ממון זה נטל: האנשים המאושרים בתבל
הם חיים באמזונס ונמצאים בסכנת הכחדה. אנשי שבט הפיראהא, לא סופרים כסף, בעצם לא סופרים בכלל. ולא מפסיקים לחייך
ב. דן אברט היה מיסיונר נוצרי שהתחתן עם אישה ממשפחה הדוקה. בשנות השמונים הוא יצא בשליחות שמטרתה היתה לתרגם את הכתבים של הברית החדשה לשפות שבטים אבודים. הוא התיישב סמוך לאנשי שבט הפיראהא והתחיל לחיות איתם. יחד עם אשתו וילדיו הקטנים העביר תקופות ארוכות ביער הברזילאי ועם הזמן רכש גם את שפתם של בני השבט. שפת שבט הפיראהא נחשבת ייחודית גם בין שפות האינדיאניים שסובבות אותה. בין מאפייניה, מספר מצומצם מאוד של עיצורים ותנועות (שבעה ושלוש בהתאמה) היעדר של רקורסיה לשונית המאפשרת להכניס משפט בתוך משפט, צמצום יוצא דופן בכינויי גוף ואולי המעניין מכל היעדרם מהשפה של ספרות ומספרים.
לא ידוע על עוד שפה שבה שני הביטויים המתמטיים היחידים העומדים לרשות הדובר הם "מעט" ו-"הרבה". אין ארבע, חמש, עשר או מאה, אין חצי ואין שליש. הפגנת המיליון, למשל, יכולה להיות מועברת לשפת הפיראהא רק כ"התכנסות של הרבה אנשים". שכר מינימום, לו היה נהוג אצלם היה עומד על "מעט מאוד". או אולי "פחות ממה שאדם זקוק לו כדי לחיות".
את היעדר הרצון והיכולת לספור בשפת הפיראהא הסביר דן אברט באורח החיים של מארחיו. מצב של שביעות רצון תמידית. הם לא נדרשים לתכנון מראש או לחלוקת משאבים. עד כדי כך הם מרגישים בטוחים ומוגנים, הוא כתב עליהם בספר שפירסם, "אל תישן, יש נחשים", שהם סירבו ללמוד שיטות של שימור האוכל בעזרת המלחה או עישון. מתי שאדם חש רעב, הם לימדו אותו, הוא נעלם במעבה היער וחוזר משם שבע. מיותר לציין שלבני הפיראהא אין כל רכוש משלהם. המילה רכוש אינה קיימת בלקסיקון שלהם וגם מלים אחרות שמתקשרות להירארכיה. המילה לאמא ולאבא היא אותה מילה.
אין כמובן מילה לבוס. מי שעוד נעדר מהשיח הוא אלוהים. כשדן אברט סיפר לבני השבט בהתרגשות שגילה את ישו בעקבות חמותו שהתאבדה ושאליה היה קשור
אברט גילה עד מהרה שתהליך ההארה שאותו ביקש להעביר את הילידים עובד לא רע אבל במהופך. כשניסה לספר להם על ישו הם שאלו אותו אם ראה במו עיניו את האיש או שמע את קולו. אברט השיב כמובן בשלילה ומאותו רגע הפסיקו אנשי השבט להתעניין בסיפורים של אברט אודות הנוצרי הראשון. עבורם כל מה שלא ניתן לחוות בזמן הווה, אינו נוגע לחיים. הם עצמם אינם מחזיקים בסיפורי היסטוריה או מיתולוגיה. אם אתה לא יכול לגעת בזה, לאכול את זה או לישון על זה, מיותר לדבר על זה.
כך עברו הימים ואברט למד על עצמו שבעוד האנשים שאותם בא לגאול מתוך יסורי החשיכה דווקא מאושרים למדי, הוא הוא זה שמתחיל לפקפק באמיתות הגדולות שאיתן הגיע. הסיפורים בהם הצטייד כדי להציל את בני שבט הפיראהא מבערותם, נראו לו יותר ויותר כמו אמונות תפלות. אברט ויתר על הנחלת סיפורי הברית החדשה והחל לחקור את השפה של בני השבט.
לטענתו, היעדרה של הרקורסיה מהשפה של בני הפיראהא מעידה על סדק בתיאוריה של חומסקי, שטען כי בני אדם נולדים עם תבניות קבועות שמאפשרות לשפות להתקיים ולהתפתח בצורה מסוימת ולא בצורה אחרת. שפת אנשי הפיראהא היא גם היחידה, לפי אברט, שאפשר לשרוק אותה ולא חייבים לדבר אותה. "כשהם ביער", כתב אברט, "הם יכולים ליצור תקשורת מילולית ענפה בעזרת שריקות. השפה שלהם מותאמת לזה".
היה גם מחיר אישי שאברט נאלץ לשלם בעקבות ההרפתקאה ארוכת השנים שעבר. המיסיונר שהפך לאתאיסט נאלץ לוותר על התא המשפחתי שלו. בבחירה שבין האל ובין הבעל, בחרה האישה באל ואברט נותר לבדו. "אם יש לי נחמה", סיפר אברט, "זה שהילדים שלי גדלו בין אנשי הפיראהא ומכירים את התרבות ואת פילוסופיית החיים של האנשים החכמים האלה. היום זה גם חלק מהשקפת העולם של הילדים שלי".
רגע אחרי חתונת הבן של אריסון, פרסום מסקנות ועדת טרכטנברג ואולי הפגנת המחאה הבאה, טוב להיזכר שיש עדיין אנשים בעולם שמפיקים הנאה ומשמעות מחיי היום יום שלהם, מבלי להזדקק ולו לשטר אחד של כסף או למטבע, מבלי לבדוק אחת לשעה את מצב המניות או להתלונן על יוקר המחיה. "קשה למדוד את האושר", אמר אברט על חבריו שאותם למד להכיר במשך שבע שנים בסך הכול, "אבל אם לסמוך על הזמן שאותו מקדישים הפיראהאיים לצחוק, אז הם כנראה האנשים המאושרים ביותר בעולם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם