ללמוד בצל הטילים: הפחד של ילדי הדרום
פרויקט מיוחד: בין הרקטות, האזעקות והמרחבים המוגנים, ילדי הדרום מספרים על המחשבות והחששות לקראת החזרה לבית הספר השבוע
בעוד בני משפחת מהרבני בבאר שבע נערכים בחשש לשנת הלימודים החדשה, על כתפי ההורים, שניהם עיוורים, רובצת משימה קשה: הרגעת הילדים על רקע האזעקות והרקטות.
למאמץ הקשה ממילא של גידול ילדיהם נוספו לאחרונה לליאור ולאורטל דאגות נוספות, במיוחד לאחר מותו של יוסי שושן, שנהרג בהתפוצצות רקטת גראד בעיר בשבת שעברה. במציאות שבה בירת הנגב סובלת ממטחי רקטות, המשוגרות מכיוון רצועת עזה, והפסקת אש אמיתית אינה נראית באופק - קשה להם לדמיין את פתיחתה של שנת לימודים תקינה.
"במקום להתעסק בכיף של ילד העולה לכיתה א'", אומר ליאור, "אנחנו מתעסקים בשאלה איך הוא יגיע הביתה בשלום. אני מוטרד מזה שליד הבית עוד לא סידרו לנו רמזור מיוחד לעיוורים כדי שהדרך תהיה בטוחה יותר".
דאגתם של ההורים אינה נעלמת מעיניהם של הילדים אורי ורעות, שיושבים בסלון
"אני מקווה שבבית הספר לא יהיו אזעקות ושאני לא אפחד. כשיש אזעקה בבית, אני מקשיב לאבא ומחכה לשמוע מה הוא אומר לעשות, כי אין לנו בבית מרחב מוגן. אני חולם שיהיה לי פלאפון. אם אני אקבל פלאפון, יהיה לי קל להתקשר לאבא ולהגיד לו שיש אזעקה בבית הספר. הוא יגיד לי מה לעשות".
רעות בת הארבע, שעולה לגן טרום-טרום-חובה, אומרת בקול שקט: "אני לא מפחדת מהרקטות. אם יש אזעקה בבית, אנחנו הולכים למסדרון. אני עוד לא יודעת מה יהיה בגן שאליו אני הולכת. אני עוד לא יודעת לאן הולכים אם יש אזעקה בגן. אני מקווה שיסבירו לי בדיוק מה עושים ".
בין ההכנות לשנת הלימודים והחשש מהרקטות, אפיק לנקרי מאופקים, העולה לכיתה ז', מוצא מקום לאופטימיות קלה. "אני חושש ממה שיהיה בבית הספר", הוא אומר, "אבל סומך על זה שבית הספר שלנו הוא סמוך לרהט, ועל רהט הפלסטינים אינם יורים".
בבית משפחת לנקרי נערכים שלושת הבנים אפיק (12), אהד (10) ואייל (7) לשנת הלימודים החדשה על רקע האזעקות.
"אני ישן אצל סבתא כי היא אינה יכולה לישון לבד", מספר אפיק העולה לכיתה ז' בבית הספר "מבואות הנגב" שבקיבוץ שובל על שגרת חייו בתקופה האחרונה בצל המתיחות בדרום. "באזעקה, אחי ואני רצים הביתה, אמא פותחת את הדלת ואבא מחכה בחוץ כדי לקבל אותנו".
אחיו אהד, העולה לכיתה ה' בבית הספר "נווה מדבר" שבקיבוץ חצרים, מודאג במיוחד מהמצב של בית הספר. "אני חושש מהטילים כי אין מקלטים בשטח של בית הספר ואנו צריכים למצוא מחסה בקיבוץ", הוא אומר, "אבל באופקים אני מוטרד אפילו יותר, כי לפני כמה חודשים הייתה בעיר נפילה ללא אזעקה, וזה קרה ממש קרוב לבית שלנו. זה מצב שמלחיץ אותי".
האח השלישי, אייל, שעולה לכיתה ב' באותו בית הספר, נשמע מודאג הרבה פחות. "אני לא חושש ממה שיהיה בבית הספר", הוא אומר, "בבית אני רץ לחדר הממוגן ושם יש לי מחבוא שאליו אני נכנס גם במשחק מחבואים וגם באזעקות".
בעוד שילדיה מתכננים את תחילת שנת הלימודים, האם אוסי דווקא מודאגת מאד. "יש לי סיוטים", היא מספרת, "ואני חוששת כשהילדים נמצאים מחוץ לעיר ובעלי מסתובב לפנות בוקר לצורך עבודתו. ובבית יש לנו מיטה מיוחדת לסבתא כדי שתבוא במקרה של אזעקה".
"מדאיג אותי רק שאשתי משגעת אותי", אומר האב שמוליק, "היא לחוצה ומוטרדת מנפילות הטילים".
לסיגל פרינטה ממושב סגולה שבמועצה האזורית יואב יש שני ילדים שהולכים לבית הספר "שדות" בקיבוץ גת - ליאב עולה לכיתה א' ועילאי לכיתה ה'. דווקא הצעירה יותר, ליאב, אינה חוששת ממה שעלול לקרות בבית הספר.
"שמעתי את האזעקות וזה לא מפחיד אותי, אפילו שאני רואה ילדים אחרים מפחדים", היא אומרת. "אני לא חושבת על כלום ומחכה כבר שתתחיל השנה".
עילאי נשמע אופטימי הרבה פחות. "אני טיפה חושש מהקסאמים", הוא מודה. "כשאני שומע אזעקה, אני רץ למקלט, אבל לא כיף כשזה קורה בבית הספר. כל הזמן יש מחשבות כמו מה קורה אם זה נופל על בית, מה יקרה אם אני אהיה בחוץ ופתאום תתפוס אותי אזעקה.
לפני כמה ימים הייתי בבריכה בדיוק כשהייתה אזעקה, וזה היה מאוד מלחיץ. לא רציתי לחזור לבד הביתה אחרי זה. אני מקווה שיהיה רגוע יותר ומחכה לראות את החברים שלי, שלא ראיתי הרבה זמן".
כמו כל אם, גם סיגל חוששת אך יודעת שהחיים חייבים להימשך. "אני משתדלת לא לחשוב על דברים רעים", היא אומרת. "אני רוצה לחשוב שזה נגמר. אני סומכת על מערכת הביטחון, על המועצה ועל בית הספר והמורים. אני מאמינה בהם וסומכת על כך שהם תודרכו ויודעים לדאוג לילדים שלנו במצב חירום.
דווקא עילאי שואל יותר על המצב. לפני שבוע יצאנו לנופש בצפון והוא אמר,'איזה כיף שאנחנו מתרחקים מהטילים'.
ליאב פחות מתעסקת בזה. היא מתרגשת יותר מהעלייה לכיתה א' ולא מוכנה שמשהו יפריע לה. בבית אנחנו משתדלים להראות כמה שפחות לחץ, אבל בסך הכל התחושה היא לא פשוטה. זה חוסר אונים שחלקים גדולים במדינה חשופים לפגיעות. שדרות ועוטף עזה חיים את זה כל הזמן, ואנחנו פתאום מבינים מה עובר עליהם. צריך לשים למצב הזה סוף ולא לפחד לשלוח ילדים לבית הספר ".
לנאהב ידעי, העולה לכיתה ח' באולפנת צביה באשקלון, יש נחמה קטנה: מערכת "כיפת ברזל". עם זאת, גם הסוללה המוצבת בעיר רחוקה מלהרגיע. "אמנם אני קצת יותר בטוחה", היא אומרת, "אבל ההרגשה לא נעימה. אני מקווה שייתנו לנו ללמוד בשקט בלי אזעקות".
"כשיש אזעקה אני רצה לממ"ד, והדבר הכי מפחיד זה שרקטה תיפול במקום שאני נמצאת בו", אומרת נאהב. "עכשיו אני פחות מפחדת בגלל'כיפת ברזל', אבל יש מקומות שבהם בטח לחוצים יותר כי אין אותה. בגלל המצב ביטלו את פסטיבל בריזה, ואני יוצאת פחות עם חברות. אני רוצה שהממשלה תגן עלינו ושיפסיקו לירות רקטות, ורוצה להגיד תודה לחיילים ששומרים עלינו. אני מקווה שייתנו לנו ללמוד בשקט בלי אזעקות".
"יש התרגשות לקראת החטיבה, לראות את כל החברים והמורים", אומר אחיה, ניתאי, שעולה לכיתה ז' במקיף ב' בעיר, "אבל אני לא יודע אם יש מקלטים, כי זה בית ספר חדש ואני לא מכיר אותו. בבית הספר הקודם הייתי רץ למקלט, ואני רוצה לדעת שיש לי מקום לברוח אליו. זה מפחיד כי בכל פעם שיש אזעקה, סוגרים חלונות, טורקים את הדלת ורצים למקלט. המצב הרס לי את התוכניות.
רציתי ללכת לפסטיבל בריזה ובסוף ביטלו אותו. אני גם לא יכול ללכת לים עם חברים. אני מקווה שלא יהיו קסאמים, שאני אכיר הרבה חברים ושיהיה שקט".
אביהם, רן, מספר על דאגה עמוקה לילדיו. "אני יכול להיות חזק מבחוץ ולנסות להפגין את הגולנצ'יקיות שבי", הוא אומר, "אבל בסופו של דבר, כשיש אזעקה אתה דואג לתפוס את הטלפון, להתקשר לילד ולשמוע אותו מדבר אליך או לקבל ממנו הודעה שהכל בסדר ולהירגע.
בסך הכל הילדים שלי פחות חוששים, כי הם יותר מעורים ומבינים שיש'כיפת בר זל' ושזה טוב לעיר. זה מעודד, ואני מקווה שלא נגיע למצב שבו כל הדרום יהפוך לעוטף עזה. היום זה אנחנו ומחר זה תל אביב, שלא נשלה את עצמנו. אני מקווה שהפעם תהיה תובנה שצריך להתייחס למצב כאל בעיה אמיתית ולא כאל תופעה חולפת
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם