המשימה הבלתי אפשרית של פרס
הנשיא לא מוותר ומנהל מו"מ צפוף עם הפלסטינים כבר 9 חודשים. ובינתיים, בעוד מעמד הביניים מכריז על מרד החרדים חוגגים את ניצחונם
פרס הבטיח שיביא איתו את ההסכם הסופי בין הצדדים, כולל מפות, הסכם שיביא לחידוש מיידי של המשא ומתן, כולל התוויית עקרונות להסדר קבע, ואת ביטולו של ספטמבר. לא החודש, המהלך.
פתאום צלצל הטלפון הנייד במכונית. לשכת הנשיא פרס על הקו. "מה עכשיו", מלמל לעצמו אבו מאזן (אני מעריך שעריקאת דווקא תיאר לו בדיוק "מה עכשיו"). "אני מצטער", התנצל פרס, שנשמע כאילו בלע הרגע צפרדע בגודל של פיל, "אני לא רוצה לרמות אותך, אדוני הנשיא, אני לא רוצה שתיסע סתם, התבקשתי לדחות את הכל, אני יוצא עכשיו מפגישה בת שלוש שעות עם ביבי, כרגע אי אפשר לעשות את זה, צריך עוד זמן".
שני הפלסטינים במכונית נאנחו אנחה עמוקה, לא היה צריך להגיד לנהג לעשות פניית פרסה. הוא פנה בעצמו. אבו מאזן שביטל פגישה חשובה של ההנהגה הפלסטינית, כדי לחוש לירדן ולקבל סוף סוף את הנוסח הסופי של המהלך של פרס, המהלך הגדול של פרס, המהלך שעליו שוקד פרס כבר תשעה חודשים, חש מרומה.
מנגד, הוא לא באמת האמין שזה יקרה. כבר היו לו הסכמים עם פרס, היו לו אינספור פגישות חשאיות עם פרס, יש לו דוקטורט על פרס. מנגד, פרס הוא הדבר היחיד שנשאר לו בצד הישראלי.
"מה עבר לפרס בראש", שואל גורם פוליטי, "כשהוא דרבן את אבו מאזן לפגישה הזאת. בשביל מה? עד מתי הוא ייתן לנתניהו לשחק איתו, למשוך אותו באף, למרוח אותו. הוא לא מבין כי מהלימון הסחוט הזה המכונה ביבי, כבר לא ייצא מיץ תפוזים? בשביל מה הוא ממשיך לרמות את עצמו?
ומילא שהוא מרמה את עצמו, הוא גם מרמה את כל האחרים, הוא משחית אנרגיה אינסופית בניוטרל, הוא בונה תלי תלים של מסמכים ורעיונות ויוזמות ומהלכים על בסיס שאינו קיים. כי ביבי הוא בסך הכל סנאטור אמריקאי ימני, מאלה שתומכים ב"מסיבת התה", שמנסה להתחפש למדינאי אמיץ, איש של שלום ורפורמטור גדול. אף אחד כבר לא מאמין לביבי. רק פרס עוד מאמין לו, ומתבזה פעם אחר פעם, ומבזה איתו את כל האחרים. חבל, כל כך חבל".
אבל יש צד שני. הצד של פרס. משם, כרגיל, הדברים נראים אחרת. הנה מה שמספר אחד ממקורבי הנשיא, אדם שלא עובד עם פרס באופן ישיר,
"בניגוד לרבים אחרים, פרס חושב שמהלך ספטמבר יכול להמיט אסון, הוא כבר מקבל התראות על נמלים שיסרבו לפרוק סחורות ישראליות, על גל של תביעות ומשפטים נגד קצינים ומדינאים ישראלים בבתי דין בינלאומיים, על האצת תהליך הדה-לגיטימציה, על מדרון חלקלק שאליו תיקלע המדינה כולה. ועוד לא דיברנו על הנושא הביטחוני. ומכיוון שהוא לא ישן בלילה מרוב חרדה", ממשיך המקורב, "הוא ממשיך לנסות".
פרס, כך מתברר, מנהל משא ומתן אינטנסיבי עם הפלסטינים כבר תשעה חודשים. פרס הוא בעצם המתווך בין אבו מאזן לנתניהו, בין ישראל לארצות הברית, בין ישראל לקוורטט, בין נתניהו לבלייר, בין כולם לכולם. הוא זיהה ואקום, ומילא אותו. כזה הוא פרס.
רק חלק קטן, מזערי, ממגעיו ומפגישותיו של הנשיא עם הגורמים הפלסטינים ועם האחרים נחשף (ב-מעריב). נוסף על המפגש בלונדון, ועל הפגישה שבוטלה ברגע האחרון בעמאן, היו מפגשים רבים נוספים.
כך, למשל, אחרי ארוחת הערב המשותפת ברומא, ביום העצמאות האיטלקי האחרון, בנוכחותם של ברלוסקוני ומנהיגים נוספים, התייחדו פרס ואבו מאזן במלון שעות ארוכות. והיו מפגשים נוספים. גם הושג נוסח, שאותו סיים פרס לנסח במפגש לונדון. כמה "הסכמי לונדון" יכול להגות איש אחד, אתם שואלים? ובכן, כנראה הרבה מאוד.
בפגישות של פרס עם הגורמים השונים גם צצות מפות. כבר יש מיפוי מדויק של חילופי השטחים שהגה פרס, כדי לאפשר לפלסטינים לקבל שטח שדומה לשטחי 67', ולאפשר לנתניהו לא לחזור למתאר המדויק של קווי 67'.
ופרס השיג, על פי הגורמים המעודכנים, גם הגמשות רבות נוספות של הצדדים (קרי אבו מאזן ונתניהו) בסוגיות ליבה משמעותיות. הוא ממשיך בעבודה הסיזיפית, הוא מקיז דם, הוא לא מוותר, זורקים אותו מהדלת, והוא חוזר מהחלון. הוא בלתי נלאה (אבל לא חתרן, מדגישים אנשיו, הכל כולל הכל מתואם עם ביבי). ועל אף שברגע זה המצב נראה רע, הוא ימשיך. כל עוד יש בדל של סיכוי, הוא ימשיך.
האם פרס מבין שנתניהו עובד עליו? יכול להיות. מנגד, כולם חשבו שגם שרון עבד עליו. פרס הביא בזמנו את הסכם "פרס אבו עלא", שנחשף כאן, ושרון גיחך משהו ושלח את פרס ואת אבו עלא לאן ששלח. אבל זמן קצר אחר כך יצא שרון מעזה ופירק התנחלויות, כך שפרס סומך על כך שמרוב השפלות והפסדים, בסוף הוא מנצח.
השגיאה שלו, אומרים מבקריו, היא שהוא חושב שביבי הוא מודל מודרני ורהוט יותר של שרון. הוא לא מבין שביבי לא מסוגל לעשות כלום, לא ימינה ולא שמאלה, לא למעלה ולא למטה. לכן אצל ביבי פרס לא יצחק אחרון, פרס יבכה.
בשיחות סגורות הוא מקטר, והשבוע פתאום, מיד לאחר חשיפת הפגישה בעמאן שלא הייתה, החליט פרס לחבק חיבוק אמיץ את אנשי תנועות המחאה, להזמינם לבית הנשיא, להצהיר שהוא "מאמין להם", ולהחטיף בדרך אלגנטית כאפה קטנה לנתניהו, שלא מעז להתייצב מולם בעצמו, ומשסה בהם כל מיני דוברים מטעם ומקורבים דרג ג'. ולמרות כל זה, פרס ימשיך לנסות.
תשמעו סיפור: לפני כשבועיים הגיעו שני פקחים של משרד האוצר לישיבת "בית שמעיה" בבני ברק. ביקורת פתע שמטרתה לבדוק את המספר האמיתי של האברכים בישיבה, שנהנית כמו שאר אחיותיה מתמיכה ממשלתית נדיבה.
הפקחים הפגינו חוסר רגישות. הם הגיעו בעיצומו של שיעור שנתן ראש הישיבה הרב אנגלנדר, אבל סירבו להמתין לסופו, ביקשו לנעול את הדלתות כמקובל, ולהתחיל בספירה. פרצה מהומת אלוהים. זעקת המוני האברכים עלתה השמימה. הפקחים גם העזו להסתובב גלויי ראש (!!) במחיצתו של ראש הישיבה הגאון, בלי בושה.
הביקורת לא התקיימה, הפקחים אולצו לעזוב, ומשבר איום ונורא פרץ מיד. בשיאו התקשר שר האוצר יובל שטייניץ להתנצל בפני הרב אנגלנדר, שר החינוך גדעון סער התקשר לחשבת הכללית באוצר מיכל עבאדי-בויאנג'ו, והעיר לה על חוסר ההתחשבות והרגישות, הוקמו שתי ועדות שמטרתן לבדוק מחדש את נושא הביקורות בישיבות, והחשבת הכללית הורתה, בינתיים, להקפיא את כל הביקורות הללו, למעט מקרים חריגים.
מי שמחפש את שורשי המחאה החברתית, שמתפוצצת עכשיו לרסיסיה בכיכרות הערים, יכול למצוא אותם גם בסיפור הזה. המדינה מתקצבת במיליארד שקלים בשנה (מיליארד! תחשבו כמה עזרה בדיור למשפחות נזקקות אפשר לתת במיליארד שקל כל שנה) את הישיבות. מגזר ענק, שמתנפח בקצב אדיר לנגד עינינו, ותרומתו למדינה היא אפס.
לא עבודה, לא מסים, לא צבא, לא מילואים, לא יצרנות, לא תרומה לקהילה, נאדה. הם מאמינים שכדי לקיים את עם ישראל הם צריכים ללמוד תורה. עכשיו, גם אנחנו צריכים להאמין בזה. ואם לא להאמין, לפחות לתקצב. הענף הזה הפך עם השנים למקום שבו פורחת עבריינות מועדת.
נתפסו ישיבות פיקטיביות, נמצאה ישיבה שהחזיקה מפעל לתעודות זהות מזויפות, ובכל פעם שהנושא נבדק, נמצא מספר גדול של תלמידי ישיבה פיקטיביים. בשלב מסוים הועבר הנושא לאחריות משרד החינוך, ואז חלה בו רגיעה מסוימת, כי לא מדובר במשרד שמוחזק בידי חרדים.
אבל בשנים האחרונות איבד גם משרד החינוך את כושר ההרתעה שלו. ואז נכנס לתוקף נוהל ביקורות חדש ויעיל. כל אברך חייב לשאת על עצמו בכל עת את תעודת הזהות שלו (ולא צילום שלה, אלא התעודה המקורית), מה שהקטין מאוד את יכולתם של החבר'ה לתחמן.
הסעיף השני היה שברגע הגעת הפקחים לישיבה, ננעלות הדלתות ונמנעת התופעה של אזעקת המוני אברכים מהסביבה, כדי שיתחזו לתלמידים הנמצאים דרך קבע במקום. כך זה עובד בשנתיים-שלוש האחרונות, וכך ירד מספר תלמידי הישיבה המוכרים מ-130 אלף ל-120 אלף.
במילים אחרות, נחשפו עשרת אלפים אברכים מזויפים, רבבה פיקטיבית לגמרי. חלק נתפסו בביקורות, חלק פשוט נמחקו ביוזמת הישיבות עצמן בטרם ייתפסו. עד כאן הכל סבבה. ואז באו הפקחים ל"בית שמעיה", ופרצה המהומה, ועכשיו אין ביקורות. ויש ועדה שתבדוק אם בכלל צריך ביקורות.
מדובר כמובן בשיא שיאי החוצפה של כל הזמנים. ראשית, חשוב שתדעו, שגם כשמתגלים אברכים פיקטיביים, המדינה לא מקצצת את ההקצבה. אותו כסף מועבר, והוא מחולק לפחות אברכים, מה שמעלה את הסכום שמקבל כל אברך, כי הפיקטיביים בעצם גנבו כסף מהחברים שלהם (ומאיתנו).
יצא לי להיות שליח "מעריב" בניו יורק, כשנתפסו הונאות דומות של ישיבות חרדיות במדינת ניו יורק. אף אחד לא טען שם שמדובר ב"פגיעה בכבודה של תורה". אף אחד לא דרש מהפקחים הפדרליים לחבוש כיפה בנוכחותו של הרב הגאון. והמדינה שם הגישה כתבי אישום פליליים נגד האחראים.
כאן, אצלנו, לא כתבי אישום, לא פליליים, ואפילו לא קיצוץ בתמיכה. לכאורה, יש מי שיחשוב עכשיו שאם גם כך אין כוונה לקצץ בסכום התמיכה הגלובלי, בשביל מה בכלל צריך ביקורות? אז זהו, שצריך.
כי בכל פעם שהמספר הגלובלי של האברכים ממשיך לצמוח, הם זועקים גוועלד, והמדינה מגדילה את ההקצבה (כך הגענו למיליארד שקל). לכן חשוב להמשיך את הביקורות ביתר שאת, כדי לעכב את המשך התנפחותו של שוד הקופה הציבורית המדולדלת שלנו.
והנה, באה לחרדים הזדמנות פז. אירוע "בית שמעיה", שכנראה היה באמת מוגזם וחסר רגישות, מאפשר להם לחסל את עניין הביקורות. הם מציעים כחלופה שתלמידי הישיבה יציגו תצהיר חתום אצל עורך דין. זה לא מוצלח אפילו כבדיחה. בכך הישיבות עצמן יהיו פטורות מאחריות. ומה יעשו לאברך מסוים שהתברר שלא למד? יזרקו אותו לכלא? יקנסו אותו? מאיזה כסף הוא ישלם להם? בקיצור, צחוק מהעבודה.
מעניין שנגד אמהות חד הוריות, נכים, נזקקי הבטחת הכנסה וכו', משתמשת המדינה אפילו בחוקרים פרטיים כדי להוכיח את אי זכאותם. קשישים עוברים השפלות קשות. מדורי הגיהינום שצריכים לעבור כאן אנשים שאינם חרדים, כדי לזכות בקצבות המדולדלות המגיעות להם, כדי לתמרן בין ועדות הזכאות לוועדות הערר ולפקידים האטומים, מוכרים לכולנו.
אצל האברכים, לעומת זאת, אפילו הביקורות הפשוטות הללו, החיוניות, נמצאות מיותרות. למדינה אין זכות להגן על הכסף שלה. האוצר, שבכל שאר ענפי החיים מתפקד כבריון אטום, אלים וכוחני, שיושב על הקופה ולא נותן לאף אחד להתקרב אליה, מתרכך והופך לנדבן יידישאי טרחן כשמדובר בחרדים.
ח"כ משה גפני כבר הודיע שהישיבות לא ישתפו פעולה עם פקחי האוצר עד שהנושא לא יוסדר. הם מזדעקים, החרדים, על "פגיעה בכבודה של תורה". וזו הבעיה. כי על כבודה של תורה יש כאן הגנה מרחבית מושלמת, אבל על כבוד האדם אף אחד לא מגן.
האזרח העמל, קשה היום, זה שנאנק תחת עול המסים הישירים והעקיפים, זה שמשלם משכנתה ענקית או שכר דירה מופקע, זה שמדי פעם צריך גם לתבוע את זכויותיו מהמדינה, לפרנס את ילדיו, האיש הזה נקרע בין המוסדות האטומים, ואף אחד לא חש להגן על כבודו.
האנשים שלא חיים על חשבון הקופה הציבורית, היו כאן למרמס. וזו הסיבה שהרחובות זועמים, שהכיכרות והצעדות והמאהלים מתרבים מול עינינו. ובינתיים, בעוד מעמד הביניים מכריז על מרד ויוצא לרחובות, מדינת הרווחה שהוקמה כאן לטובת החרדים חוגגת את ניצחונה. העיתונות החרדית נדרשה לפרשת הביקורות בישיבות בהמוניה.
בשבוע שעבר מלאו המגזינים החרדים השונים (בראשם "בקהילה") בדיווחים על הסיפור הזה. הנה, למשל, יעקב ריבלין, פרשן "בקהילה": "פרשת הביקורות בישיבת 'בית שמעיה' היא בבחינת מעז יצא מתוק. מאז שאירע מה שאירע, נמצאת צמרת משרד האוצר בנושא זה במה שכמעט וניתן להגדיר כפאניקה מוחלטת.
"תחילה באו התנצלויות, אחר כך ההחלטה הדרמטית שקיבלה החשבת הכללית באוצר לעצור מיד את כל הביקורות עד לבירור מחדש, ועד להסכמה המתפרסמת כאן לראשונה להיפגש עם קבוצת ראשי הישיבות ואיגוד מנהלי הישיבות כדי לדון איתם בנהלים החדשים, רעיון שעד לפני שבוע כלל לא עלה במוחם של ראשי האוצר".
אין כאן מטרה להסית נגד החרדים. מדובר בציבור גדול מאוד, אינטליגנטי, רובו מעודכן, סקרן, מלא אנרגיות (שמחפשות מוצא), מבין עניין. הם יודעים, החרדים, שזה לא יוכל להימשך ככה. הם מבינים שכשהגיבנת גדלה וצוברת משקל, בסוף הגוף לא יכול לשאת אותה. תופעת היציאה לעבודה וגם הגיוס הולכים וצוברים נפח בחצרותיהם. לאט, בעדינות, אבל המגמה קיימת.
הבעיה היא שזה לאט מדי ומאוחר מדי. בינתיים הסחיטה נמשכת והחרדים מנצלים את המנוף הפוליטי שלהם, את העובדה שראש הממשלה שבוי בידיהם, את שיטת הממשל האיומה שנהוגה כאן, כדי להמשיך לקבוע, להמשיך לשלוט ולהמשיך ליהנות ממנעמי השלטון. מישהו צריך לסמן להם שהם לא יוכלו להמשיך ככה. גם אנחנו לא.
מנכ"ל עמותת חדו"ש הרב אורי רגב, אשר עם הסמנכ"ל שלו למחקר והסברה שחר אילן משמש כמגדלור של שפיות במאבק בתופעות הללו, אמר השבוע שחדו"ש תפנה לבג"ץ אם ייענו דרישות גפני, לחזור למציאות שתאפשר להונות ללא הפרעה את אוצר המדינה וציבור משלמי המסים.
"הקפאת הביקורות", אמר הרב רגב, "מעוררת דאגה עמוקה, ומשמעותה האמיתית הפסקת הפיקוח עד לאחר חופשת הקיץ בישיבות שתתחיל בקרוב. חשוב לזכור שמדובר בביקורות שהעלו מציאות של אלפי תלמידים פיקטיביים, ואף מערך לייצור תעודות זהות מזויפות כדי להמציא תלמידים נוספים. במציאות הזו לא ברור מדוע הרשויות אינן מעמידות לדין את ראשי הישיבות האחראים למעשים פליליים אלה. לא נותר אלא לתהות אם מדובר בסוג של חסינות קואליציונית".
ובינתיים ברוטשילד, קורה מה שהיה ברור שיקרה. העסק מתפורר לרכיביו השונים והרבים. כולם נגד כולם. "השביעייה הסודית" של דפני ליף שלא בנויה למאבקים כאלה, מאבדת גובה. יושב ראש הסטודנטים הנמרץ איציק שמולי מתרוצץ בין המיקרופונים.
כל רבע שעה עוברת צעדה חדשה, אפילו הימין צעד ברוטשילד השבוע, מה שרק מחדד את התחושה הכללית שהמצוקה אמיתית, הבעיה אותנטית, אבל קשה לתרגם את כל זה למהלך ממוקד, נחוש, שיש לו התחלה, אמצע וסוף. המחאה הזו זקוקה למנהיג, שאין. לפחות עד לרגע כתיבת השורות הללו.
מי שמתכנן להיות מנהיג המחאה הוא בנימין נתניהו. לאחר הפאניקה הראשונית, הקבועה, שהרי נתניהו הוא הפאניקר המהיר ביותר במערב (וגם במזרח התיכון), הוא נרגע. עכשיו הוא משחק על זמן. שוחק אותם. מעביר את חוק הווד"לים על אפם ועל חמתם.
המזל שלו, הוא אומר בשיחות סגורות, שהמחאה הזו פרצה עכשיו, ולא חצי שנה לפני הבחירות. הוא כבר ימנף אותה. הוא כבר ימציא איזה סופר טנקר חדש, יצירתי, הוא כבר יאלתר איזה "שמן ורזה" חלופיים, רעננים, הוא יפזר כסף בשנת הבחירות שתתחיל עוד מעט, והוא יטביע את המאהל בכחלונים, מלוא החופן כחלונים, עוד כחלון, ועוד כחלון, כמו הפתקים של מח"ל, עד שיימאס.הוא יהפוך את המחאה להזדמנות. לא, לא של המעמד הבינוני, אלא שלו. של נתניהו. כי הרי מה לו ולמעמד הבינוני?
הנה דברים שנתניהו אמר בנאום ב-2007, בכנס של מכללה כלכלית, לעיני כאלף בני אדם. נתניהו היה אז ראש האופוזיציה, מועמד הליכוד העתידי לראשות הממשלה: "אפריט את מינהל מקרקעי ישראל. הם מחזיקים 93 אחוז מאדמות המדינה, מתוך רצון לשמור על אדמת הלאום, בעוד בפועל האדמות בנגב נאכלות באופן לא חוקי.
"אין שום סיבה שבעלי הדירות ישלמו דמי חכירה למינהל. יש ליצור נקודות יישוב לצדי עורקי תחבורה ראשיים, ולפתח את הנגב ואת הצפון באמצעות הענקת זכויות על קרקע ליוצאי צבא".
בואו נעשה פאוזה קטנה: ערב הבחירות האחרונות ביקש נתניהו להתאחד עם מפלגת המדף של צומת, אשר בראשה עומד היום משה גרין. בדרך זו רצה לקבל תקצוב בחירות של עוד 12 מיליון שקל מהמדינה.
קופת הליכוד הייתה ריקה, בזכות הישגו הקודם של נתניהו בבחירות (12 מנדטים), מימון המפלגות היה זעום, הוא ממש התחנן בפני גרין להסכם איחוד. התנאי של גרין היה פשוט: הצהרה על הענקת רבע דונם לכל חייל משוחרר בנגב. נתניהו לא רצה לשמוע. זה בלתי אפשרי, זה לא ישים, עזוב אותך, אמר לגרין. אז גרין עזב.
נתניהו התאחד בסוף עם המפלגה של אפי איתם, הבטיח לו את חברת החשמל (ולא קיים), בדיוק כמו שהבטיח לרפי איתן את תיק הגמלאים (ולא קיים), והמשיך הלאה. חיילים משוחררים ממשיכים לא לקבל כלום במדינה שלנו. גם לא שנה אקדמית חינם, כפי שהבטיחו כל המועמדים הצעירים של הליכוד ערב הבחירות, "על דעתו של נתניהו".
ובואו נחזור לטקסט של נתניהו בנאום ההוא ב-2007. לדבריו, יש לשנות את המושגים הארכאיים של כלכלה הפוגעת בחלשים ושל צדק חברתי להמונים. זה כבר לא רלוונטי, הוא אמר. "הרעיון שאם חלק מסוים בחברה מתקדם אז החלקים האחרים נפגעים, הרעיון הזה פשוט לא נכון", אמר נתניהו, "מדיניות שדוגלת בחלוקת העוגה ולא בהגדלתה אינה מדיניות נכונה.
"המושגים צדק חברתי וכלכלה הפוגעת בחלשים כבר אינם שייכים לעולם שבו אנו חיים". לדבריו , "התחרות במשק היא ערך חברתי וגם כלכלי. היא מגבירה צמיחה, מרחיבה את השוק ויוצרת מקומות עבודה. מצד שני, התחרות גם מורידה מחירים, ומכאן חשיבותה החברתית".
אין ספק. איש חברתי ורגיש הוא בנימין נתניהו.
caspit@maariv-n.co.il
אקו"ם