נדב מאוהב: ראיון עם נדב בורנשטיין
אי אפשר לחמוק לאחרונה מנדב בורנשטיין, עורך התרבות של ערוץ 10, המופיע בכל תוכניות החדשות. לא שמישהו רוצה. מעריצים מעלים תמונות שלו לפייסבוק, ונשים ברחוב מבקשות לשדך לו את הבת שלהן
אתה עצמך חש במצוקת הדיור?
"בטח. כשהגעתי לתל אביב שכרתי דירה עם שותפה, בפינסקר. מילצרתי ואחר כך עבדתי בעיתונות במקביל ללימודים. מי היום יכול להרשות לעצמו לקנות דירה? לכן אני מזדהה עם המחאה ומסקר אותה באופן נלהב. אפשר להיות ציני, יש שם מוזיקה ואהבה חופשית, וכבר יש מי שמחכה לבייבי בום שיהיה, אבל זו מחאה אמיתית. אני והחבר שלי עובדים קשה, והרוב יוצא על שכר דירה. ובאמת, זוגות שעובדים קשה, מותר להם לפנטז על דירה, וזה צריך להיות ריאלי. אמא שלי, נגיד, כל כמה שבועות מעלה את זה מחדש: 'קחו משכנתה במקום לשלם שכר דירה'".
טוב שהיא לא אומרת, "תגיד לי, אתה סתום?".
(צוחק) "אם היינו סתם משדרים את זה, לא היה לאמירה הזאת את אותו אפקט, אבל כששידרנו את הרמיקס זה נחרט, וזה הפך את מירי רגב למשהו שהיא לא הייתה לפני כן, לסמל של ניתוק מהעם".
לפי בורנשטיין, עורך התרבות של ערוץ 10, מדדי הצפייה בו מתחלקים על פני כל האוכלוסייה. הצעירים רואים אותו ב"צינור לילה", אנשי הפיננסים ב"לילה כלכלי", הציבור הרחב במהדורה המרכזית, ונשים קצת יותר מבוגרות ב"חמש עם רפי רשף". כך או כך, אי אפשר להתחמק ממנו לאחרונה, והאמת היא שאין צורך - הבחור כובש את המסך בחן לא מבוטל. ברחוב כבר מגיבים אליו: "מצטלמים איתי ומעלים בפייסבוק, פתאום אני רואה תמונות שלי שאנשים שולחים לי, מחייך בשום מקום. אז כן, אני עדיין לא קולט, זה מוזר לי נורא".
טוב, עד לפני שנה בורנשטיין היה מאחורי הקלעים. את השידור שביקע את בתולי האנונימיות שלו הוא זוכר היטב: "הגעתי למערכת. אחת הכתבות הייתה חולה והכתבת השנייה צילמה משהו, והיה יום הולדת 87 לנשיא פרס. עורך המהדורה ביקש שאסקר את זה, כי אין אף אחד אחר. עמדתי שם, הנשיא פרס מולי, ואני צריך לשאול אותו שאלה מול המצלמה. באותו זמן ברק ואשכנזי רבו, ושניהם הגיעו לאירוע, והעורך אומר לי, 'אתה חייב להתייחס לזה', ואני זוכר שספרתי את מספר הכיסאות שהפרידו ביניהם בשורה הראשונה: 13. הלב שלי דפק ברמות מטורפות, ואני לא מהמתרגשים. ילדים גדלים עם חלום להיות בטלוויזיה, אבל אני לא. אהבתי עיתון, במקרה הגיעה הצעה מהטלוויזיה. מישהו שעבדתי איתו ב'מעריב' עבר לטלוויזיה".
לבורנשטיין, 27, אח ואחות גדולים. אביו ז"ל, שהיה מורה להיסטוריה, נפטר מסרטן כשנדב היה בן
17. אמו עובדת סוציאלית. ילד טוב חיפה, יו"ר מועצת תלמידים, חבר בתנועת נוער. בצבא שירת ביחידה סודית בחיל הים, ובאוניברסיטה למד משפטים וספרות: "ספרות בשביל עצמי, משפטים בשביל ההורים. הייתי ילד חנון, נסעתי לספרייה הציבורית, שישה ספרים כל פעם. בסופו של דבר התוכנית לעריכה ולביקורת ספרות של מנחם פרי הפכה לשורה בקורות חיים שלי, שנראה לי ששיחקה תפקיד יותר חשוב בבחירה בי ככתב
ועורך בעיתונות".
אם היית צריך לעשות התמחות במשפטים, במה היית בוחר?
"נראה לי שבפלילים. כשהייתי ילד ראיתי 'אלי מקביל', 'הפרקליטים', 'פרקליטי אל איי'. קראתי את הספרים של פרי מייסון, והייתה לי פנטזיה שבעולם המשפטים אתה נותן שואו ומצליח בחקירה להוציא את המידע. גם כעיתונאי יש דינמיקה כזאת. נגיד כשאתה מראיין את יהורם גאון אחרי פרשת ה'זבל שלא ברא השטן' (על הזמר המזרחי. ת.ש.ק) והוא לא רוצה לדבר על זה, אבל אתה יודע שהצופים רוצים לדעת מה עבר לו בראש כשהוא אמר את זה. אתה יודע שצריך להוציא כותרת, 'יהורם גאון לא מתחרט', או 'יהורם גאון ועוד איך מתחרט'".
לימודי המשפטים אחראיים, אולי, לנטייה שלו לערוך תחקירים גם בתחום קליל כמו תרבות. למשל, תחקיר שעשה עם דב גילהר, שחשף את העובדה שיש צלמי פפראצי שמקבלים כסף מגופים מסחריים עבור פרסום התמונות, ובעקבותיו מועצת העיתונות עדכנה את כללי האתיקה; תחקיר שחשף את תופעת האיומים ברשת, על עבריינים שדורשים
לבורנשטיין יש הסבר משכנע לאמביציה ששולחת אותו לערוך את התחקירים: "תמיד עבדתי בשביל האנדרדוג. ב'מעריב' מול 'ידיעות', ב'חדשות הבידור' מול 'גיא פינס', היום ערוץ 10 מול ערוץ 2. מה שנחמד בזה הוא שהדינמיות יותר גדולה מאשר במקומות שבעים. להיות האנדרדוג זה מחשל. אתה חייב לרדוף אחרי הסיפור, כי כשאתה הבמה הנקראת או הנצפית ביותר, אחוזים גדולים מהסיפורים מגיעים אליך, וכשאתה בהפוך, אתה צריך לפנות, ליזום".
אז איך מגיע אליך המידע?
"משיחות חולין. למשל, חברה שעבדה במשרד יחסי ציבור, שבשיחת אגב אמרה לי, 'אתה לא מאמין - אנחנו עובדים עכשיו על תקציב של איזה מוצר, ואחד מהסעיפים מדבר על כך שניתן את המוצר במתנה לידוענים ונשלם לצלמים כדי שיכניסו בפפראצי'. היא אמרה את זה בחצי שוויון נפש, חצי פליאה. אמרתי לה, 'טוב, תשמעי, ברשותך אני רץ עם זה'.
"הדברים מגיעים הכי במקרה. זה כמו שהתחקיר על ימי הזיכרון שדרשו עבורם תשלום הגיע משיחה עם חבר שעובד עם אמן מפורסם, שסיפר שאמרו לאמן שהוא יוכל להרוויח יותר בטקס שלהם מאשר בטקסים אחרים, כי הם גובים תשלום בכניסה. אמרתי, מה? אני מחפש אייטם בכל דבר. נגיד, תגידי לי עכשיו שקנית משהו בסייל, ומה שיעבור לי בראש זה שהתחילו הסיילים, וחייבים לעשות אייטם איפה הסייל הכי שווה".
במרדף אחר אייטמים, יש פנאי לקרוא?
"חזרתי עכשיו ליצירות מוקדמות של א. ב יהושע ופתאום גיליתי אותו שוב, אבל בגדול. מאז שאני עובד
בזה הכל נורא מתערבב. אין מה לעשות, אתה פחות יכול ליהנות מתרבות כשאתה מסקר תרבות. כשאני חושב על סופר ישראלי, אני ישר חושב על הראיון שעשיתי איתו ואיך זה היה, איך האינטראקציה איתו. אתה יכול מאוד לאהוב מישהו שלא אהבת, ולאהוב פחות מישהו שמאוד הערכת. בגלל זה כשאנשים שאוהבים אותי רוצים לפגוש אותי, אני אומר, 'אולי עדיף שלא, לא יודע מה תחשבו עלי אחר כך'".
הכתבה המלאה במוסף "את"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם