העליון קבע: דיראני יוכל לתבוע את המדינה
בית המשפט דחה את ערעור המדינה שביקשה לבטל את תביעתו של המחבל הלבנוני, הטוען כי עונה קשות ונאנס במהלך חקירתו בישראל

לאחר חזרתו של דיראני ללבנון הוא הודיע על הצטרפותו לחזבאללה. לכן ביקשה המדינה למחוק את תביעתו, על פי הכלל המשפטי המקובל במדינות רבות בעולם ולפיו "אין מבררים תביעתו של אויב". השופט המחוזי ד"ר עמירם בנימיני קבע כי אמנם דיראני הוא עצמו בגדר "אויב", וכי האיסור בחוק על מסחר עם האויב עשוי למנוע העברת פיצוי לרשותו, אם יזכה בתביעה, אך החוק קובע מנגנון לשמירה על נכסי האויב עד לסיום המלחמה וקיים עניין ציבורי בבירור התביעה.
שופטי העליון אילה פרוקצ'יה וסלים ג'ובראן סברו שלא ראוי בנסיבות העניין לשלול מדיראני את זכות הגישה לערכאות. הם קבעו שהכלל ש"אין מבררים תביעת אויב" מעולם לא אומץ ונקלט במפורש בפסיקה הישראלית, בניגוד לארה"ב ואנגליה. גם אם היה מאומץ, הוסיפה פרוקצ'יה, ספק אם היה מקום להחילו כשמדובר בתביעה נגד הרשויות בישראל בגין פגיעה בזכויות אדם הנתונות לתובע בעת החזקתו במשמורת כאן.
השופט חנן מלצר, בדעת מיעוט, סבר שיש למחוק את התביעה על הסף. "מצויים אנו במצב שהוא אולי הקיצוני ביותר האפשרי, בגדרו של הכלל שאין מבררים תביעתו של אויב, כלל שלשיטתי נקלט במשפט הישראלי זה מכבר, ואם לאו - ראוי לאמצו כאן ועכשיו", כתב מלצר.
"דיראני הוא אויבה המר של מדינת ישראל. מטרתו לפגוע במדינה, בחייליה ובאזרחיה, והוא אכן פועל בכל מאודו לקידום מטרתו. בצד האמור, הוא מבקש להמשיך ולנהל תביעה כספית נגד מדינת ישראל, שאת פירותיה הוא ממילא לא יוכל לקבל בהיותו אויב, כל זמן שלא ישרור שלום בין ישראל ללבנון והוא ישנה מדרכו".
מלצר אף מתח ביקורת על עמדתה של פרוקצ'יה. "ההלכה שהיא מציעה לקבוע כאן היא חדשנית
השופט ג'ובראן העיר בחוות דעתו כי "התרת תביעות מסוג זה תשרת מספר מטרות חשובות, שאחת מהן היא הבהרה לכל רשויות החקירה במדינה, שאין אדם שהחוק לא חל עליו, ושאין סיטואציות שהינן מחוץ לגדרי החוק, אף כאשר מדובר בזמן מלחמה או במאבק המתמשך בטרור".