יתד נאמן: ראיון עם ימין סוויסה
30 שנה ודבר לא השתנה, כמו אז גם היום ימין סויסה התייצב ראשון במחנה האוהלים. שבוע עם הפנתר השחור שהבעיר את המדינה, ניסה להתמסד אך נכנע שוב לרומנטיקה של המחאה. הפעם, הוא אומר, החבר'ה יודעים לעשות את זה הרבה יותר טוב
"אילו הייתי בנימין נתניהו", הוסיף סויסה, "הייתי פותח את הבית הריק שלי ברחביה למשפחה הזו. לפחות זמני, לפחות מראה קצת חמלה. שיאמץ אותם עד שיקבלו פתרון. הם יחסכו את השמירה על הבית, וזה אפילו ישתלם למדינה".
מאהלי המחאה לא חדשים לסויסה. לפני 30 שנה בדיוק, בקיץ 1981, הוא עמד בעצמו בראש "תנועת האוהלים". הקים מאהל כזה וארגן הפגנות בירושלים, שעוררו אז רעש גדול בכל הארץ. הימים - ימי מנחם בגין ושלטון הליכוד. בגין ביקר בתחילת הקדנציה בהתנחלויות, והודיע כי "עוד יהיו הרבה אלוני מורה".
סויסה, שכבר אז היה מנהיג שכונות מוכר, לקח איתו 150 משפחות של מחוסרי דיור, הקים איתן מאהל גדול במלחה, במקום שבו שוכן היום אצטדיון טדי. למאהל הוא קרא "אוהל מורה". סויסה, איש שמאל בהשקפותיו, ניסה אז לשנות את סדר העדיפויות, אבל הבין שאין לו סיכוי.
"הם היו צריכים לתת כסף לשכונות ולא להתנחלויות", אמר סויסה, "אבל אם כבר חילקו להתנחלויות, אז למה לא לנו?". באותם ימים גם פלשו מאות משפחות ברוכות ילדים וזוגות צעירים לבתים ריקים בשכונת פת. קבלנים התחייבו בהוראת המדינה לבנות דירות להשכרה. זכאי משרד השיכון קיבלו חלק מהדירות, אבל בתום התקופה ביקשו לפנות אותם בכוח. עכשיו גם הם הגיעו למאהל, כועסים וממורמרים.
המתח בשטח היה עצום. כוחות המשטרה הסתובבו בשכונת הקטמונים ובמאהל המחאה. באחת ההפגנות אפילו נפצע מפכ"ל המשטרה אריה איבצן. היה ברור לכולם כי תפרוץ אלימות גדולה ויישפך דם. לאנשים לא היה מה להפסיד. ראש הממשלה בגין קרא אז לסויסה לשיחה אבהית. "זה היה מדהים. הוא נתן לי הר ברמות, קרקע בגילה, שטחים בצור הדסה. הכל בחינם, רק שנבחר. אבל לא היה לנו כוח וכישורים להרים פרויקט כזה", משחזר סויסה. בסופו של דבר רוב המפגינים במאהל המחאה קיבלו פתרונות דיור. המחאה השתלמה.
דור שלם חלף, וסויסה מרגיש שלא התחולל
הלהט החברתי של סויסה עדיין קיים, וגם הקול הרועם וכושר הביטוי לא נפגמו. בימים הסוערים הללו הוא החליט לשמור על המהפכה מקרוב. לדאוג שהממסד לא יהרוס ולא ימסמס את המחאה, כפי שעשה פעם לסויסה ולחבריו בפנתרים השחורים ואחר כך באוהלים. "אני צריך לדאוג שהם יישארו מאוחדים", הוא אומר. "שלא יהיה ניסיון לתקוע טריז בין המנהיגים בשיטות מפא"י, שהן גם השיטות של נתניהו ולשכת ראש הממשלה. אני עומד לידם כמו זקיף. שיידעו שהעם איתם. לא ניתן לזה להתפרק".
סיפרת לי שמנעת שימוש באלימות מצד כמה קבוצות.
"נכון. היו אנשים שביקשו בשבועיים האחרונים לזרוק בקבוקי מולוטוב ולפוצץ חלונות ראווה, כמו בלונדון. הם רצו להחזיר אותנו לימי הפנתרים. אמרתי להם: 'תפסיקו עם השטויות האלה. המחאה הולכת מצוין, לא חראם?'. הרי שום אמא לא הייתה יוצאת להפגין ברחוב עם עגלות, אם הייתה אלימות כזו. שום משפחה לא הייתה שולחת את הילדים שלה לרחובות, וראיתי אלפי נערים בהפגנות. האלימות גם הייתה מרחיקה מאיתנו את השוטרים. עכשיו הם איתנו".
אתה כבר יכול לשרטט את ההבדלים בין המחאות של אז והיום?
"המחאה הזו הרבה יותר מחושבת, ולכן גם הרבה יותר מוצלחת ומשמעותית. המנהיגים מובילים אותה הרבה יותר טוב מאיתנו. אני יכול רק לקנא בהם. אתה רואה אנשים אינטליגנטים שפוחדים להיות עניים. הם לא רוצים להיות האנשים שימין סויסה הוביל. האנשים שלי רצו רק קורת גג בחינם. כאן מדברים על שינוי סדרי עדיפויות כללי בחינוך, בדיור, במבנה המשק. כאן גם אין את האלימות שהרסה אותנו בסוף".
הדרישות הלא ממוקדות לא מזיקות למאבק?
"כן, הם צריכים שלוש או ארבע דרישות הגיוניות, שיכולות להתקבל מיד ולהקל את חייהם. ראשית, המחיר למשתכן. קרקע בחינם שעליה בונים דירות לזוגות צעירים למשך 20 שנה קדימה. אני רואה את הבן שלי. הוא נשוי, יש לו תינוקת, ואין לו סיכוי להשיג 150 אלף דולר כדי להתחיל את עניין הדירה".
אין סכנה לסלאמס, שכונות עוני?
"מה פתאום. לא מדובר באנשים עניים. אלה אנשים עובדים. זה לא מה שהיה. אנחנו הובלנו מלחמה עדתית, אנשים שגרו במעברות. כאן זה חבר'ה ממעמד הביניים שרוצים לחיות בכבוד. עשרה אחוזים מהדיור אפשר לתת לזכאי משרד השיכון, שמגיעה להם דירה".
מהי הדרישה השנייה?
"מעונות יום, תנו עכשיו בחינם, מגיל אפס. זה פתרון מצוין להתחיל בו. אתה מיד מרגיע את הרוחות. אתה נותן לבנאדם לכיס 3,000 שקל או כפול, תלוי במספר הילדים. המדינה יכולה לספוג את זה מיד. שיעלו את מס החברות, שיורידו את המס על הדלק. יש היום עודף מסים של 15 מיליארד שקל. שיחלקו. עצם השאלה שלך מאיפה ייתנו מרתיחה אותי".
למה?
"במשך עשרות שנים בנו דירות ל-300 אלף מתנחלים. מישהו שאל אז מאיפה הכסף? מאיפה יביאו? מישהו הרים גבה? שאלו למה? ואחרי הכל המיליארדים האלה עוד ירדו לטמיון בגוש קטיף, וילכו לאיבוד גם ביהודה ושומרון".
מה הדרישה השלישית?
"המדינה צריכה לתת משכנתאות נוחות למשתכנים, לא הבנקים. ככה זה היה פעם. היום נותנים לאתיופים, ובצדק. הם באו בלי כלום. אבל למה לא לתת לכולם? כך המדינה תודה שנגרם עוול לאזרחים והיא מוכנה לתקן".
סויסה נולד ב-1956 במעברת תלפיות, שהייתה אחת הקשות במדינה. יש לו 11 אחים ואחיות. אחרי כמה שנים הוא עבר עם משפחתו לקטמון ט', והמשיך שם בחיי המצוקה. את ההורים הוא בקושי ראה. אביו מאיר נפטר בגיל 46. בימיו כנער הידרדר לפשע, הסתבך בתיקי סמים ובהתפרצויות, ונחלץ רק בעזרת כמה מדריכי רחוב מסורים ובהם אבנר עמיאל ודוד מאירי. החבר הטוב ביותר שלו היה העבריין גבי בן הרוש, אבל היום אין ביניהם קשר. "אנחנו לא מדברים 14 שנה. כל אחד הלך לדרכו", הוא אומר ומושך את הכתפיים.
השבוע נזכר סויסה בקייטנה של ילדי השכונה. "הניידות היו מביאות אותנו לאיזה מתחם, והשוטרים היו שומרים שלא נברח החוצה. כמו בכלא. המדינה בנתה את הפשע בשכונות", טוען סויסה ועיניו בורקות. "המדינה רצתה להראות שיש כאן משטרה מסודרת, ויש שוטרים, ויש גנבים, ויש חוק, ויש הכל. לא במקרה קרוב למאה אחוז מהאסירים היו בני השכונות. ההודאה בטעויות של שמעון פרס והסליחה של אהוד ברק היו בדיוק על העניין הזה. עכשיו נוצר מצב מעניין. המחאה שהייתה פעם נגד השוטרים, משרתת היום גם אותם. הם הפכו לחלק מהמאבק".
בגיל 15 הצטרף סויסה לפנתרים השחורים, השתתף בהפגנות אלימות ברחבי הארץ, וחטף לדבריו מכות רצח. סויסה חבר לראובן אברג'ל, שהוא מבחינתו מייסד הפנתרים השחורים, והסתכסך כהוגן עם צ'רלי ביטון ועם סעדיה מרציאנו המנוח. "ביטון היה תמיד נגדי כי אני יודע את האמת. אברג'ל היה המוח. הכל יצא מדירת החדר שלו במוסררה. הוא נתן לנו את הכוחות, הוא חיבר אלינו את האינטלקטואלים ואת הסטודנטים, והעניק לפנתרים את המשמעות האמיתית. ההיסטוריה עושה לו עוול".
בבחירות 1973 הצביע סויסה לפנתרים השחורים, שלא עברו את אחוז החסימה. שלוש שנים אחר כך הקים סויסה עם מדריכי הרחוב את האוהלים, תנועה שנועדה לקדם את האוכלוסיות הקשות, ושילבה פעולות אלימות ולא חוקיות עם מופעי אמנות ועם תיאטרון מחאה בשכונות. אחת ההצגות הידועות שעלתה במקום היא "יוסף יורד קטמונה" של הבמאי אריה יצחק. בניגוד לפנתרים, שנלחמו בממסד המפא"יניקי, עבדו האוהלים מול שלטון הליכוד, ואולי זו הסיבה להצלחה המוגבלת שלהם.
כאשר הקימו מאיר פעיל ואורי אבנרי את תנועת של"י ב-1977, הצטרפו אליה סעדיה מרציאנו וימין סויסה. ביטון פנה לרק"ח. בקטמונים תמיד זעמו על החיבור של סויסה לשמאל, ויש מי ששומר לו על כך טינה עד היום. בכל מקרה, מרציאנו עצמו היה אמור להיכנס לכנסת במסגרת הסכם רוטציה, אבל מאיר פעיל סירב לפנות לו את המקום. סויסה יצא לטובתו למאבק פוליטי לא מתפשר. "אמרתי להם, תנו לו להיכנס. אל תנתקו את הקשר בין השכונות לשמאל. הם חששו שמרציאנו ייכנס, ייקח את המנדט, ויברח. וזה באמת מה שקרה בסוף", משחזר סויסה.
שלוש פעמים ניסה סויסה להיבחר לכנסת. ב-1981 בראש רשימת האוהלים, שלא עברה את אחוז החסימה. ב-1984 הוא התמודד לכנסת מטעם מפלגת העבודה שאליה הצטרף. שמעון פרס אימץ אותו, אבל הניסיון כשל וסויסה נשאר בחוץ. את המקום ששוריין לשכונות תפס אלי בן מנחם, עסקן ותיק במפלגה. כעבור ארבע שנים ניסה סויסה להיבחר, ושוב כשל. הפעם החברים הטובים שלו לא שתקו. בישיבת מרכז מפלגת העבודה בגני התערוכה בסיום ההצבעה הם התנפלו על פרס, וטענו כלפיו "אתה גזען ואתם מפלגה גזענית". פרס שתק.
החיבור של סויסה עם מפלגת העבודה השתלם לו בסופו של דבר. בבחירות 1992 הצליח סויסה לקיים כנס בחירות של המפלגה בשכונת קטמון ח'. יצחק רבין נאם שם ויצא בשלום. אחרי הבחירות הגיע גמול נכבד. פואד בן אליעזר, יושב ראש מטה הבחירות של העבודה שמונה לשר השיכון, מינה את סויסה לסמנכ"ל בחברה המשכנת "פרזות". סויסה עסק בפעם הראשונה בחייו בעבודה מסודרת, ועוד בתפקיד בכיר. כאשר הפסידה העבודה את השלטון הוא פוטר.
אני שואל את סויסה אם אין חשש שהממסד יקנה באותה צורה גם את מארגני המחאה הנוכחית, וכך ישתיק גם אותם. "אצל האנשים האלה זה לא יעבוד", אומר סויסה ודופק באצבע על השולחן. "אני קולט אותם. הם מתרחקים מזה. הם גם לא צריכים את זה. זה עוד הבדל בינינו".
על אף שהתמסד, המשיך סויסה לעורר סערות במדינה. בדרך למאהל בירושלים אנחנו עוברים ליד אחת מכתובות הגרפיטי המשונות שמעטרות בימים אלה את רחובות העיר. "שר החוץ מרגל", נכתב בהן. הכתובות הללו מחזירות את סויסה לימים שבהם אסר מלחמה על העלייה הרוסית, וכמעט גרם מלחמת אזרחים. זה קרה בימי גלי העלייה הגדולים בתחילת שנות התשעים. סויסה הסתכל סביבו, וראה עולים חדשים שוטפים מכוניות, מנקים רחובות, ונוברים בפחי אשפה.
סויסה לא התחרט על דבריו המקוממים, ולא מוכן לחזור בו גם היום. מבחינתו העולים מרוסיה הצליחו לדלג על בני השכונות, ולתקוע אותם מאחור. "אני מסתובב בשכונות ולא רואה שום הבדל בין מה שהיה ובין מה שקורה היום. העולים הסתדרו וקיבלו הכל, גם אם זה בא על חשבון הבן שלי. כואב לי, כי אני יודע שרבים מהם בכלל לא יהודים, ועוד 50 שנה הכל כאן יתערבב ונאבד את הדת. אני יודע שהם ניצחו. עובדה, בלי אביגדור ליברמן אין היום ממשלה".
בתחילת 2000 החליט סויסה לעזוב את הארץ עם אשתו אילנה ועם שניים מארבעת ילדיו. הוא טוען כי נשבר לו מהחיים כאן, ובעיקר מהפוליטיקה במפלגת העבודה. הקש ששבר את גב הגמל היה הבחירות לנשיאות בקיץ 2000, שבהן נבחר משה קצב לנשיא המדינה, אחרי שניצח את שמעון פרס. "אני מוכן להתערב על מיליון דולר שאהוד ברק שהיה ראש הממשלה, לא הצביע לפרס. אמרתי לו. פתאום נמאס לי מהכל. בכל מקום זיהו אותי עם כל הבעיות והפרובוקציות. אמרתי לעצמי: 'כמה שנים יש לי עוד לחיות בבלגן? אני רוצה לנוח".
פרס וברק הצליחו לסדר לסויסה לדבריו לימודים, מלגת קיום ועבודה בקונסוליה בניו יורק, אבל העניין התמסמס. הוא עבר לפלורידה, פתח חנות פרחים, ועסק בשיפוצים. המשבר הכלכלי רדף אחריו עד שם. ב-2006, כאשר התפוצצה בועת הנדל"ן, איבד סויסה את הבית שקנה. ניסיון לשווק משקה אנרגיה בשם SX עם חבריו מהשכונה, האחים יוסי וסם מלכה ראשי "הכנופיה הירושלמית", נכשל גם הוא ברגע האחרון בגלל המצב הכלכלי בארצות הברית. "יכולתי להיות מיליונר", מקונן סויסה. "לא יצא כלום".
באמריקה אי אפשר להקים אוהלים, ואם תקים איש לא ייגש אליך.
"נכון, אין שם חמלה. מי שאין לו כסף, גמר את החיים. זו כלכלת השוק החופשי. גם נתניהו כזה. מה שקורה עכשיו הוא שמשנים אותו מבחינה חברתית. אולי יצליחו לשנות אותו גם ברמה המדינית. אילו היה כאן שלום, הכסף היה מופנה לדיור ולגני ילדים, במקום לטנקים ולפצצות".
איך אתה מתייחס לטענות שמדובר בעצם במחאה אשכנזית. מרגלית צנעני דיברה על זה.
"שטויות. זו מחאה ישראלית טהורה ולא מלחמה עדתית. זו מחאה שמקובלת על כל העם, ולא משנה מי מוביל אותה. אני רואה אלפי חבר'ה מזרחיים שצועדים לידי בהפגנות. צריך לתמוך במנהיגים, לעודד אותם. הם באו להציל דור שלם, גם את העניים וגם את מי שלא רוצים להיות עניים. אני גאה בהם".
סויסה גאה גם בעצמו. הוא מנופף בדרכון האמריקאי שהשיג לפני כמה שנים. מבחינתו זה ניצחון אישי. הוא הצליח להתגבר על מחסומים של השכלה ושפה, למד את ההיסטוריה האמריקאית על בוריה, ועמד בבחינות של רשויות ההגירה. עכשיו הוא יכול לחיות בשקט ולנוע חופשי בין המדינות. לפי שעה הוא כאן, מתנהל בחוסר מנוחה, מנסה להחיות מחדש את תנועת האוהלים שהקים, וגם לגייס את צעירי השכונות ולחבר אותם למחאה שהוא מעריץ כל כך.
אני מבין שאתה מסייע גם ליצחק (בוז'י) הרצוג להיבחר לראשות העבודה.
"בהחלט. חשבתי על זה טוב. צריך היום להציל את מפלגת העבודה וללכד אותה, ואת זה רק בוז'י יכול. שלי יחימוביץ' לוחמת. אני אוהב אותה, אבל היא עדיין חדשה. היא לא יכולה לאחד את כולם. עמיר פרץ היה יכול לחולל מהפכה במדינה, ואולי לא הייתה פורצת היום כל המחאה הזו ברחובות, אבל הוא לקח את תיק הביטחון והסוף ידוע. לא מגיע לו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם