הנעליים של הבן שנהרג שבו לאביו אחרי 6 שנים
אבי בינמו קיבל שיחת טלפון מפתיעה מחייל ששירת עם בנו, שנהרג בפעילות צבאית: "אני רוצה שתיקח חזרה את הנעליים שקיבלתי מאורי"
סגן אורי בינמו ז"ל היה מפקד מחלקה צעיר בפלוגה מבצעית ותיקה בגדוד "נחשון" של חטיבת "כפיר". באחד מימי ראשון, לאחר חופשת השבת, הסיע אותו אביו אבי מביתו שבעיר נשר למוצב שבו שהתה הפלוגה בטול כרם. כשיצאו מהבית אל הבסיס, ראו בצד הדרך את אלירן לוי, חייל גבה קומה, תושב העיר, שניסה לתפוס טרמפ. גם לוי היה חייל בחטיבת "כפיר", אבל בגדוד "חרוב".
לוי הגבוה השתחל למכונית ולאחר מספר דקות נסיעה חש מספיק בטוח כדי להפנות אל הקצין שישב לפניו בקשה מוזרה. "המפקד אורי", אמר, "אני נועל מידה 45 ויש לי בעיה להשיג נעליים צבאיות. אתה יכול לעזור לארגן לי זוג?".
זה היה כנראה יום המזל של לוי. לא רק שתפס טרמפ בדיוק ליעד שאליו רצה להגיע, אלא שגם "הרוויח" נעליים שהיה ממש זקוק להן. מידת נעליו של אורי הקצין, שהתנשא לגובה 1.85 מ', הייתה בדיוק כמו שלו. להפתעתו של לוי, הוא לא היסס, חלץ את נעליו הצבאיות והעניק אותן במקום לחייל המאושר.
"הסתכלתי עליו ולא האמנתי", סיפר אתמול אביו של אורי, אבי. "אמרתי לו:'בני, מה אתה עושה? איך קצין הולך בלי נעליים?' הוא השיב:'אבא, אל תדאג. כשאגיע לבסיס כבר ידאגו לי לנעליים. הוא חייל צעיר, אני כבר אתארגן על נעליים'". החייל מדד את הנעליים וחייך בשביעות רצון.
כפי שהבטיח, אורי בינמו לא התקשה להשיג לעצמו נעליים אחרות. הוא המשיך להתקדם בצבא ולעשות חיל, ואף חתם על שירות קבע.
עד שהגיעה ההיתקלות בחנוכה לפני כשש שנים. לפלוגה הגיע מידע מודיעיני על מחבל מתאבד שעומד לבצע פיגוע בישראל. אורי בינמו ושלושה מחייליו הציבו מחסום ביציאה הדרומית מהעיר טול כרם כדי למנוע מהמחבל לעבור.
בין כלי הרכב שנבדקו בקפדנות במחסום הייתה מונית פלסטינית שנוסעיה עוררו את חשדם
בעת הבדיקה התפוצצו שני מחבלים. אורי בינמו נהרג במקום. בזכות הגבורה וההקרבה שהפגין באירוע הוא זכה לצל"ש מפקד האוגדה דאז והיום אלוף פיקוד צפון, יאיר גולן. לאחר מותו המשיך אביו של אורי, אבי בינמו, את המורשת וכיום הוא מכהן כיו"ר עמותת הלוחמים של החטיבה הצעירה והמנומרת.
לפני שנה צלצל הטלפון במשרדו של האב בנשר. על הקו היה אותו חייל צעיר שקיבל מבנו אורי את הנעליים. "אני רוצה להחזיר לך את הנעליים", אמר החייל לאב המופתע. בינמו ניסה לסרב. "לא רציתי לקבל אותן", הוא מספר, "כי זה פותח לי את הפצעים מחדש".
אבל לוי התעקש. הוא כבר הספיק לסיים את שירותו הסדיר, השתחרר לאזרחות ובאחרונה חזר לשירות קבע. את כל שירותו הסדיר עבר עם הנעליים שקיבל מאורי, ועתה חש בצורך להחזיר אותן למשפחה.
"לפני כמה שבועות הוא פתאום הגיע אליי למשרד", מספר האב. "הייתה לו שקית ביד, ובתוכה הנעליים. הוא אמר לי: 'תודה רבה, אבל זה שייך לכם. אני רוצה שתיקח את הנעליים בחזרה. הלכתי עם הנעליים של אורי בכל מקום בפעילות המבצעית שלי'. היה חשוב לו להחזיר לנו משהו ששירת אותו בנאמנות כל השנים, אף על פי שאורי נתן לו את הנעליים במתנה ולגמרי לא התכוון לקבל אותן בחזרה".
האב השאיר את השקית עם הנעליים סגורה במשרד ימים רבים. הוא התקשה להתמודד עם הזיכרון הכל כך מוחשי הזה. "ברגע שאתה פותח, אתה חוזר לכל הזיכרונות", הוא מסביר. "אלה דברים ששואבים אותך למטה. כיו"ר עמותת לוחמי 'כפיר' אני תמיד אומר שאנחנו מעדיפים לעשות למען החיילים ביום ולבכות רק בלילה, כי אחרת לא נתפקד".
לפני כמה ימים הוא הרגיש מספיק חזק כדי לפתוח את השקית. "מאז שהשקית הגיעה אליי, בכל יום הסתכלתי על הנעליים ואמרתי לעצמי:'מה אני עושה איתן? מה אני עושה עם הנעליים של אורי?' בסוף החלטתי לשים אותן בחדר של אורי, שנשאר כמו שהיה ביום שנהרג".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם