זאב, זאב: על האיש מאחורי חוק החרם
שרון גייס אותו לקדימה על תקן מתנחל מחמד. עם השנים נעלם המחמד, ונכון לעכשיו, זאב אלקין הוא הסמן הימני של קואליציית נתניהו
זאב אלקין, שם אלמוני לחלוטין באותם ימים, היה אמנם פעיל נגד ההתנתקות במשאל המתפקדים שהיה בליכוד (במטה העולים), אבל בשיחות הפנימיות הציג עמדות פרגמטיות, אולי אפילו פרגמטיות מאוד. מי שהמליץ עליו היה אביעד פרידמן, איש עסקים, מנציגיו של ולדימיר גוסינסקי בישראל, שהכיר את אלקין כפעיל ציוני נלהב ויצירתי בחרקוב שבאוקראינה. פרידמן, המקורב לאנשיו של שרון דאז, הביא את אלקין לישראל מימון, לשעבר מזכיר הממשלה, שעסק במיון המועמדים לרשימה החדשה.
אלקין בא לריאיון אצל מימון ועבר חלק. הוא אמר שהוא מודע לכך שהפתרון המדיני היחיד הוא שתי מדינות לשני עמים, והודה שהוא יודע שיהיה צורך לבצע צעדים כואבים וגם ויתורים לא פשוטים. הוא היה דוקטורנט ביישן ורך דיבור מהאוניברסיטה העברית, נראה קצת מפוחד, דיבר כמעט בלחש, מתמטיקאי מוכשר, סוג של פרופסור מפוזר כזה שאולי לא ילהיב המונים, אבל בטח לא יזיק. אפשר לסמן "וי". זאב אלקין נראה מושלם למשבצת מתנחל המחמד.
חלפו חמש-שש שנים. המחמד נעלם. אלקין עדיין רך דיבור, אבל כבר לא מפחד מאף אחד. הוא לא רק הצמיח נוצות. הוא השיל את עורו ונברא מחדש. נכון לעכשיו, הוא הסמן הימני של קואליציית נתניהו, שומר החותם, הגוש החוסם, המתנחל המחוקק, לועס השמאלנים לתיאבון וטוחנם זה בזה.
למה רק נכון לעכשיו? כי העניינים נזילים. החברים בליכוד מביטים קדימה, הם לא רואים את ספטמבר, אבל הם כן רואים את הפריימריז מתישהו, ושם ישרדו רק החזקים, הבולטים והקיצוניים. אז מחר עלול לצוץ שם מישהו עם חוק עוד יותר מטורף מחוק החרם, ואלקין עוד עלול לאבד את מקומו בצמרת, עד החוק הבא, וחוזר חלילה. הם ימשיכו לחוקק במרץ, כי אין להם ברירה אחרת, וגם כי אין מי שיעשה סדר ויראה להם איפה הקו האדום. ראש הממשלה שלהם מחליט לדחות את ההצבעה, מתחרט, מעלה את החוק בכל זאת, לא מופיע להצביע, ולמחרת שוב מתחרט ומתייצב לימין החוק. עד להודעה חדשה, כמובן.
נחזור יותר מ-20 שנה לאחור. זאב אלקין היה סגן יו"ר הקהילה היהודית בחרקוב, אוקראינה. ראש סניף בני עקיבא, פעיל עלייה נלהב, ציוני מסור. בראשית 1990 פרץ מאבק חריף בתוך הקהילה על השליטה בבית הכנסת הגדול בעיר. אנשי "נתיב" הצליחו לרכוש את המבנה בדרכי עורמה, אבל מישהו הלשין לקג"ב והעסק הסתבך.
הקטטה התנהלה בין הקבוצה של אלקין, שביקשה להפוך את בית הכנסת הזה למוקד חינוך לציונות ולעלייה, לייסד בו ישיבה של בני עקיבא וללמד עברית, כדי לקרב את הקהילה כולה לישראל, ובין קבוצה בראשותו של אדוארד חודוס, מראשי הקהילה, יהודי מקומי עשיר ומקורב לשלטונות, שלא מגלה עניין בישראל או בציונות, ושואף להשתלט על בית הכנסת לצורך עשיית עסקים. הפרשה הפכה די מהר לטלנובלה מלוכלכת, רווית איומים, תככים ואלימות, שבשיאה התחבאו שני סוכנים של "נתיב" בארון הקודש של בית הכנסת מפניהם של אנשי הבולשת הסובייטית, ואילו אלקין נאלץ להימלט מהמדינה.
עוד קודם הצטרף לעלילה איגור יאסינוב, שלימים עלה ארצה, הפך ליגאל יאסינוב, וכיהן קדנציה אחת כחבר כנסת אלמוני והזוי למחצה מטעם שינוי. יאסינוב, בגלגול האיגורי שלו (בחרקוב), עבד בשביל חודוס. בכתבה שפרסם אלי ברדנשטיין ב"מעריב" בדצמבר 2005 מובאת הסאגה כולה, והיא די משעשעת. בשלב מסוים, מספר אלקין באותה כתבה, הגיע יאסינוב, נכנס לבית הכנסת, גרר אותי לחדר צדדי, שם לי יד על הצוואר והחל לחנוק אותי, הצמיד אותי חזק לקיר, ואיים עליי שאם לא אתפטר ממוסדות הקהילה יפגעו בי. הוא היה הרבה יותר חזק ממני, ולמרבה המזל הגיע אחד השומרים והרחיק אותו ממני.
אלקין
מי שנשאר איתנו הוא אלקין. לא רק נשאר, ממש המריא. בישראל הוא החל ללמוד בישיבת "הר עציון" אצל הרב עמיטל, ובמקביל היסטוריה יהודית באוניברסיטה העברית. כשהגיע, לא ידע כמעט דבר על ההיסטוריה של עם ישראל. אביעד פרידמן מספר שבקושי הבדיל בין יהושע לישו. אבל, אומר פרידמן, הוא היה עילוי והשלים הכל במהירות שיא. במקביל הפך לפעיל בולט בקרב העולים, בעיקר בארגוני "גשר עלייה" ו"נעלה". נוסף על היסטוריה, הוא גם עשה תואר ראשון במתמטיקה, ואחר כך החל לכתוב דוקטורט אצל פרופ' מנחם בן ששון. אלקין נמנה עם קבוצה מצומצמת ומיוחסת של שישה סטודנטים שהתכנסה ללמוד אצל פרופ' בן ששון בביתו הפרטי, בכל יום רביעי, ארבע שעות בכל פעם (נוסף על הלימוד הסדיר באוניברסיטה). הקבוצה כונתה "קבוצת הפראיירים", כי הם זוכו בסך הכל בשתי נקודות סטודנטיאליות על המאמץ. נוסף על אלקין היה בקבוצה הזו גם אביעד פרידמן. ארבעת הנוספים, חוץ מאלקין ומפרידמן, הם היום פרופסורים. פרידמן פנה לעסקים. אלקין לפוליטיקה, ובאותה הזדמנות הפסיק להיות פראייר.
כשהוקמה קדימה גויס פרידמן, שהיה מקורב לעמרי שרון, להביא שמות חדשים לרשימה הרעננה. הוא עומד, בין היתר, מאחורי הבאתם של עתניאל שנלר ושלמה מולה. אלקין הוא המצאה שלו. הוא דיבר עליו עם עמרי ועם ישראל מימון. בעקבות ההמלצה החמה ניגש אלקין למימון, אמר כל מה שצריך היה להגיד, והפך לאחד משני המתנחלים ברשימה של שרון, שהייתה אמורה לנפץ את קווי המתאר הפוליטיים המוכרים ולמשוך מצביעים משמאל (פרס, דליה איציק, חיים רמון) ומימין (צחי הנגבי, מופז, אלקין).
אחר כך, בקדימה, הפך אלקין לאיש של מופז, הוביל את קמפיין הפריימריז שלו נגד לבני (שבו נוצח מופז על חודם של קולות בודדים בבחירות שנויות במחלוקת), ואז החליט לעזוב. אילו מופז היה מנצח, למשל, קרוב לוודאי שהיום היה יושב על הספסל לצדו, ומתנגד לחוק החרם בצעקות רמות. אבל מופז הפסיד, והליכוד הרוויח (את אלקין).
השבוע , בשיחות סגורות, הודה אלקין שבזמנו תמך בשתי מדינות. גם היום, הוא אומר, אני סבור שאני מתון. העניין הוא שבינתיים השתנו הזמנים. קרו כמה דברים. הרי גם ביבי היום אומר דברים ששרון אמר אז. ראש הממשלה נמצא היום, פלוס מינוס, במקום שבו עמד שרון כשהקים את קדימה. אני אמרתי אז לאנשי קדימה שאני יודע שפתרון שתי המדינות הכרחי, ושהזמן לא פועל לטובתנו, כך שאני חושב שצריך לעשות את זה כמה שיותר מהר, לקבוע גבול בין שתי המדינות ולחתוך. היו אז מפות שהסתובבו, עתניאל שנלר היה משרטט אותן, שדיברו על קו "הגדר פלוס", משהו כמו 13 עד 15 אחוז סיפוח וכל השאר למדינה הפלסטינית. שנלר אמר אז שהוא פועל על דעתו של שרון, ואלה היו הנוסחאות וכן, אני תמכתי בהן. אבל היום, לדעתי, פתרון שתי המדינות מת. אני כבר לא שם. מה הפתרון החלופי? אני לא יודע. זו שאלה טובה.
אלקין גם לא בטוח שהיה נשאר בקדימה, אילו שאול מופז היה מנצח. זה תלוי, הוא אומר. אם מופז היה נשאר בעמדותיו ההן, הייתי נשאר, אבל היום הוא זז חזק שמאלה, אני כבר לא יודע מי יותר בשמאל, הוא או ציפי לבני, כך שאני נמצא במקום הכי טבעי בשבילי.
לסיום, חזרתי לאביעד פרידמן, החבר הטוב, מליץ היושר והממליץ. "אלקין", אמר פרידמן השבוע, "היה מהפעילים המבריקים ביותר ברוסיה, היה מהעולים המבריקים ביותר בישראל, וידעתי שהוא יהיה אחד הח"כים המבריקים ביותר בכנסת. יש לו ראש מדהים, הוא מבין במהירות, הוא שילוב של היסטוריון ומתמטיקאי. הוא איש מבריק שעושה דברים מבריקים. הבעיה היא שלפעמים הם יותר מדי מבריקים, כי חוק החרם אולי טוב לאלקין מול החברים במרכז הליכוד, אבל הוא רע מאוד לישראל, ואני חושב שבתוכו פנימה, זאב אלקין יודע את זה".
זאב אלקין הוא איש ראוי ופוליטיקאי חרוץ ומיומן. גם שותפו לחוק החרם, יריב לוין, עונה על ההגדרה הזו. אני לא בטוח שבמיאוצם המאומץ אחר הכותרת, החוק, והקרקפת התורנית של עוד שמאלני לחגורה, הם מבינים מה הם מעוללים למדינה שלהם.
חלק מהחוקים המובאים בשבועות הללו לכנסת אינם שליליים. הבעיה היא המקבץ. המסה הקריטית. ערב רב, ממש מבול, של חקיקה ימנית, חלקה דורסני, חלקה אנטי דמוקרטי, שמציפה אותנו בהיקפים מסחריים. אישית, אני חושב שישראל לא צריכה להתבייש כשהיא מעניקה הטבות לחיילים משוחררים. אם הערבים והחרדים לא עושים צבא, שיעשו שירות לאומי ויקבלו אותן ההטבות. כמי שחשף את מעללי "הקרן החדשה", אני חושב שצריך להעלות לדיון ציבורי את העברת הכספים (גם מגורמי חוץ)לעמותות שעוסקות בהחרמת ישראל או ברדיפה של קציני צה"ל וחייליו בטריבונלים שונים. אני גם מאמין שישראל לא צריכה לממן את טקסי הנכבה (זו זכותם של הפלסטינים לציין את הנכבה, אבל על חשבונם). אבל מכאן ועד החוקים שמנסחת הכנסת, רבה וארוכה היא הדרך.
חוק החרם יכול לעבור כשמדובר בהקצאת כספי מדינה לארגונים שמחרימים את אזרחיה, או חלק מהם. אם "הקאמרי", למשל, מסרב להופיע באריאל, אז הגיוני שכל עוד אריאל היא חלק מהמדינה, הממשלה לא תעביר תמיכה ציבורית לתיאטרון. אלקין והחברים שלו לקחו את התחושות הנכונות הללו, ותרגמו אותם לחוקים שהולכים ומתרבים כמו פטריות אחרי הגשם החומצי, הולכים ומזכירים לנו ימים אחרים, במקומות אחרים, עם פטריוטים אחרים לגמרי. למה אדם פרטי לא יוכל לחשוב ולהגיד שההתנחלויות מזיקות לעתיד עם ישראל, וצריך להפסיק לקנות את תוצרתן? ברגע שהפכת אדם כזה לעבריין, זו כבר אינה דמוקרטיה. אלקין ברח מרוסיה אחת, אבל הוא כנראה מתגעגע. עכשיו הוא מנסה לבנות לנו כאן רוסיה אחרת, חדשה ומשוכללת מקודמתה.
כנ"ל בנוגע לוועדות החקירה הפרלמנטריות בנושא ארגוני השמאל. מקארתיזם מתחיל תמיד בוועדות כאלה. הפתרון היחיד לארגונים מתועבים שמפמפמים נגד ישראל ורודפים את חייליה, הוא דיון ציבורי, חשיפה פומבית, ואם יש צורך אז גם נקיטת אמצעים. טריבונל חקירה פוליטי יהרוס את שאריות הלגיטימציה שלנו בעולם ולא יוסיף לנו דבר. לא כך נוהגים בדמוקרטיה.
ועכשיו, מתברר, הם מתכוונים לשלוח ידם גם בבית המשפט העליון. מי שקורא את הטור הזה יודע שאני האחרון שיגן על העליון. אהרן ברק, שופט עילוי ופוליטיקאי קטן, גרם נזק כבד למוסד החיוני הזה. אני מצטרף לבן-דרור ימיני בתקווה ששופטי העליון יבינו, באיחור ענק, שהם לא יכולים, למשל, לפסוק בנושא איחוד המשפחות (החלטה קריטית בעניין צפויה בכל רגע). זו פררוגטיבה מדינית של הדרג הנבחר. אבל לכנסת יש אפשרות לגבור על בג"ץ. וגם לתקשורת, כפי שאתם נוכחים לדעת בעמודים הללו, יש כוח לבקר את בג"ץ.
נכון, העובדה ששופטים ממנים שופטים, ולפעמים מדובר בתככים ובמקורבים ובאינטרסים, אינה פתרון מושלם. החלופה היחידה שגרועה ממנה היא שפוליטיקאים זחוחים, שיכורי כוח, כפי שמתגלים לאחרונה הפוליטיקאים שלנו, ימנו שופטים.
עצמאות ועוצמת בג"ץ חיוניים לדמותה של המדינה ולהישרדותה. נדמה לי שאפילו זאב אלקין ויריב לוין מבינים עמוק בתוכם את העניין הזה. השאלה היא אם גם ביבי מבין.
אפרופו ביבי. לא מזמן נפל דבר במשרד ראש הממשלה. היועצת המשפטית של המשרד שלומית פרגו-ברנע התחרטה. בעבר היא קבעה שהוצאות האיפור של ראש הממשלה יופרדו מתקציב הייצוג שלו. החלטה חשובה, שמפילה עומס תקציבי נוסף על המדינה. ראש הממשלה נהנה מכ-50 אלף שקל בשנה "דמי ייצוג" (בעיקר רכישת ביגוד ייצוגי). אם הוצאות האיפור היו נכללות בסכום הזה, היה נגרע כסף פנוי לקניית חליפות, למשל. אבל היועצת המשפטית החריגה את האיפור לתקציב נפרד. והנה עכשיו, לאחרונה, כשנוכחה היועצת המשפטית לראות שאצל נתניהו הוצאות האיפור אסטרונומיות, מדובר במאפרת כמעט צמודה, וברוב המקרים גם בספר צמוד (עשרות אלפי שקלים בשנה), החליטה "לאחד" מחדש את שני התקציבים בסכום המקורי. מה שאומר שנתניהו יצטרך עכשיו לקצץ מאוד בחליפות או במאפרות.
כעבור כמה ימים, ראו זה פלא, התברר ששר המשפטים יעקב נאמן מחדש את יוזמתו לחוק מיוחד שיקצוב את כהונותיהם של היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה לשבע שנים. פרגו-ברנע, אגב, מכהנת כבר כעשר שנים. קבלת החוק החדש תאלץ אותה לעזוב את תפקידה בתוך כחצי שנה. צירוף מקרים מוזר, במיוחד כשמדובר בנאמן, שהוא הנאמן הרשמי של משפחת נתניהו זה עידנים.
העניין הסתבך. מייק בלאס, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, מי שעשה לעצמו שם כ"מכשיר הלאומי" של גחמות משפחת נתניהו (ראו הבית בקיסריה), הפתיע ונתן לפרגוברנע גיבוי. היועץ המשפטי לממשלה יהודה ויינשטיין עצר באופן זמני את יוזמתו של נאמן, והקפיא את הדיון בממשלה "עד לבירור העניין במשרד המשפטים". הבירור הזה התקיים בשבוע שעבר. לא ברור מה העלה. נאמן די נחוש, וכשהוא נחוש הוא מנסה לנחש מה תהיה התוצאה. לפעמים הוא מנצח (כמו במינוי משה דיין לנציב שירות המדינה), לפעמים הוא מפסיד (פיצול סמכויות היועץ המשפטי לממשלה).
ביקשתי תגובה משתי הלשכות. מטעם נאמן נמסר כי "ממשלת ישראל החליטה עם כינונה לבדוק קציבת כהונתם של נושאי משרות בשירות הציבורי. נושא קציבת כהונת היועצים המשפטיים טופל והיה באחריות נציב שירות המדינה שמואל הולנדר, שסיים את עבודת הצוות עם סיום כהונתו".
והרי תגובת לשכת ראש הממשלה: "גם בעבר נהוג היה להקצות לראשי ממשלה תקציב ייצוגי הכולל איפור, ביגוד וכו'. זאת כדי לשמור על הופעה ייצוגית, ואין בכך כל חריג. בניגוד למצוין בפנייה, לפני מספר שבועות האריך ראש הממשלה את חוזה העסקתה של היועצת המשפטית אשר הסתיים. ראש הממשלה עובד איתה בשיתוף פעולה מלא".
יש בעיה עם תגובותיה של לשכת ראש הממשלה. בקדנציה הראשונה שלו הפך נתניהו את דובריו לשקרנים בכוח, עד שהשקר דבק גם בו. הפעם הם עושים את זה בזהירות. בחודשים האחרונים זוהו לא מעט שקרים בתגובות הלשכה (כמו ההכחשה הגורפת, מספר פעמים, לכותב טור זה, שחגי הדס מתכוון לפרוש ולצאת לטיול באפריקה). הפעם התגובה מתוחכמת. היא בכלל לא מתייחסת לשאלה.
גם בעבר היה נהוג? נכון. אלא שבעבר, נדמה לי בתקופת אולמרט, התקציב היה נפרד, ייצוג לחוד ואיפור לחוד. אולמרט קנה מעט חליפות והתאפר במשורה (וראו את זה עליו). עכשיו, בתקופת נתניהו, מתברר שההוצאות כבדות עד כדי כך, שצריך לאחד את התקציב של האיפור עם הייצוג, כדי למנוע השתוללות כספית באמצעות הרף העליון של ההוצאה. זאת ועוד, נתניהו האריך את חוזה ההתקשרות עם היועצת המשפטית? זה בכלל לא רלוונטי. מי שמכיר את הנוהג והכללים יודע שחתימתו של ראש הממשלה על חוזה ההעסקה הזה נטולת חשיבות או תוקף. הרי בגלל זה הם מנסים עכשיו לחוקק חוק שיקצוב את כהונת היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה.
אגב, אני מאלה הסבורים שהיוזמה לקציבת כהונתם של היועצים המשפטיים היא נכונה. המדינה הזו מנוהלת על ידי חונטה המורכבת מיועצים משפטיים, מחשבים, ומפקידים מאובנים. הבעיה היא שכשנתקלים במקרים כאלה, כמו האיפור של נתניהו או ההוצאות האסטרונומיות של הבית בקיסריה, מתברר שלפעמים צריך לשמור על היועץ המשפטי, כדי שישמור על הקופה שלנו.
אקו"ם