עבדים במדבר: הסיוט של מבקשי המקלט
מאות פליטים מאפריקה סובלים ממכות חשמל, הרעבה ואונס במחנות עינויים בסיני. האם כעת תחל מצרים להילחם בתופעה?
עשר בלילה. אנחנו יושבים על כורסאות מרופטות בדירה קטנה בשכונת הארגזים בדרום תל אביב. חם, האוויר עומד במקום. בחוץ ילדים משחקים בחלקי גרוטאות, השכנים ממול חוגגים בערב קריוקי סוער. הצל שלהם מרקד על הקיר. "אני חי בלה לה לנד" הם שרים למיקרופון. בתוך הבית שלושה אנשים חיים מחדש את הגיהנום.
ארבע שעות הם מדברים, בקושי עוצרים לקחת אוויר. רוצים לפרוק את הזוועות. הצלקות ממכות החשמל על הגב, החתכים בעור משלשלאות הברזל, כוויות הסיגריות שעל הזרועות, קליעי הירי שחדרו לגוף - מדברים גם הם. במשך חודשיים עונו, הוכו והורעבו על ידי מבריחים בדואים שחטפו אותם והחזיקו אותם לצורך כופר. גם לאחר ששילמו את הכופר ושוחררו, הזוועה לא תמה. שידן קיפלאק נורה על ידי המצרים כשניסה לחצות את הגבול. רופא צבאי שטיפל בו הציל את חייו. כעת, כשהגזרה הדרומית מתחממת, הם סקרנים לא פחות מאיתנו באשר למה שהולך להתרחש בגבול: "ישראל תכבוש את סיני? הטנקים יעלו על הבדואים?", הם שואלים.
הפיגוע שהתרחש בגבול מצרים, שבו נרצחו שמונה ישראלים, וההתקפה האלימה על השגרירות הישראלית בקהיר בסוף השבוע שינו את חוקי המשחק וממחישים את עומק האנרכיה השוררת אצל השכנה מדרום. מציאות חדשה בשטח. לפני כחודש תגבר הצבא המצרי את נוכחותו והזרים כוחות משמעותיים לצפון סיני - בתיאום עם ישראל, לראשונה מאז נחתם הסכם השלום בין שתי המדינות. טנקים, נגמ"שים ומאות חיילים מצרים הגיעו קרוב לגבול במטרה להתמודד עם איומי הטרור והפרות הסדר.
בעוד תשומת הלב מתמקדת במצב הביטחוני בסיני, מחנות השבי והעינויים בהם הוחזקו אלפי מבקשי מקלט - ומאות עדיין מוחזקים כיום - נותרו באפילה. ממדי התופעה נחשפו רק לאחרונה. עדויות שנאספו בישראל מגלות כי בזמן החזקתם בשבי עוברים מבקשי המקלט עינויים הכוללים אונס, איומים בהוצאה להורג ובקצירת איברים, כבילה בשלשלאות, מכות חשמל, הרעבה, מניעת מים ועבודה בכפייה. רבים מאלה שמצליחים לשרוד את מסכת העינויים הקשה ולהשתחרר מהמחנות נורים על ידי חיילי הצבא המצרי בגבול.
כעת, לאור התגבור הצבאי שנשלח לסיני, ארגוני זכויות אדם מפרסמים קריאה דחופה להתערבות בנושא. במכתב שהפיצו לחברי כנסת ודיפלומטים הם כותבים כי יש לנצל את חלון ההזדמנויות והמציאות החדשה שנוצרו עם הכניסה של כוחות
"אין ספק שמה שמבוצע שם זה פשעים נגד האנושות. אני מתקשה להאמין שאם היה מדובר בקבוצה של קורבנות אירופאים העולם היה מאפשר לזה להמשיך ולהתרחש", אומרת סיגל רוזן מהמוקד לסיוע לעובדים זרים. "מדובר באפריקאים נטולי קשרים, עניים, שהמשטר בארצם, לא רק שזה לא מפריע לו, ייתכן שהוא אף מעודד את זה. ישראל צריכה להפעיל כל לחץ אפשרי על מצרים כדי לגרום לה להילחם בתופעה וגם לסייע לה באופן צבאי אם צריך. זאת החובה שלנו להעביר קריאה לעולם לחסל את התופעה הזאת, ואם מבחינה פוליטית זה לא מתאים לנו עלינו לדאוג שמדינות אחרות יעשו את זה. אסור לישראל לעצום את העיניים ולהתנהג כאילו זה לא קורה, וזה בדיוק מה שהיא עושה, לצערי".
ויליאם טול, נציג נציבות האו"ם לפליטים בישראל (UNHCR), אומר כי "על ישראל לנצל את ההזדמנות ולהציע למצרים שיתוף פעולה. בסופו של דבר, זה עניין הומניטרי מהמדרגה הראשונה, אבל זה גם אינטרס ישראלי כי הקורבנות מגיעים לכאן". טול מסכים שהעובדה שאין לנו תיעוד רב של המחנות האלה תורמת במידת מה לאדישות בישראל ובעולם כלפי מה שמתחולל בהם. למרות זאת, הוא מדגיש: "העדויות כה רבות ושיטתיות שלא ניתן להטיל ספק בתופעה".
מה שהחל כטפטוף של עדויות הפך בשנה האחרונה לנחשול אדיר שמבהיר כי לא רחוק מגבול ישראל מתקיימת תעשיית עינויים אכזרית. מחנות השבי מופעלים על ידי כנופיות מבריחי אדם הסוחרים במבקשי מקלט אפריקאים (רובם מאריתריאה, מיעוטם מסודן). החטופים מוחזקים כבני ערובה עד לשחרורם תמורת כופר בסכום שעלול להגיע לעשרות אלפי דולרים לאדם שמשלמים בני משפחותיהם. בכל רגע נתון, על פי ההערכות, בין 600 ל-900 אנשים מוחזקים בשבי. לפני מספר ימים התקבלה ידיעה בהולה על קבוצה חדשה של כ-70 בני אדם שנחטפו ומוחזקים בשבי במטרה לקבל תמורתם כופר של 35 אלף דולר לאדם.
המסע של מבקשי המקלט מאפריקה יוצא לרוב מהעיר קסאלה שבסודן, על גבול אריתראה, שבה מרוכזים מחנות רבים של פליטים ועקורים והיא מהווה צומת בינלאומי להברחות אדם. על פי עדויות שהצטברו בארגונים לזכויות אדם וחלקן מובאות כאן לראשונה, את נתיבי ההברחה מנהלים בני שבט הבדווי הראשידה, שתת שבטים שלו יושבים בצפון סיני. בעבר המבריחים היו מעבירים את המהגרים בדרך הארוכה והמייגעת מסודן לקהיר, ומשם הם היו מוברחים על ידי בני השבט אל הגבול הישראלי (רבים אינם שורדים את הדרך. יש עדויות על גופות המושלכות מהרכב בזמן הנסיעה). עד לאחרונה, עלות המסע נאמדה בסכום של כ-2,700 דולר.
דפוס הסחר השתנה דרמטית בשנה שעברה, כאשר המבריחים החלו לדרוש נתח גדול יותר מהכסף והנוסעים "החליפו ידיים" והובאו ישירות לסיני, בלי לעצור בקהיר. מהעדויות עולה כי חלק ממבקשי המקלט מגלים שבמקום להגיע לישראל הם "נמכרו" - מילה מכובסת שמשמעותה האמיתית שהם נחטפו - למבריח אחר, והסיכומים שנקבעו קודם אינם רלוונטיים עוד. בהתאם, הסכום שהם נדרשים לשלם הוכפל, אם לא יותר. אם בהתחלה היה מדובר באלף דולר לחציית הגבול (נוסף ל-2,700 הדולר למסע), היום הסכום מגיע לעשרת אלפים דולר בממוצע ולפעמים מאמיר ל-18 אלף דולר ואפילו 30 אלף דולר. על פי העדויות, אנשים נמכרים פעמיים ויותר מכנופיה לכנופיה. עוד עולה כי אין אינפורמציה מהימנה על אודות זהותם של המבריחים, אבל העדים חוזרים על אותם שמות פרטיים ומציינים שהם משבט הראשידה. השבויים מקבלים אחת לכמה ימים טלפון סלולרי על מנת שיתקשרו עם המשפחות כדי לתאם את התשלום. מספרי הטלפון, כך על פי הדוח, מופעלים על ידי כרטיסי חיוג ישראליים.
ההנחה של ארגוני הסיוע היא כי התעשייה הזאת לא יכולה להתקיים ללא שיתוף פעולה שמתבצע בישראל, באמצעות סייענים מקרב הקהילה האריתראית וגם מקרב אזרחים ישראלים המצויים בקשרים עם הבדואים בסיני. על פי החשד, שיתוף הפעולה כולל העברות כספים, תיווך ואספקת טלפונים למבריחים. היחידה המשטרתית היחידה שעסקה בעבירות אלה, זרוע סע"ר, נסגרה לאחרונה בהחלטה שספגה ביקורת בבג"ץ. במקומה מטפלים בנושא חוקרים שנשארו מהיחידה המקורית יחד עם אנשי ימ"ר. לפני כשנה הוגש כתב אישום נגד מספר אריתראים שהואשמו בשיתוף פעולה ושבדירתם נמצאו סכומי כסף אדירים, אולם לארגוני זכויות האדם יש מידע על רבים אחרים שעדיין פועלים בשטח באין מפריע.
"העדויות מלמדות שככל שקרובי משפחה מצליחים לגייס סכומי כסף גבוהים יותר כך גדל תאבונם של סוחרי האדם", אומרת רוזן. "אני מאמינה שצריך להפסיק לשלם להם. הניסיון מוכיח שהתשלום לא בהכרח מביא לשחרור. מדובר על אנשים שממשכנים לא רק את רכושם אלא את רכוש כל קרוביהם לעולמי עד, ובקרוב גם זה לא יספיק. זה מה שמניע את המבריחים לדרוש יותר ויותר. הדרך להפסיק את זה היא לא להאדיר את כוחם". שידן אומר כי "אף אמא לא תיתן לבן שלה לסבול. אם שמעת את הבן שלך צועק וצורח את תעשי הכל כדי להביא לו את הכסף".
כדי לוודא שבני המשפחות יעבירו את הכסף, המבריחים לא בוחלים בשום אמצעים. "לפני שנה וחצי התחלנו להבין ממבקשי מקלט בישראל שקורה משהו גדול יותר. ההיקפים, הזוועות, המציאות עולה על כל דמיון", אומרת שרון הראל, מנהלת תחום הגנת מבקשי מקלט ופליטים בישראל. "הצלפות, צריבה בברזל מלובן, מכות חשמל, כבילה, הרעלה, אונס, עבדות, קבירה באדמה, החזקה בקונטיינרים. דברים בלתי נתפסים. מבקשי מקלט מספרים לנו שהם נאלצו בכפייה לחפור קברים ולקבור את חבריהם או אנשים אחרים. לעתים נדמה שככל ששומעים על התופעה 'מתרגלים' לזוועות, אבל זה חייב להניע לפעולה".
הכנסת הכוחות הצבאיים המצריים לצפון סיני מבטאת את הרצון המשותף של ישראל ומצרים להשליט סדר באנרכיה השולטת באזור. אותה אנרכיה שאפשרה את פיגוע הטרור המשולב בחודש שעבר, את הברחות הנשק והסמים, וכעת גם את הברחות מבקשי המקלט ותעשיית העינויים. על פי הפרסומים, כוח בסדר גודל של כמה מאות חיילים פלוס טנקים ונגמ"שים ינסה להתמודד מול התגברות הטרור והפיצוצים החוזרים בצינור הגז לישראל. בינתיים, אין שום ראיה לכך שמישהו מתכוון לנקוף אצבע בסוגיית מחנות העינויים המתקיימים ממש באותו אזור.
"המצב כיום הוא שסיני הפכה לארץ ללא חוק, כמעט אנרכיה, זה משחק לידי הבדואים השולטים שם", אומר אלוף (במיל') ישראל זיו, לשעבר ראש אגף מבצעים ומפקד אוגדת עזה. "זאת תופעה שיש לה כמה סימפטומים כמו החדירה המואצת של אמצעי הלחימה לרצועת עזה מאז נפילת משטר מובארק ופיגוע הטרור. יש שם תשתית לוגיסטית וארגונית של גופי טרור, כולל גופי ג'יהאד ואל-קאעידה, שבונים על ההיחלשות של הצבא המצרי. הבדואים הם שרדנים, הם לא בעד או נגד ישראל. אצלם הנושא זה פרנסה. אם יש קונפליקט נגד ישראל הם יתפרנסו מסחר בנשק ואם סחר בעבדים הוא ענף כלכלי מכניס, זה מה שהם יעשו. כשאין שליטה של הצבא בדרכים, הזדמנויות הפרנסה של הבדואים מתרבות".
האם עכשיו, כשהשתנו התנאים בסיני, נראה שינוי גם בסוגיית הפליטים?
"הסכם השלום חשוב להנהגה המצרית אבל יש בו משהו שהוא כמו קוץ ברגל. ההסכם לא מאפשר להם להשתמש בסיני כראות עיניהם. הם מוגבלים בהכנסת כוחות. זה כמו מורסה, משהו שמתפתח וכל פעם עולה מחדש. יש תחושה של פגיעה בריבונות ובכבוד שלהם. לפני חודש הם פתחו במבצע שמטרתו להתמודד עם הבדואים שתוקפים את תחנות המשטרה של המצרים ופוגעים בצינורות הגז. הדבר הזה בלתי נסבל מבחינתם. הבעיה היא שהכוחות שהוכנסו לסיני היו ירודים ברמתם, עם רמת מוטיבציה נמוכה, ועוצמת הפעולה שלהם הייתה נמוכה".
יש לכוחות הצבא המצרים סיכוי מול הבדואים?
"הכנסת הכוחות האלה היא כמו מתן אספירין לחולה סרטן. מעט מדי, מאוחר מדי ולא אפקטיבי. יש שם תהליך של לבנוניזציה. ברגע שאין שלטון, כוחות הרשע עושים כבשלהם. רק שמבחינת ישראל הבעיה אפילו יותר חמורה בשל אורך הגבול. כשהחזית מתרחבת לתוך סיני אנחנו מאבדים את היתרון. פיגועי ירי בדרום יכולים לשתק את החיים בנגב ובמקביל להצית משבר ביחסי ישראל מצרים. זה דבר מסוכן".
ארגוני זכויות האדם זועמים על כך שעם החרפת המשבר בין ישראל למצרים, עניין מחנות העינויים בסיני נדחק לשוליים של סדר היום - בשתי המדינות. "לצערנו, השיקולים הציניים של הקהילה העולמית מתמצים אך ורק לכדי שמירה על צינורות גז ועל הסכמים כלכליים, בעוד חייהם של אלפי בני אדם בסיני הם כקליפת השום", אומר רן כהן, מנכ"ל רופאים לזכויות אדם. "מהלך כל כך גדול ומשמעותי של תגבור כוחות צבא בסיני חייב לקחת בחשבון את זכויות האדם של מבקשי המקלט, ולפעול לשחרורם ממחנות העינויים ולהעברתם למדינה שבה יזכו להגנה ולמקלט בטוח".
טול מהאו"ם אומר כי קשה להעריך אם ההתרחשויות האחרונות יביאו לשיפור בתנאים או אולי להחרפה שלהם. "הצענו לישראל לשקול להתיר למצרים להגדיל את הכוחות בסיני במספר מוגבל ולזמן הנדרש בלבד, על מנת שיסייעו במאבק בתופעות האיומות כלפי מבקשי המקלט. כעת, הצעה זו הרבה יותר מסובכת בגלל השינויים שחלו באזור. יכול להיות שהמצרים יבינו שזה האינטרס שלהם לפעול ומשהו ישתנה, אבל אין לדעת".
"יש כאן חלון הזדמנויות להתמודד עם התופעה כי לישראל ומצרים אינטרס משותף שתהיה נוכחות מדינתית בצפון סיני", אומר פרופ' דני רבינוביץ' מהחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, מומחה לסיני. "הכל מאוד רגיש ועדין ועמום ולא ברור מה רמת שיתוף הפעולה בין ישראל למצרים ובאילו דרגים. לקדם את זכויות האדם זה אולי לא הדבר האחרון בסדר העדיפויות של ישראל אבל זה בטח לא הראשון. צפון סיני הוא היום אקס טריטוריה. הבדואים סללו לעצמם דרכי עפר, חלקן ממוקשות, לרכסי הרים מבודדים ובתוכם חפרו מחילות ומחסנים. כל השנים הצבא המצרי פחד להיכנס לשם. לא הייתה נחישות שלטונית מצרית לפשוט על האזור שיש בו אתרי מחבוא ומצבורי נשק. לא היה לזה שום סיכוי".
למה?
"סיני זה שטח אדיר ממדים, כפליים ממדינת ישראל, וגרים בו למעלה מ-400 מאות אלף אנשים. במשך השנים, על כל השטח הזה, בהתאם להסכם קמפ דיוויד, מותר היה למצרים להחזיק רק 750 שוטרים. זאת בדיחה. זו אדמה פרוצה שמזמינה תופעות כאלה לבדואים, שקופחו על ידי השלטון במצרים במשך שנים. המצרים מסתכלים עליהם כעל ברברים נחותים וזה מעמיק את הניכור וגורם לאנרכיה. דפוס הברחת הפליטים יושב על תשתית מסועפת ומפותחת של הברחות נשק וסמים. זה דפוס שהבדואים מכירים במשך שנים - הברחה של משאב שבצד אחד של הגבול שווה הרבה כסף ובצד השני מעט מאוד".
מה יכול להסביר את הזוועות והסאדיזם?
"מושג העבדות האפריקאית לא זר לעולם הערבי ולעולם המוסלמי. בעשרות השנים האחרונות התופעה הצטמצמה אבל התחושה שהאפריקאים נחותים מהם ולכן יכולים להיות מוחזקים כעבדים עדיין רווחת אצל קבוצות רבות בעולם הערבי. יכול להיות שהתשתית האידאולוגית שנותנת לגיטימציה להתייחס לשחורים אפריקאים כאל אבק אדם עדיין מקננת".
גם ישראל זיו לא מגלה אופטימיות. "ככל שהבדואים הופכים לבעלי השליטה אז החוצפה וההעזה שלהם גוברות וזה יכול להסביר את העלייה במחירי הסחר. האנשים האלה ינצלו כל משאב שיש לו ערך כספי. מבחינתם אין כאן מקום למצפון. זה עניין של הישרדות".
מה ישראל יכולה לעשות?
"ישראל לא יכולה לעשות פעולות ישירות שיפגעו בהסדר השלום ובכבודם של השכנים שלנו. הדבר העיקרי שאנחנו יכולים לעשות הוא להיות יותר יעילים בסיכול הכניסה. כך הכדאיות של הסחר תרד. אם יש התחושה שהעסק פרוץ כמובן שהם ירצו לנצל את זה. זו טרגדיה נוראה וככל שנפעל בשלב יותר מוקדם לעצור אותה, כך יותר טוב".
והאחריות של מצרים?
"אם האזור יהיה יציב ותהיה בו נוכחות שלטונית, נראה פחות תופעות של ניצול בני אדם, פשע וטרור. ישראל גם יכולה לסייע למצרים בהיבטים המודיעיניים. בנוסף, אין לה ברירה אלא להיות פתוחה יותר לדרישות המצריות שעלולות לנגוס בהסכם השלום. עדיף הסכם שלום שהוא נגוס קצת אבל יעיל ועם סיכויים להחזיק מעמד, מאשר הניסיון להיצמד לעקרונות הישנים ולגרום לכך שהמצב יקרוס בשטח".
הם הגיעו לפני שלושה חודשים. שידן (27) ואשתו סמרוואיט (25) יושבים צמודים. על הספה לידם יושב רוסום דאנד (27), מעשן בשרשרת. הם הכירו במדבר. שלושתם נחטפו על ידי אותה חבורת מבריחים בדואים שפעלה, על פי עדותם, באזור אל עריש. במשך חודשיים בני הזוג הוחזקו כפותים ועונו באכזריות יחד עם אשתו של רוסום, שאולץ לעבוד כמתורגמן, עד שהצליח לברוח. עדותם מספקת זווית ראייה נדירה על תעשיית העינויים.
"ברחנו מאריתריאה כי רדפו אותנו מבחינה דתית. פחדנו שישימו אותנו בכלא", מספר שידן. "כשהגענו לסיני הבנו שלא מעבירים אותנו לישראל, אלא לוקחים אותנו למישהו אחר. הם לקחו אותנו בנגלות של שבעה אנשים בבגאז' של הטנדר כשאנחנו שוכבים מאחורה מכוסים. את יודעת איך מובילים חיות? ככה לקחו אותנו. למבריח שלנו קראו אבו חאלד והוא כמו מפלצת.
"ואז לקחו אותנו לשני חדרים, זה מקום קטן. כפתו אותנו בשלשלאות ברזל. את העיניים כיסו לנו בפיסת בד ועליה שמו מסקינגטייפ. אתה רואה אנשים שמרוב שהם כל כך רזים מורה לאנטומיה יכול להציג עליהם הכל. רואים להם את כל העצמות, הם שלד. אני זוכר שחשבתי לעצמי, למה הם מרעיבים את האנשים?".
את החדשים, הוא מספר, מפרידים מהוותיקים. את הגברים מפרידים מהנשים. שידן לוקח את העט והמחברת שלי ומשרטט מבנה בעל מבואה ושני חדרים שביניהם מפריד קיר. הוא מצייר קווים שנשענים על הקיר וממחיש באמצעותם כיצד ישבו הוא וחבריו כבולים באזיקים אחד לשני, בידיים וברגליים. "וזה אני", הוא מקיף בעיגול, "הרביעי משמאל".
האוכל שקיבלו כלל פיתה ביום ומעט חמאה. בקבוק מים קטן שימש את כל הגברים בחדר. הם ישנו על הרצפה, צמודים וכפותים. מי שרוצה לשנות תנוחה צריך לבקש רשות. את הצרכים עשו בבקבוק שתייה או בג'ריקנים מול כולם. השלשלאות לא ירדו לרגע. מעליהם עמדו כל הזמן שני שומרים חמושים בקלצ'ניקוב. הוא זוכר את החום והזיעה, את הצמא. "לא התקלחנו בכל התקופה שהיינו שם ולא החלפנו חולצה. הרגשתי כאילו יש עליי עוד שכבת עור. זה הכי משפיל בעולם. זה גיהנום. אתה מפחד כל הזמן".
בשבוע הראשון השובים הבדואים מנסים לשבור את רוחם של האסירים. איש אינו מספר להם מה עומד לעלות בגורלם. "אחרי חמישה ימים הם באו אלינו ואמרו לנו שכל אחד צריך לשלם 20 אלף דולר. כל יום היינו מקבלים מכות. מכבים עליך סיגריות. אם יש לך מזל אתה אומר תודה לאלוהים שכיבו לך סיגריה על היד ולא על הפנים", אומר שידן ומראה צלקת על הזרוע. לסמרוואיט יש צלקת דומה על הרגל. "היה להם קטע כזה שהם מתעללים בך", הוא ממשיך. "אם ראו שמישהו ממש מתחנן לאוכל הם היו נותנים לו פרוסת לחם ושופכים עליה מלח ומכריחים אותו לאכול. היה אחד שכל הגוף שלו היה פצעים מהמכות. מרוב שהבשר שלו היה מסריח הם שמו אותו בחדר אחר. פעם, כשהכינים היו ממש מכה, הם באו ושפכו עלינו נפט. חשבתי שאני משתגע מהכאב. זה צרב כל כך על הפצעים החשופים".
ניסיתם להתנגד, לדבר איתם?
"אם היית אומר משהו התגובה הייתה רק כוח. הם יכולים להרוג אותך במכות. אפילו אם המשפחה מנסה לדבר איתם שיעזבו אותך בשקט הם באים להרביץ לך. כאילו, מה המשפחה שלך בכלל מדברת איתם".
מה החלק הכי קשה?
"חוסר הוודאות. הכי קשה כשאתה מגייס את הכסף ואתה לא יודע אם זה באמת שחרור או שמוכרים אותך עוד פעם".
מעבר לקיר הדק שידן היה מזהה את הקול של אשתו כאשר עברה התעללויות. "הייתי שומע אותה כשהם היו מרביצים לה. אני לא רוצה להיזכר בזה".
הנשים זכו ליחס דומה. "עוד כשהיינו ברכב הם התחילו להכות אותנו והרביצו לנו כל הלילה", מספרת סמרוואיט. "כשהגענו לחדר אמרו לנו לשבת. 'אל תסתכלו על הדלת, אם אתן מסתכלות על הדלת זה סימן שאתן רוצות לברוח'. אחר כך קשרו לנו את העיניים, שמו לנו אזיקים על הרגליים. כיסו אותנו בשמיכות מסריחות ומטונפות. היו בהן כינים והרגשתי אותן מטיילות לי על כך הגוף. כשהגיע המחזור היינו מבקשות ללכת לשירותים והיו נותנים לנו ללכת עם עיניים מכוסות. אין מים לשטוף את עצמך ואין נייר ואין כלום. הייתי קורעת פיסות מהבגדים שהיו איתי ומשתמשת בתור תחבושות. בהתחלה את לא רוצה להתקשר למשפחה כי איך תדברי איתם ככה? ואת יודעת שהם לא יכולים לעזור לך. אבל כשהמכות הן בלתי נסבלות את נשברת".
על מה חשבת כשהיית שם?
"כל מה שרציתי זה לא לראות אותו מת. שאני אמות לפניו".
היית בטוחה שאתם הולכים למות?
"שמעתי את הצעקות שלו. את הבכי. כל פעם שהם קיבלו חשמל הייתי שומעת צעקה, 'אאאאא' ארוך כזה, וזיהיתי את הקול שלו ונשברתי. לא חשבתי שאני אעמוד בזה".
הייתן מדברות ביניכן?
"היינו לוחשות אחת לשנייה בשקט. הייתה בחורה אחת שכל הזמן אמרה לי, 'אל תדאגי, אנחנו נצא מזה'".
שידן וסמרוואיט חוזרים שוב ושוב על כך ש"אבו חאלד אוהב לראות דם. הם סדיסטיים. אוהבים אלימות". הדברים מהדהדים בכל העדויות שנאספו בחודשים האחרונים. בעדות שגבה המוקד לסיוע סיפר אדם שהוחזק חודשיים וחצי כי "המבריחים היו לוקחים את השרשרת שבה היינו קשורים, ונוגעים איתה בחשמל. היינו כולם מתחשמלים ומאבדים את ההכרה במשך מספר דקות". בעדות נוספת מסופר על שיטה בה הבדואים שפכו מים על השבויים, "כדי להגדיל את הכאב של מכות החשמל".
עדויות אחרות מדברות על עינויים באמצעות ברזל מלובן. "פעם ביקשתי מאחד העובדים של אבו חאלד אוכל כי הייתי רעבה. הוא החליט שהוא מעניש אותי. הוא לקח ברזל חם והצמיד אותו לשד השמאלי שלי. הוא אמר שזה במקום שהוא ישרוף אותי בעין", סיפרה אישה שהוחזקה במשך שלושה חודשים. אחרים דיווחו על כוויות באמצעות המסת פלסטיק נוזלי. "אבו עבדאללה והשומרים שלו היו מטפטפים לי את הפלסטיק הנוזלי על הגב שלי וגם על איבר המין. זה שרף מאוד וזה השאיר לי כוויות. הם גם הכריחו אותי להחזיק ברזל חם בידיים שלי", העיד גבר אריתראי שהיה שבוי חמישה חודשים. לאחרונה התקבלו גם עדויות על איומים לקצור איברים.
אונס וניצול של מיני מתרחשים באופן שיטתי במחנות העינויים. עדות מזעזעת שתועדה בבית הדין למשמורת בסהרונים, מתארת את הסיוט: "אבו חאלד איים שאם לא נשלם הוא יהרוג אותנו ומולי הוא כבר רצח שני אנשים. הייתי קשורה עם עוד ארבע נשים בשרשרת אחת. כולנו היינו קשורות בשתי הרגליים. באחד הימים, בערב, השומר בשם סולימאן הגיע לבית, פתח לי את השרשרת ולקח אותי בכוח כדי שאני אנקה את החדר של השומרים. לא רציתי אבל הוא נתן לי מכות. הוא הביא אותי לחדר שלהם ושם סגר את הדלת והתחיל לאנוס אותי. אנס אותי גם בפה וגם בנרתיק. האונס נמשך חצי שעה. הוא לא השתמש באמצעי מניעה. אחרי שבוע אותו שומר הגיע אלינו, והפעם לקח אותי לחדר שלו בלי להגיד כלום ושם אנס אותי שוב".
דאנד, שעבד כמתורגמן והיה נייד בהשוואה לאחרים, מספר. "בגלל שאני יודע ערבית התפקיד שלי היה לתרגם, והם העבירו אותי ממקום למקום והתייחסו אליי יפה יחסית. ניסיתי להתחבב עליהם כדי לעזור לאנשים כמה שאני יכול. אני יודע איך כל השטח הזה נראה. הרבה אנשים בשבי הם מעבידים בבנייה".
מה בונים?
"בתים. חוץ מהם אין שם אף אחד. בכביש עוברים חיילים עם טנקים, אבל הם לא נכנסים לאזורים של הבדואים. השוטרים יודעים הכל ומשתפים פעולה. אם אתה רוצה את העזרה שלהם אתה צריך לשלם. הבדואים היו שמים את האנשים בתוך ביתנים וסוגרים אותם. הם אמרו לנו שהם נכנסים לישראל חופשי. המבריח שתרגמתי בשבילו היה מראה לי כל הזמן תמונות של תל אביב בטלפון. על הרכבים של הבדואים מעמיסים כל הזמן כלי נשק. לא יודע לאן הם מעבירים אותם".
כמה אנשים ראית שמתו שם?
"אני ראיתי שלוש גופות של אנשים שנרצחו. אתה מגיע למצב שאתה רוצה כבר להתאבד ולא לראות את כל הסבל הזה. זה כמו סרט אימים שלא יוצא לי מהראש. אבל אנחנו ראינו את זה במציאות. זה לא סרט".
באפריל שעבר, קבוצה של 18 איש שהצליחו לגייס ולשלם את דמי הכופר נמכרה למבריח אחר. בין האנשים הייתה אשתו של דאנד. "כשגיליתי את זה חשבתי שאני עומד למות. צעקתי על המבריח, 'אפילו את אשתי מכרת?'. ואז הוא הרביץ לי וכיוון לי נשק אל המצח ואמר לי, 'תביא לי עכשיו 20 אלף דולר אם אתה רוצה לצאת מכאן'. אמרתי לו,'תהרוג אותי כבר. יהיה לי שקט'. נעלו אותנו בתוך בית. שלושה מאיתנו חפרנו בור מתחת לבית וברחנו משם. אחרי זה הגענו לישראל. זה לא רחוק. שעתיים של ריצה והיינו בגבול. ראינו אורות ורצנו לעברם. גם בישראל היה סיוט. ישבתי כאן ואשתי שם. ואני יודע שאין לי מה לעשות".
לאחר חודשיים בשבי הצליחו שידן וסמרוואיט לגייס את הכסף - 18 אלף דולר כל אחד - מקרובי משפחה בישראל ובגרמניה. מדובר בהון עתק. "כל המשפחה עוזרת. מוכרים את העסק, את החיות, את האדמות. נכנסים מבית לבית ומבקשים כסף ובדרך כלל אנשים עוזרים", אומר שידן. "עכשיו אנחנו צריכים להחזיר את הכל". סמרוואיט נזכרת ברגע שהשובים הודיעו לה כי דמי הכופר שולמו. "כל התקופה רק רציתי שיורידו לי את המחסום מהעיניים, אבל כששחררו אותנו כבר חשבתי שהיה עדיף שלא נפקח את העיניים. הכל מטונף. מלוכלך. לא זיהיתי את הגוף שלי. הם הסבירו לנו איך לעבור את הגבול. אמרו לנו שיש שתי גדרות ושנשב בכביש והם יגיעו אלינו, החיילים הישראלים, ושנתחיל לזחול".
ומה קרה אז?
"הסיעו אותנו, הורידו אותנו מהאוטו ואמרו לנו, 'עכשיו תתחילו לרוץ'. ראינו את המצרים והם אמרו לנו, 'אל תדאגו, הם יורים למעלה, לא יירו לכיוון שלכם'. היינו ארבעה. אחד תפסו אותו. אני רצתי קצת מאחוריהם. מרוב בהלה נפלתי על הפנים. פתאום קיבלתי כוח וקמתי. שמעתי יריות. התחלתי לטפס אבל הגדר תפסה לי את הבגדים ונתקעתי. שידן היה על הכביש והוא ראה אותי תלויה ובא לעזור לי ואיך שהוא בא ירו בו. הקליע נכנס לו בלחי ופילח לו את הפנים. נפלנו על גדר התיל במקום על האדמה. יצא לו דם מהפה ובמקום שימשיך ללכת הוא הרים אותי ואז ירו לו עוד פעם ברגל. זה שרק לי ליד האוזן. אני זוכרת שכל הג'ינס שלו היה דם. נפלנו על הרצפה. כל הבגדים שלי נתפסו בתיל ונשארתי רק עם תחתונים וחזייה. בא לי לבכות כשאני נזכרת בזה. החיילים הישראלים אמרו להם להפסיק לירות, אבל הם לא הפסיקו".
מה עשיתם?
"שכבנו על החול ואמרתי לו, 'אל תדאג' וחיבקתי אותו. אמרתי לו,'אנחנו כבר פה. תראה, עכשיו יהיה בסדר'. הוא נראה כאילו הוא הולך למות".
החיילים שהוזנקו לגבול נתנו להם בגדים והזעיקו טיפול רפואי. שידן אומר כי בסך הכל ירו בו שבע פעמים. "הייתי מסוחרר. איבדתי תקווה אמרתי שאני הולך למות עכשיו. הגנרל הגיע (הרופא הגדודי - ל"ש), חיפש על הגוף שלי אם יש קליעים. אחר כך הגיע הליקופטר ואמרו לי שלוקחים אותי לבאר שבע הוספיטל. אמרתי לו, 'תהרגו אותי. עדיף לי למות'. החיילים והרופאים בבית החולים הצילו לי את החיים. כל החיים אודה להם" (בבית חולים סורוקה אישרו את הפרטים).
אחרי שלושה שבועות בסורוקה הועבר שידן לכלא סהרונים. סרן יוחאי רביב, הרופא של גדוד הסיור שטיפל בו, זוכר היטב את הלילה ההוא. "איך אני יכול לשכוח? קפצנו לנקודת האירוע וראינו שיש מספר חודרי גבול שרובם נראו בסדר. אבל המצב שלו היה מאוד קשה. הוא היה ירוי בקרסול ימין ובפנים. פגיעה מסוכנת בחלל הפה. למזלו זה לא הרג אותו. ממש בנס. הוא היה בהכרה חצי מעורפלת. הוא ניסה לתקשר איתי. הייתה שם מישהי שהזדהתה כאשתו והייתה בהלם כי הייתה בטוחה שהוא נהרג. היא הייתה פצועה, אולי מגדר התיל. יש חוצי גבול כמעט כל לילה. לצערי, המקרה הזה לא כזה נדיר. אנחנו מנסים לעשות את המקסימום כדי להעניק להם את הטיפול הרפואי הטוב ביותר. אף אחד לא מגיע במצב טוב. הם תשושים ועייפים ורעבים ומיובשים".
שידן וסמרוואיט חיים עכשיו בבית של קרובי משפחה. לפני פרידה אומר שידן: "אנחנו מספרים את זה לא כי זה כיף לנו, אלא כי אנחנו רוצים שמישהו יקרא את זה ויעשה עם זה משהו. אולי אם ישמעו את הסיפורים האלה יבינו מה הסיוט שאנחנו עוברים. למה שותקים? העולם מלא בצבועים". סמרוואיט מוסיפה: "רק תביאו לנו נשק. כל מה שהם עשו לנו אני אעשה להם גם". אבל שידן לא מסכים. "אני לא מחפש נקמה. מבחינה פסיכולוגית בן אדם נורמלי לא יכול לעשות את הדברים האלה. אם אתה עושה את זה אתה תהיה פסיכופת וסאדיסט כמוהם. אני לא רוצה להיות כמוהם".
משרד החוץ: "אנחנו מודעים לתופעה החמורה ומודאגים ממנה. אנחנו יודעים שהדבר מטריד ומעסיק גם את הקהילה הבינלאומית ואת הארגונים הבינלאומיים האחראיים על הנושא. ישראל העלתה את הסוגיה מול הגורמים הרלוונטיים בערוצי ההידברות המקובלים".
משרד ראש הממשלה: "ישראל פועלת לעצירת תופעת הברחת הגבול בגבול עם מצרים ולטיפול באלה שכבר חדרו לישראל על פי החוק ובכלים הנדרשים".
משרד הביטחון: "אין תגובה".
שגרירות מצרים בישראל: "אין תגובה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם