רופרט מרדוק. העיתון חרג במיליון פאונד מהתקציב המקורי. מה עשית עם הכסף שלי, תבע מרדוק לדעת, "ונראה כמו מתאגרף במחנה צוענים שמוכן לכתוש במו ידיו את כל מי שנמצא בסביבה", כותב מורגן.
ההשפלות הן חלק משגרת העבודה בכל הצהובונים, לא רק בניוז אוף דה וורלד. בספרו כותב פיטר ברדן על הארי ארנולד מהסאן, עיתונאי שסיקר את בית המלוכה ונחשב לכתב מקושר במיוחד שהיה חתום על סקופים רבים. כל זה לא הפריע לעורך הסאן קלווין מקנזי, להתפרץ אחת לכמה ימים למערכת ולשאול את ארנולד מה אכל הנסיך צ'רלס בארוחת הבוקר. ארנולד, עם קשריו הענפים, היה אמור לענות על השאלה בדייקנות עד אחרונת פרוסות הלחם המרוחות בדבש. כשנכשל לעג לו מקנזי לעיני עורכים ועיתונאים. בסופו של דבר עבר ארנולד למירור ככתב ראשי.
הכתבים המסקרים את בית המלוכה נחשבים לאוכלי הקצפת של עולם הצהובונים. ידיעות על בית המלוכה מוכרות עיתונים, והכתבים עובדים בתנאי לחץ בלתי נסבלים ונדרשים להביא סיפורים לוהטים ולנצח בקרב התפוצה את יריביהם. לא מפתיע שדווקא קלייב גודמן, הכתב שסיקר את בית המלוכה עבור ניוז אוף דה וורלד, היה הראשון שהורשע בהאזנת סתר ב-2007.
באותם ימים הרגיש גודמן שהוא נדחק לפינה. הסקופ האחרון שלו פורסם ב-2002, חשיפה של הנסיך הארי מעשן חשיש. במשך ארבע שנים לא הצליח להגיע לסיפור בסדר גודל דומה, וכשכבר נפל לידיו סקופ בסדר גודל בינלאומי, החמיץ אותו. כמה ימים לפני שהנסיך צ'רלס הודיע ב-2005 על חתונתו הקרבה עם קמילה פרקר בולס, נודע לגודמן שהשניים עומדים להכריז על אירוסיהם. לשכת הנסיך הכחישה את השמועה שהתגלתה כנכונה ארבעה ימים אחר כך. גודמן ועורכו קולסון התקשו להתאושש מהמפלה. קולסון ייחל לסקופ אחר במקום זה שאבד, ונהג להיכנס לחדרו של גודמן ולשאול אותו בלגלוג אם יש לו "שפריץ" טוב בשבילו.
לגודמן, שמכונה בברנז'ת הצהובונים "הנצחי" או "הלפיד האולימפי" מפני שתמיד העדיף להישאר במשרדו בעיתון במקום לצאת ולהתחכך עם בני המלוכה, לא היו שפריצים משום סוג. אחרי מותה של הנסיכה דיאנה, בניה, הנסיכים ויליאם והארי, היו מושא הסיקור העיקרי של הצהובונים, וגודמן, אז בסוף שנות הארבעים לחייו, לא בילה במועדונים החביבים על הנסיכים ולא הצליח להתרועע עם חבריהם בני גילם. הוא ידע שאם לא יבחר בשיטות עבודה אחרות, יסיים את הקריירה שלו וייזכר ככתב כושל.
לרוע מזלו, גודמן נכנס בסופו של דבר להיסטוריה כמי שהוביל לסגירתו של ניוז אוף דה וורלד. ב-2005 הוא יצר קשר עם החוקר הפרטי גלן מלקייר, שחקן כדורגל בעברו, אב לחמישה, שהיה זקוק לכסף בדיוק באותה מידה שבה גודמן היה זקוק לסקופים. הם התחילו לעבוד יחד. גודמן הביא את מספרי הטלפון, מלקייר הביא את התחכום הטכנולוגי. יחד הם חדרו להודעות קוליות בטלפונים הניידים של עוזרי הנסיכים וגילו סיפורים קטנים אבל בלעדיים: ניתוח הברך שנקבע לנסיך ויליאם אחרי שנפצע במשחק רוגבי, קשריו של הנסיך עם עיתונאי מתחרה - ידיעות שלא פורסמו בהבלטה אבל החזירו את גודמן למגרש המשחקים.
עוזריו של הנסיך תהו איך גודמן חדר אל תוככי ארמון המלוכה ופנו לסקוטלנד יארד בבקשה שיחקור את שיטות העבודה של הכתב החרוץ מדי. חודשיים אחר כך המשטרה גילתה שגודמן, בסיועו של מלקייר, פיצח את הקוד שמאפשר גישה חופשית להודעות הקוליות בטלפונים הניידים של עוזרי הנסיך.
למעשה, הטלפון של אחד מעוזרי בית המלוכה נפרץ 433 פעמים. גם מלקייר התגלה כעובד חרוץ: השוטרים שפשטו על ביתו ב-2006 גילו 91 קודים סודיים של טלפונים שונים ואלפי מספרי טלפון של קורבנות פוטנציאלים. הם גם מצאו הקלטה של מלקייר מדריך עיתונאי בצהובון צעד אחרי צעד איך לחדור לתיבת הדואר הקולי של שחקן כדורגל.
גודמן ומלקייר נעצרו והורשעו בתחילת 2007 בחדירה לטלפונים ונידונו לכמה חודשי מאסר. "התיק הזה אינו עוסק בחופש העיתונות", אמר השופט במשפטו של גודמן, "אלא בחדירה לפרטיות לא חוקית, בלתי נסלחת וחמורה".
גודמן פוטר מהעיתון, נאלץ למכור את ביתו כדי לממן את ההגנה המשפטית, ועבר לעבוד כפרילאנס עבור מהדורת יום ראשון של הדיילי סטאר. בשבוע שעבר הוא נעצר בחשד ששילם שוחד לשוטרים כדי שיעבירו לו מידע חסוי. הדיילי סטאר מיהר להתנער ממנו. כל זה קרה כשעבד עבור ניוז אוף דה וורלד, הודיעו בעיתון המתחרה.
שמו של גלן מלקייר עלה השבוע שוב לכותרות, כמי שהיה פורץ הדרך בפרשת ההאזנות. מלקייר פרסם בתגובה הודעה כתובה: "אני מתנצל בפני כל מי שנפגע מהתנהגותי", כתב . "הורשעתי וישבתי בכלא. לא היה קל לעבוד עבור ניוז אוף דה וורלד. היו לחץ ותביעות בלתי פוסקות לתוצאות. אני יודע שמתחתי גבולות אתיים, אבל לא הבנתי שאני עובר על החוק. הרבה מהמידע שהבאתי היה סתמי, אם כי לעתים חשבתי שאני מסייע לעיתונות חוקרת".
בכירי העיתון ניסו בעבר לשמור מרחק הולם מגודמן ומלקייר. הם שבו ואמרו בתקשורת וגם בדיונים בפרלמנט שלא ידעו דבר על פעילותם של השניים. מדובר באירוע יוצא דופן ב-163 שנות היסטוריה של העיתון, אמר לס הינטון, יו"ר ניוז אינטרנשיונל, חברת האם של ניוז אוף דה וורלד. בדיון בוועדת הפרלמנט לתרבות, מדיה וספורט במרס 2007. "רק עיתונאי אחד של העיתון היה מעורב בהאזנה", אמר עורך בכיר בניוז אוף דה וורלד בתוכנית רדיו בפברואר 2008, "הוא פוטר והורשע".
אבל ההכחשות הנמרצות קרסו כשהגרדיאן, ובעקבותיו עיתונים אחרים, חשפו שגודמן היה הש"ג הבודד בשער, היחיד שנענש למרות ששורה ארוכה של עיתונאים מניוז אוף דה וורלד וצהובונים נוספים האזינו לכ-7,000 ידוענים, ביניהם קייט מידלטון, רעייתו הטרייה של הנסיך ויליאם, השחקן ג'וד לואו, השחקניות סיינה מילר וגווינת פאלטרו, הדוגמנית אל מקפירסון, סגן ראש הממשלה לשעבר ג'ון פרסקוט, שרת התרבות לשעבר טסה ג'וואל ורבים אחרים. תחת ניהולו של העורך אנדי קולסון, האזנות להודעות קוליות בטלפונים ניידים של ידוענים היו נפוצות כמו כובעים מוגזמים במירוץ הסוסים באסקוט.
תחקיר של הניו יורק טיימס העלה לכותרות את ממדי התופעה, שזכתה לשם "האמנויות השחורות". "דברו עם כל כתב של צהובון בבריטניה", אמרה לעיתון שרון מרשל שעבדה בניוז אוף דה וורלד. "והוא יוכל לומר לכם מהם הקודים הסודיים של כל חברת טלפונים". העיתונאי סין הור אמר בתחקיר שהעורך של ניוז אוף דה וורלד ידע על ההאזנות "ואף עודד אותי להשתמש בהן" כדי להשיג מידע.
התחקיר גילה עוד שניוז אוף דה וורלד עבד עם כמה חוקרים פרטיים, מלבד מלקייר, שהדריכו את העיתונאים כיצד לבצע את ההאזנות או שעשו זאת בעצמם על פי בקשתם של עיתונאים. הגרדיאן גילה ש-27 עיתונאים מניוז אוף דה וורלד וארבעה מהסאן ביקשו מהחוקר הפרטי סטיב ויטאמור אלף פעמים (!) סיוע בחדירה לטלפונים.
עיתונאי חרוץ במיוחד של ניוז אוף דה וורלד פנה אל החוקר הפרטי 130 פעמים. בסך הכל הגיעו לחוקר הפרטי 13,343 בקשות שונות מעיתונאים בצהובונים שונים. הדיילי מירור הפנה לחוקר הפרטי 985 בקשות, מה שהפך אותו לשיאן ההאזנות. עשיתי רק מה שביקשו ממני, אמר ויטאמור.
גם החוקר הפרטי ג'ונתן ריס עבד עבור כמה צהובונים, ביניהם ניוז אוף דה וורלד. המומחיות שלו הייתה חדירה לחשבונות בנק של ידוענים כמיק ג'אגר, אריק קלפטון וג'ורג' מייקל. הוא גם יצר עבור העיתונים רשת של שוטרים ופקידים בבנקים ובמשרדי הממשלה שמכרו לו מידע חסוי על ידוענים. ריס עלה לכותרות כשהואשם וזוכה מרצח השותף שלו לעסקים, דניאל מורגן. אף על פי שהיה מעורב במשפט רצח, ניוז אוף דה וורלד המשיך לשלם לו עבור שירותיו ביד נדיבה, כרבע מיליון דולר לשנה.
לפני כמה שבועות פרשת האזנות הסתר עלתה מדרגה, כשהצהובונים חשפו את הבגידות של הכדורגלן ריאן גיגס. הפרשה התחילה כשהסאן גילה שגיגס, הכוכב של קבוצת הכדורגל מנצ'סטר יונייטד, נשוי ואב לשניים, ניהל רומן עם אימוג'ן תומאס, כוכבת "האח הגדול" הבריטי. גיגס הוציא צו איסור פרסום, שיטה ידועה של סלבריטאים בריטים במלחמתם בצהובונים, אבל לא הצליח לחסום את הפרסום באינטרנט.
לפני שלושה שבועות, בנאום בפרלמנט הבריטי, ניצל ג'ון המינג, חבר פרלמנט אפרורי מהמפלגה הליברלית דמוקרטית, את חסינותו הפרלמנטרית וחשף את שמו של גיגס בכל זאת. "הוא כבר נחשף באינטרנט, לא אני חשפתי אותו, אומר המינג למעריב בשיחת טלפון ממשרדו בפרלמנט בלונדון. "אני מאמין במדינה שדוברת אמת, מסוכן לדעתי לחיות במדינה שבה עיתונאים לא מפרסמים את כל המידע שהם יודעים.
ובכל זאת, ניוז אוף דה וורלד? לא הגזים עם המידע ועם השיטות להשגתו?
"אני מתעניין בשיטות להשגת המידע ולא במה שמדווח. אסור היה לשחד שוטרים, לצותת לטלפונים או לעשות כל דבר אחר לא חוקי".
החשיפה של המינג פתחה תיבת פנדורה. התחרות בין הצהובונים על גילויים חדשים מחיי האהבה של גיגס הרקיעה לממדים מבהילים. ניוז אוף דה וורלד גילה שגיגס ניהל במשך שמונה שנים רומן עם גיסתו נטאשה, אשתו של אחיו רודרי. כמקובל בצהובונים הבריטיים, כדור השלג התגלגל למרחקים שאפילו גיגס, שמבין דבר או שניים בכדורים, לא שיער. נטאשה סיפרה שהיא הרתה בעקבות מפגש מיני עם גיגס בדיוק ביום שבו גיגס הבקיע שני גולים עבור היונייטד, מנצ'סטר יונייטד. איזה יום פורה. רק חבל שהמידע על ההצלחה המרשימה הגיע לצהובונים. שבועיים לפני שנטאשה נישאה לרודרי, אחיו של גיגס, היא ביצעה הפלה. גיגס, סיפרה נטאשה, הגיע אליה רכוב על אופניים ונתן לה 500 פאונד למימון הפלה. וזאת הייתה רק ההתחלה.
הצהובונים דהרו הלאה, וחשפו שגיגס ניסה לפתות גם את אמה בת ה-49 של נטאשה, בשעה שנטאשה עצמה ניהלה רומן עם שחקן כדורגל נוסף ללא ידיעתו.
בני הזוג הנבגדים לא נשארו בצל. בימים הראשונים האח רודרי הצטייר כקורבן של הפרשה. חבריו סיפרו שהוא מתבייש לצאת מהבית. אבל תוך זמן קצר התברר שרודרי גיגס לא ישב בבית וחיכה לנטאשה, אלא ניהל רומן סוער עם יועצת עסקית ממנצ'סטר בשם דניאלה הילי. אחרי שהפרשה נחשפה, הוא שלח לנטאשה מסמכי גירושין. גם אשתו של גיגס, סטייסי, לא הצליחה לחמוק מהחגיגה. היא ברחה עם שני ילדיה למיורקה, גיגס הצטרף אליהם. הצהובונים רדפו אחרי הזוג עד לספרד. הם צולמו מטיילים בבגדי נופש אבל לא שילבו ידיים וסטייסי לא ענדה את טבעת הנישואים שלה.
לפני שבועיים גיגס פתח בהליכים משפטיים נגד ניוז אוף דה וורלד בטענה שעיתונאים של הצהובון חדרו להודעות במכשיר הטלפון הנייד שלו. הוא לא היחיד שתובע את העיתון. בחודשים האחרונים הוגשו כמה עשרות תביעות כאלה. עד כה שילם העיתון כשני מיליון פאונד לתובעים, בהם השחקנית סיינה מילר, שקיבלה מאה אלף ליש?ט אחרי שחוקרי משטרה גילו שהעיתון האזין להודעות בטלפון הנייד שלה; הכדורגלן אנדי גריי, שקיבל 20 אלף פאונד מאותה סיבה בדיוק, ויו?ר התאחדות הכדורגל המקצוענית בבריטניה, גורדון טיילור, שקיבל 700 אלף פאונד.
בין התובעים את העיתון היה גם מקס מוסלי, מנהל מרוץ המכוניות פורמולה 1 לשעבר. במרס 2008 פרסם ניוז אוף דה וורלד תמונות של מוסלי במהלך אורגיה סאדו-מאזוכיסטית. "אורגיה נאצית חולנית", כינה העיתון את האירוע. מוסלי, בנו של סר אוסוולד מוסלי שהיה מנהיג המפלגה הבריטית הפשיסטית בשנות השלושים, תבע את ניוז אוף דה וורלד בטענה שלאירוע לא היה הקשר נאצי. הוא ניצח בתביעה וקיבל פיצוי של 60 אלף פאונד.
ברדן סבור שהבעיה העיקרית של הצהובונים היא חוסר כבוד לפרטיות. "רוב בני האדם מתנגדים שיפורסמו עליהם פרטים כמו התנהגותם המינית, בריאותם, ההתנהגות של ילדיהם. הצהובונים נסמכים דווקא על הפרטים האלה ומפרסמים כל מה שאפשר למצוא. אני מכיר בזכות לחופש ביטוי ולזכות הציבור לדעת, אבל יש פה משחק צבוע. אם שחקן כדורגל בוגד באשתו זה לא עניינו של הציבור".
אם פוליטיקאי בוגד באשתו זה כן עניינו של הציבור?
"אנחנו משלמים לפוליטיקאים כדי להיות פוליטיקאים טובים, והצורה שבה הם מתנהגים כבעלים או כנשים לא קשורה לזה. כשפוליטיקאי מתפקד היטב, ההתנהגות שלו ברבדים אחרים של חייו לא רלוונטית. גם לפוליטיקאים יש זכות לפרטיות"
חבר הפרלמנט ג'ון המינג סבור שהחתירה לאמת גוברת על הכל.
"הוא טועה. לדעתי לא הייתה לו זכות לחשוף את שמו של גיגס. אני לא מתכוון שרצוי לשקר, אלא שיש פרטים שלא צריך לחשוף. אם פוליטיקאי מציג את עצמו כאיש משפחה מאושר ובפועל בוגד באשתו, רצוי לחשוף את זה, מפני שהוא מוליך שולל את הציבור, אבל בכל מקרה אחר אין טעם בחשיפה. הצהובונים עושים את זה רק כדי לספק את הסקרנות של הקוראים".
מה היית אומר לעיתונאים שידעו על מעלליו של הנשיא משה קצב לפני שנבחר לנשיא ובכל זאת לא פרסמו?
"הייתם צריכים לפרסם. סביר להניח שהציבור הישראלי לא היה רוצה אותו כנשיא אם היה יודע על מעלליו. לנו היה מקרה כזה בשנות השמונים, שהשר לביטחון פנים התגלה כפדופיל ואף אחד לא פרסם את זה מלבד עיתון אחד. זה דבר גרוע מאוד, היינו חייבים לפרסם".
סגירת ניוז אוף דה וורלד היא ודאי יום חג בשבילך, אחרי שבמשך שנים אתה יוצא נגד העיתון.
"העיתון נסגר אבל התרבות הזו לא מתה. היו לצהובונים כבר תקופות של שפל. ב-88' הייתה עליהם מתקפה גדולה בשל היחס שלהם לראסל הרטי, מגיש חדשות הומוסקסואל שצולם כשגסס בבית חולים, וב-97' הם היו תחת מתקפה חזקה עוד יותר בעקבות מותה של הנסיכה דיאנה, וההאשמות שצלמי הפפראצי רדפו אחריה וגרמו למותה. גם עכשיו זו אחת מתקופות השפל. אסור לשכוח שאמנם הסטנדרטים המוסריים של הצהובונים מתועבים, אבל מצד שני, יש משהו בריא בתחושה שאף אחד לא קדוש".
בדיוק כשנראה היה שניוז אוף דה וורלד לא יכול לרדת נמוך יותר, הגיעה הפרשה הנוכחית: העיתון, כך מתברר, האזין לקרובי משפחה של קורבנות פיגועי טרור בלונדון ביולי 2005, וחדר לתא הקולי של מילי דאולר, ילדה בת 13 שנחטפה ונרצחה לפני תשע שנים. העיתונאים לא הסתפקו בהאזנות ואף מחקו הודעות ישנות מהתא הקולי שלה, ובכך הטעו את חוקרי המשטרה.
הציבור הבריטי לא יכול היה להבליג. גם הפוליטיקאים לא. ראש הממשלה דיוויד קמרון הודיע על הקמת שתי ועדות חקירה, והסערה שפרצה בעקבות הגילוי אילצה את מרדוק להודיע על סגירת העיתון.
לא צריך לרחם על מרדוק. יומיים לפני שהודיע על סגירת ניוז אוף דה וורלד, חברת האם שלו, ניוז אינטרנשיונל, רכשה דומיין תחת השם "סאנאונסאנדיי". מרדוק , כפי הנראה, מתכוון להוציא לסאן שבבעלותו מהדורה חדשה בימי ראשון. בינתיים הגיליון האחרון של ניוז אוף דה וורלד נמכר בכחמישה מיליון עותקים, כמעט פי שניים מהתפוצה הרגילה.
רבקה ברוקס, בכירה בניוז קורפ של מרדוק ומקורבת אליו במיוחד, היא שהודיעה ל-200 עיתונאי "ניוז אוף דה וורלד על סגירתו. רובם התקהלו בפאב מקומי הסמוך למערכת, שם קיבלו עדיין בירה בחינם. חלקם רצו לדרוש ממרדוק לפטר את ברוקס, שתיחקר בקרוב במשטרה. רבים החלו כבר בפאב לחפש מקומות עבודה אחרים. הם לא יתקשו להשתלב מחדש בעולם הצהובונים. את השיטות הפרועות הם הרי מכירים היטב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם