ביחד, עד הסוף: סיפורו של צוות נובמבר 2009
לוחמי "צוות שטרן" הצליחו להרים את עצמם מהקרשים אחרי שחברם, משה נפתלי, נורה למוות על ידי אחד מהם בהיתקלות הראשונה שלהם
נפתלי היה סמל בצוות נובמבר 09' של פלוגת הנ"ט. מפקד כריזמטי. אהוד, נערץ. ממצאי התחקיר הצה"לי נודעו שמונה ימים אחרי שנפל, אבל הצוות שלו עדיין היה בשטח. גם הלוחם שירה בו בטעות. מדובר בצוות קטן, משפחתי. "אחים ויותר", הם מעידים על עצמם. ברכב ה"זאב" שבו ישב נפתלי לפני שנהרג, היו בסך הכל חמישה לוחמים. הנהג, שישב ליד נפתלי, ועוד שלושה לוחמים מאחור. אחד מהם, זה שישב מאחורי נפתלי, הוא גם זה שפגע בו. כתף נגעה בכתף.
"התחלתי בחייל שירה", סיפר השבוע המ"פ רועי יונתן, על מה שאמר ללוחמים באותה שיחה. את שמו של החייל שירה בנפתלי בחרנו לא לפרסם מטעמים מובנים. כיוון שכך, הוא יכונה מעתה "החייל שירה" או "החייל הפוגע". "דיברתי איתו, דבר ראשון. חיבקתי אותו. אחרי זה לקחתי את כל הצוות, דיברתי עם הצוות יחד עם החייל שפגע. הכל היה גלוי. זה לא היה לנתק את הבחור שירה, ולהגיד להם, 'חבר'ה, עכשיו אתם צריכים לתמוך בו'. לא. לקחתי את כולם יחד ואמרתי להם הכל 'פייס טו פייס', כשהוא שם. שלא יחשוב שאני עושה דברים מאחורי גבו".
זאת הייתה מלחמה על הזמן. ערב שבת, מתאר רב סרן רועי יונתן. בתקשורת כבר התפרסמה הידיעה על ממצאי התחקיר, והוא ביקש שהחיילים שלו ישמעו עליהם מפיו. חיילים מהפלוגה שהיו אותו זמן בבית, עודכנו בטלפון. "קשה", אומר יונתן, "קשה כי צריך לקחת לוחם ופלוגה, ולהסביר להם את הסיטואציה. מה אני עושה? אני מדבר איתם אמת, עם החיילים. אני חושב שבכל שלב, מהתחלה ועד הסוף, צריך להגיד לחיילים את כל האמת. ישבתי איתם איזה שעה, עם הצוות של נפתלי. אני לא יודע להגיד מה אמרתי בשעה הזאת. אני אפילו לא זוכר שרשמתי לי דברים להגיד. הושבתי את כולם, יחד. בלי סיפור, בלי דוגמה. דיברתי איתם. הייתי איתם הכי ישיר. כל מה שאני ידעתי, עובדות, ברגע שידעתי עובדות סופיות, גם הם ידעו.
"אמרתי להם ככה: 'עכשיו יש לנו גם את הבחור שירה, שאנחנו צריכים לטפל בו. הוא בן אדם שממשיך איתנו. מובן מאליו. יש לנו שתי משפחות. אנחנו צריכים לעטוף את המשפחה של נפתלי, ואנחנו צריכים לעטוף גם אותו"'.
והעובדה שנפתלי נהרג מאש כוחותינו?
"בכלל לא נכנסתי לזה. ממש לא. מה זה קשור? מה זה משנה? נפתלי ראה מחבל בעיניים, שם מחבל בין כוונות. גם הוא, וגם החייל שירה".
חזרנו השבוע לציר 12, גבול ישראל-מצרים, לצוות נובמבר 09' של פלוגת הנ"ט של גולני, הצוות של סמל ראשון משה נפתלי ז"ל ולכוח שהיה עם נפתלי ב"זאב" שבו נהרג. מאז האסון שאירע בחודש אוגוסט הם תופסים אותו קו. המשיכו במשימה עוד באותו הלילה. "ממשיכים על בסיס אהבה", הם אומרים. איש מהם לא פקפק ולא היסס. ההפך. תחושת השליחות, מבחינתם, רק התחדדה. "ממשיכים את רוח נפתלי", אמרו לי. "מתמקדים במה שאנחנו יודעים לעשות הכי טוב".
"מאירוע כזה אפשר לצלול ואפשר גם לעלות", הסביר המ"פ רועי. "אלה
"כמה שיותר אנשים שהיו שם, ידעו להעביר את זה הלאה, ללוחמים אחרים. כל הצוות, על אחת כמה וכמה הלוחם שירה. אני חושב עליו, מה הוא, עם מה שיש לו עכשיו, יכול להעביר קדימה. אני חושב עליו בצורה הזאת. אם אני אקח אותו, את הלוחם שירה, עם מה שיש לו היום, המטען שיש לו היום, ואני אתן לו לפקד על אנשים, אז אני חושב שיהיה לנו צבא טוב יותר. אני חושב שהוא, החייל שירה, צריך להיות מפקד".
פלוגת הנ"ט, "העורב" של גולני, היא חלק מגדוד הסיור של החטיבה. סיירת נחשקת שהוקמה שנה אחרי מלחמת יום כיפור. טובי הלוחמים מגיעים לשם. מסלול ההכשרה שלהם מפרך. שנה וארבעה חודשים של עבודה מאומצת וקשה. כמעט סיזיפית. הצוות של נובמבר 09', צוות שטרן (על שם מפקד הצוות שעומד בראשו, סגן יהונדב שטרן - חק"ב) נחשב צוות מורכב. מגובש, חזק וסגור, משפחתי מאוד. לוחמים חדורי מוטיבציה. לא קל להיטמע שם, למי שבא מבחוץ.
"כל אחד סומך על האחר בעיניים עצומות, וכל אחד מוכן למות בשביל האחר", אמר לי השבוע סמל רון כהן. הוא ממושב תנובות, גם הוא נסע ב"זאב" עם נפתלי ז"ל. גם הוא, עם החייל היורה, ישב מאחור.
בראשית חודש יולי האחרון, חודש וחצי לפני האסון, הגיע אליהם משה נפתלי, הסמל. בן היישוב עפרה, השני מבין שבעה ילדים שנולדו לשולה ויוסי. "ילד חביב ועדין שאהב את החיים", מתארים הוריו, "לא פספס שבילים ומעיינות". לפני הצבא למד במכינה "קשת" שברמת הגולן.
דווקא את הסמל החדש קיבלה המשפחה הסגורה של לוחמי צוות נובמבר 09' בתאווה גדולה. מפני שהיה מקצוען, מפקד שהסתכל עליהם בגובה העיניים, פענחו לי אחרי מותו. הכניסה שלו לתפקיד הייתה חלקה. גם כי היה לו חוש הומור מפותח והיה ציני. עד עכשיו הם נזכרים בבדיחות שסיפר להם. אנשים העריכו אותו. "בן אדם שעשה הכל בידיים ונתן דוגמה אישית", הם אומרים. "פרפקציוניסט". פרפקציוניסט אמרו גם על החייל שירה בו בטעות. זה שהביא למותו בסופו של דבר. "בחור שהדרישות שלו מעצמו הן גבוהות מאוד", אמר המ"פ רועי על היורה. שניהם "שאפו לשלמות".
בשיחות עם הצוות דיבר נפתלי בעיקר על "אחריות אישית וצוותית, ערבות הדדית", בין הלוחמים. על אף שהיה איתם רק חודש וחצי, אלה היו שבועות אינטנסיביים, והוא נטמע בהם. ביום האסון כבר היה "אחד משלהם". "חמישה אחים", תיארו את אופי הקשר שהיה בין חמשת יושבי ה"זאב" ביום האסון. הנהג היה בן הצוות המקורי של נפתלי, לוחם נוסף עשה איתו קורס מ"כים, ואת השניים האחרים, ובהם היורה, פגש רק שישה שבועות קודם. "אני ישבתי ברכב, והרגשתי שאני יושב עם המשפחה שלי", אומר כהן. "כולנו הרגשנו ככה. אחים".
סמל ראשון יובל קוזיברדב שישב ב"זאב" מאחור: "מבחינתנו, נהרג לנו אח. אתה ישן איתו בתוך המיטה, ברכב, אתה שוכב לידו בפעילות, אתה מתקלח איתו במקלחת, בשירותים, אתם מדברים יחד. 24 שעות, שבעה ימים בשבוע. זה אח. אנחנו איבדנו אח. גם החייל שפגע אח שלנו. זה קשה. כולנו אחים".
מכאן ואילך יובאו הדברים בתמצית. ב-18 באוגוסט בצהריים החלה מתקפת טרור משולבת של מחבלים על כביש מספר 12 המוביל לאילת. כמה ימים קודם לכן התקבלו התרעות על חוליה שתנסה לחדור מסיני לשטח ישראל. צוות נובמבר 09' היה בכוננות.
"חדים", תיאר השבוע סמל ראשון קוזיברדב את הלך הרוח שלהם. ביום רביעי, ערב לפני האסון, תפסו כוננות עם נפתלי. אותו כוח שהיה איתו גם אחר כך כשנהרג. היו בטוחים שהחוליה תופיע בלילה. דיברו ביניהם. בבוקר התקפלו. בסמוך לשעה 12 בצהריים, כשהמחבלים החלו לירות על אוטובוס "אגד", דיווחו התצפיתניות שהן "שומעות ירי".
מפקד הפלוגה התקשר לנפתלי, הכונן. נפתלי עם הכוח שלו דהר למקום, מרחק קילומטר וחצי, בתוך דקות. ישר אל האש. "אני זוכר שנפתלי נתן מבט, לראות שכולם מוכנים", משחזר קוזיברדב. "התחושה הייתה של ביטחון. אתה סומך על החבר'ה שלך. כל אחד יודע מה הוא צריך לעשות".
זאת הייתה היתקלות ראשונה שלהם, כל מי שישב ברכב. גם של נפתלי, גם החייל היורה. "אדרנלין מטורף", תיארו הלוחמים אחר כך. הרבה צעקות. החוליה מנתה שלושה מחבלים. רכב ה"זאב" שבו נסע נפתלי דרס למוות מחבל שלבש חגורת נפץ. "נפתלי צעק לנהג בטירוף, 'זה פיגוע, זה מחבל, דרוס אותו"', אומר יובל.
הם יצאו מהזירה, ושוב נכנסו אליה. אחר כך יצאו מהרכב. נפתלי פרק ראשון. בשטח עדיין היה מחבל נוסף, חי. הירי נמשך. אז נהרג נפתלי ממה שסברו תחילה כ"אש שירה עליו המחבל". הוא מת במקום מכדור שחטף בעורף. אותו כדור שהתברר אחר כך שנורה מנשקו של החייל היורה. "רגע של הלם, שוק", מתאר כהן את השניות שבהן נפתלי נפל. "הנהג ואני ראינו אותו נופל, בזווית העין. אתה מרגיש אשם. כי אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד".
בסך הכל נהרגו במתקפת הטרור בדרום שמונה בני אדם. שישה אזרחים, לוחם הימ"מ רב נגד פסקל אברהמי וסמל ראשון משה נפתלי. לוחמי הכוח של נפתלי המשיכו להילחם גם אחרי שנהרג, ובהם גם החייל היורה. עליו אומרים ש"התנהג בצורה מדהימה".
"אני מעריץ את כל מי שהיה שם", אומר כהן על החברים שהיו איתו בכלי באירוע. "גיבורים", הוא מעיד. הגבורה, יגיד אחר כך גם המ"פ רועי, לא הועמה גם כשהתברר שנפתלי הסמל נהרג מאש חברו.
ביום חמישי בשעות הצהריים המאוחרות, אחרי שצוות נובמבר 09' סיים את חלקו בלחימה, אסף אותם רועי המ"פ לשיחה. הוא עצמו פיקד על צוותי פלוגת הנ"ט באירוע. דיבר בטלפון גם עם הלוחמים שהיו לצד נפתלי ב"זאב". אלה נותקו משאר הצוות. חזרו אליו יממה אחר כך, כבר אחרי הלוויה של נפתלי. השיחה הייתה עם כל אחד מהם בנפרד. דווקא עם החייל שירה לא דיבר. "דיברנו, בלי לשאול פרטים על האירוע", הוא אומר. "מי עשה מה. אני אמרתי להם: 'אנחנו כולנו חיילים. אנחנו מחויבים למה שאנחנו עושים. מחויבים למשימה, מחויבים לנפתלי. תתרוממו"'.
אחר כך דיבר איתם גם מפקד הצוות סגן יהונדב שטרן. שטרן לא היה באירוע כיוון שהיה בחופשה, בבית. שמע על המתקפה ויצא לדרך. שוחח עם אנשי ה"זאב" ועם הצוות כולו. "וידאתי שמצבם המורלי תקין", הוא אומר. "ראיתי שכן. אמרתי להם, 'כל הכבוד. אתם לא פחות גיבורים ממי שנלחם בששת הימים וביום כיפור, בעצמאות, בקדש, בלבנון. השאלה היא רק כמה אנחנו מחוברים לעם שלנו, למשימות ולמדינה, וכמה אנחנו מוכנים לתת"'.
ביום שישי, למחרת, הייתה הלוויה. סמל ראשון משה נפתלי נקבר בהר הרצל. צוות נובמבר 09 עדיין היה עסוק במשימה בדרום. ללוויה שלו באו רק אותם אנשים שהיו איתו בתוך ה"זאב". נהג הרכב רון, יובל והלוחם שירה. אותו כוח שנותק בינתיים מהצוות הכללי. עמדו זה ליד זה. "וכל הלוויה", אומר יובל, "אני בכיתי. חשבתי על נפתלי. לא רק אני. כולם בכו".
בתום הלוויה דיברו עם המשפחה. בתיה, אחותו הבכורה של נפתלי, מספרת שעברה אחד אחד ושאלה: "מה השם ומי אתה, תספר לי מה היה". סיפרו לה "על מה שקרה שם". איש מהם מלבד החייל שירה, לא שיער איך יתגלגל התחקיר. יובל דיבר. "בלי לחסוך אף פרט, הוא אומר. גם רון דיבר. נדמה לה שגם הנהג. כולם היו מבולבלים. החייל שפגע שתק. הוא אמר רק את שמו. "היה נסער", אומרת שולה, אמו של נפתלי, באמפתיה. זה ששמה לב אליו רק בדיעבד, אחרי שידעה שטעה.
הכוח שהיה ב"זאב" עם נפתלי עשה את דרכו חזרה למוצב בדרום ביום שישי. לוחמי צוות נובמבר 09' אומרים שקיבלו אותם בהתרגשות. ישבו וסיפרו להם מה היה "מנקודת המבט שלהם". באותו זמן ניגש כנראה החייל שירה למפקד חטיבת גולני, אלוף משנה אופק בוכריס. זה היה מיד אחרי הלוויה. '"נפתלי"', אומרים שהחייל אמר למח"ט באומץ, '"נפל מהכדור שלי. כשאני יריתי, מיד אחר כך נפתלי נפל. ולא שמעתי כדור שבא מהצד האחר...".
"מסכן החייל", אומר יוסי נפתלי, אבא של משה נפתלי ז"ל. אילו זה היה תלוי בו, הוא אומר, לא היה מפרסם את הסיפור. בגלל הבחור שירה. הבן שלו, הוא אומר, כבר ממילא איננו. העולם מבחינתו לעולם לא יהיה אותו עולם.
"אין סיטואציה קשה יותר מזאת", מסכים המ"פ רועי. "חייל בא ואומר דבר כזה. זה לא להודות 'ישנתי בשמירה'. זה לבוא לדווח על נפתלי, קשה נורא. כנראה ככה אנחנו מחנכים אותם", הוא אומר על אמות המידה ועל היושרה של הלוחמים.
בכל אותו שבוע המשיך צוות נובמבר 09', עם החייל שירה, במשימות בשטח. במקביל נמשך התחקיר הצה"לי. ביום שישי, בדיוק שבוע אחרי שנקבר סמל ראשון משה נפתלי ז"ל, נקבע שהוא אכן נהרג מאש חברו לצוות, שכיוון את נשקו אל המחבל, אך ירה בו בשגגה. הידיעה הגיעה למפקד הפלוגה רועי, והוא שעדכן את שטרן מפקד הצוות.
"בשנייה הראשונה זאת 'כאפה"', אומר שטרן. "עוד אסון. אלה המילים. שני אסונות בצוות אחד. מנגד, אתה בתוך שנייה מתאפס. אתה אומר לעצמך: 'אין מה לעשות. דברים כאלה קורים'. נפתלי נלחם שם וכולם נלחמו שם, כדי להגן על המדינה. הוא נפל, אמנם לא מכדורי אויב אלא מכדורים שלנו, אבל זה לא משנה. הוא נפל בקרב שהיה מורכב מאוד ולא פשוט".
מפקד הפלוגה סיים לדבר עם הלוחמים, ואז ניגש אליהם שטרן. "הבחורצ'יק", הוא אומר על הלוחם שירה, "היה בשוק טוטלי. כאילו לקחו ממנו את החיים. ואני יושב ומדבר. מול כולם. שעה וחצי".
על מה?
"על 'מה אנחנו עושים פה'. אני מתחיל מהתחלה, שנים אחורה. היסטוריה ותנ"ך. כי לפעמים אנחנו שוכחים מה אנחנו עושים פה, ואז אנחנו חוטפים איזו פצצה לפרצוף. לפעמים כשקשה לנו, בטח כשחבר נופל, בטח ובטח כשאנחנו גם עשינו את זה. לא משנה למה. אז צריך לרדת לקרקע ולהבין, בקטע האמיתי, מה התפקיד שלנו כאן. צדקת הדרך. וגם כל מיני דוגמאות, אירועים שהיו שחיילים נהרגו בהם בדו"צים (דו צדדי - חק"ב), לא חייל אחד. דברים כאלה קורים. זה היה כדי להרים אותם למעלה. להתחבר לדברים הכלליים יותר, לאו דווקא ברמת הצוות. להתחיל מהגדול, מעם ישראל, ואז לרדת לרמת הצבא. איך דברים כאלה קורים ולמה. והסיסמה. לא סיסמה, מסר. המסר המרכזי שלי היה 'מי שלא עושה לא טועה'. מי שיושב כל היום, לא משנה איפה, ומכין קפה, או חוזר בכל יום בחמש אחר הצהריים הביתה, הוא לא נהרג ולא נפצע, והוא גם ישן כמו שצריך, ויש לו חברה כל הזמן, והכל אצלו בסדר. מי שטוחן ומי שנלחם ומי שחי בשטח ומי שעושה דברים, אז הוא גם עושה טעויות".
"דיברתי איתם על כיפור ועל ששת הימים", ממשיך מפקד הצוות שטרן. בחור צנום בעל שאר רוח. "סיפורי מלחמות בעיקר. נתתי להם את הדוגמה של דוד שירזי. הוא היה לוחם, מא"גיסט בגדוד 12 בקרב בתל פאחר, זאת דוגמה שכולם מכירים, הבחור שנשכב על הגדר. אמרתי להם: 'אתם נהגתם לפי מה שמצופה מכם, אל תתבלבלו. מה שמצופה מכם, כל אחד, זה לשכב על הגדר ולהיות דוד שירזי. 18 שנה שמרו לנו על התחת, והגיע תורנו עכשיו. הגיע תורנו לשכב על הגדר. ואם הקצה של זה הוא למות, אז כן, אז למות. גם כן"'.
באותו זמן, הגיע מח"ט גולני אלוף משנה אופק בוכריס לבית משפחת נפתלי בעפרה. משפחת נפתלי היא משפחה אצילית, מאופקת. אפילו צערה מדוד. חיבורם לצבא ולארץ, איתן. "מתחקיר צה"ל", עדכן המח"ט את המשפחה השכולה, "עולה שבנכם נהרג מאש כוח צה"ל, לא מאש המחבלים, כפי שסברו אחרי התחקיר הראשוני".
"זה לא משנה", אמרה האם שולה. "כשמגיעים למקום כזה, שהילד איננו, זה כבר לא משנה". חוץ מזה היא לא מחפשת אשמים. "לא מחפשת להגיד 'אתה אשם, אם אתה לא היית טועה, הבן שלי היה חי"', אמרה לי אחר כך. "נפתלי היה צריך למות, וזה היה הזמן שלו. זהו. החייל שירה היה רק השליח. אני לא נכנסת לחשבונאות".
"עכשיו, ממה שאתה מספר, אני רואה שנפתלי היה עוד יותר אחראי", אמר למח"ט האב יוסי. "ידעתי שהוא היה מחושב. כי נפתלי לא היה מוציא את הראש סתם, ונותן שמישהו יירה בו". "אני בטוח", אמר למח"ט, "שהוא עמד במקום הנכון, והוציא את הראש בזמן הנכון, ומתי שצריך, ולא סתם הוציא את הראש". "נפתלי נכנס לתוך האש", הוא אומר. "הוא נתן הוראות, איפה יש מחבלים, איפה יורים. הוא לא חשב להישאר בתוך הג'יפ, לסגור את הדלת, או להיות עוד מאה מטר רחוק יותר, להסתכל ולהגיד מה קורה מהחלון. הוא נכנס אל האש, וירה. מבחינתנו, הבן שלנו עשה כל מה שהוא יכול היה לעשות. אבא שהילד שלו היה בדרך לבסיס והייתה תאונת דרכים והוא נהרג, אז מה, הבן שלו לא עשה למען המדינה? זה לא נקרא שהוא 'נהרג בתפקיד'? מבחינתי זה לא משנה".
בהמשך ביקש יוסי נפתלי מהמח"ט את מספר הטלפון של מפקד הפלוגה רועי, והתקשר אליו. התלבט אם להתקשר ישירות לבחור שירה, אבל חשש לגרום לו זעזוע. "תגיד לבחור שירה", אמר למ"פ, "שאנחנו מחבקים אותו, המשפחה. אנחנו אוהבים אותו ואנחנו לא כועסים עליו". משפט אחד. רועי היה באותו זמן במוצב. הוא סגר את הטלפון ודהר לשטח, לחייל הפוגע. "זאת הייתה הקלה לא רק לחייל היורה", הוא אומר. "לו זה נתן קצת אוויר".
קרוב לשבועיים אחרי האסון, יצאו לוחמי צוות נובמבר 09' הביתה לחופשה, בפעם הראשונה. עד אז עסקו בפעילות מבצעית. לא הרימו ראש. "צעדנו קדימה", הם אומרים. מה שחיבר ביניהם היה ה"ביחד". ההחלטה שאסור שאף אחד על ציר 12 ייפגע. לפני היציאה הביתה אמר להם רועי המ"פ: "תזכרו, אתם יודעים את האמת. אנחנו הסיפור. אנחנו אלה שנלחמנו. אנחנו היינו שם".
גם לחייל היורה זה היה מפגש ראשון עם הבית. "כשהם חזרו", משחזר רב סרן רועי יונתן, "דבר ראשון דיברתי עם אמא שלו. איך שהוא ניתק מגע מהבית, כשידעתי שהוא בדרך. גם לפני כן, נפגשתי איתה. זה היה לה חשוב. היא רצתה לראות אותו, והוא לא הסכים. הוא אמר לה: 'אני פה, עם הצוות, נשאר, עד הרגע שאני יוצא הביתה. כמו כולם"'.
מה קרה לצוות? אומרים שהתגבש עוד יותר. תחושת הלכידות התחזקה. גם ההרגשה שהם סומכים איש על רעהו. "מבחינת התהליך שהם עשו עם החייל היורה," אומר המ"פ, "זה היה תהליך משלים". "אני," הוא אומר, "זה 'סיכה'. אני יודע לדקור נקודות, אני יודע לבוא ולדבר עם החייל שפגע, אבל זאת עדיין נקודה. בסוף, ביומיום, בשעות, הוא נמצא עם החברים שלו. ונראה לי שהוא מקבל שם מעטפת חבל על הזמן".
"מחבקים ואוהבים את הבחור הזה," אומר יובל קוזיברדב, "בדיוק כפי שחיבקנו ואהבנו אותו קודם. חוץ מזה, לא נוברים. דברים כאלה קורים. אנחנו לוחמים. יש לנו משימה לבצע. אנחנו מתעסקים בעבודה".
אחרי האסון נפרד מהם המ"פ רועי. סיים תפקיד, והיום הוא ראש מדור הכשרות במרכז לאימוני אש. להיפרד מהפלוגה באמת, הוא אומר, לא יוכל אף פעם. יובל מונה לסמל של הצוות במקום נפתלי שנהרג.
בני משפחת נפתלי, הגיעו לבקר את הצוות בשטח שבועיים אחרי שנפל. הכוח שהיה ב"זאב" יצא איתם לשחזור האירוע שבו נפל בנם עם מפקד החטיבה. גם המ"פ רועי הגיע. בשבוע שעבר נפגשו עם החייל שירה בטעות בבנם.
"היה לו קשה," מספרת שולה, אמו של נפתלי, על המפגש. "היה קשה גם לנו. אבל אני שמחה שעשינו את זה. דיברנו והסברנו לו, שאנחנו לא שופטים אותו ולא כועסים עליו. ישנן השאלות שבאופן טבעי עולות, אבל הן לא ישירות כלפיו. זה עשה טוב לו ולנו".
"היה לי חשוב לפגוש אותו", היא ממשיכה ואומרת. "סגירת מעגל. כבר כמעט חודש וחצי אחרי האירוע. הזמן רץ והדברים מתקהים. אנשים חוזרים לשגרה. מי שנשארים עם הכאב אלה ההורים והמשפחה הקרובה. אני רציתי לסגור דברים ולגעת בהם, כשזה עוד טרי. גם בשבילו. לא רציתי להשאיר את זה פתוח. רציתי לתת לו אמירה של חיזוק, שתחזק אותו. אמרתי לו: 'בכל פעם שאתה נופל בתחושות של אשמה או ייסורי מצפון, שאני מניחה שזה פה ושם עולה, אז תיזכר בנפתלי. אתה לא חייב להיאחז דווקא בנפתלי, אם לא נוח לך, אבל תיאחז בדברים חיוביים. וזה ירים אותך. כי יהיו נפילות. גם לנו יש. אבל יש כוח לקום. וחייבים. אין ברירה"'.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם