יחידת הסירות נאבקת על התהילה במלחמה
38 שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים יחידת הסירות נלחמת על השורה שלה בהיסטוריה: על הצליחה והשנים של הלם הקרב
על ליל התפנית שבמלחמה אין הרבה מחלוקת. אחרי מתקפת הפתע המצרית, קרבות הבלימה בסיני ואלפי ההרוגים שנספרו בחזית הדרום, הלילה שבין 15 ל-16 באוקטובר 1973 היה סוג של ניצחון. 500 צנחנים שנאחזו בגדה המערבית של תעלת סואץ סימנו את תחילת המהפך, שבסיומו הכריע צה"ל את המערכה כולה.
לגבי החוצפה הדעות חלוקות. עמוס בודינגר, לוחם בפלוגת הסירות, משחזר את הלילה ההוא ומודה לראשונה שהיה לו ולחבריו יותר מזל משכל. "עלינו המציאו את הביטוי 'גליפם'", אומר בודינגר. "גבר לא ידע פחד מהו. אבל אני פחדתי ועוד איך. המבצע כולו נראה כמו טמטום אחד גדול, ואני פחדתי מאוד, אם כי בסערת הפעולה אתה מבצע את מה שאתה צריך לעשות בלי לחשוב הרבה".
60 חיילי יחידת הסירות, גדוד מילואים 630 של חיל ההנדסה, היו הראשונים שצלחו את תעלת סואץ בסירות זודיאק. הם היו שם לפני התמסחים, לפני גשר הדוברות ולפני גשר הגלילים שנשבר באמצע הדרך בחולות המדבריים של חצי האי סיני.
"סירה במים היא כמו ברווז, לא הגענו למלחמה ממרומי מטוס או בתוך טנקים, ישבנו חשופים בתוך סירות כפי שאף אחד לא היה, זה היה לילה מיוחד במינו, היו רגעים שהרגשתי כאילו אני נמצא בסרט של פליני", אומר יעקב גירון שפיקד על יחידת הסירות. "לא שאלנו שאלות, קיבלנו משימות, ביצענו אותן, והחיילים חזרו כולם בריאים בגופם אם כי לא כולם בריאים בנפשם".
בשעה אחת וחצי בלילה ירדו הסירות הראשונות למי התעלה תחת שם הקוד "אקווריום". על הסירות המתנפחות נדחסו כאמור כמה מאות צנחנים שהועברו בתוך שעה אל הגדה המערבית של התעלה. ברוכים הבאים לאפריקה.
המבצע לא היה חף מבעיות. תקלה רדפה תקלה. כמעט כל מה שיכול היה להשתבש השתבש. שעות ארוכות עברו בטרם חברו כוחות הצנחנים אל חיילי יחידת הסירות, מפעילי הסירות נפצעו מאש כוחותינו, איש לא הדריך אותם לקראת המשימה, חלק מהסירות לא הותנעו, אחת הסירות נסחפה בתעלה, סירה אחרת כמעט טבעה, "היה פחד אלוהים", נזכרים חיילי יחידת הסירות שנחשפים כאן לראשונה, "אבל בסופו של דבר ביצענו את המשימה". זהו סיפורם.
חיילי גדוד 630 גויסו ביום הכיפורים למילואים. הגדוד, יחידה ימית מובחרת של חיל ההנדסה, הוקם אחרי מלחמת ששת הימים כשצה"ל הגיע עד לנהר הירדן ונעצר שם בלי יכולת לצלוח את המים. יחידת ההנדסה הימית הייתה אמורה לספק פתרונות צליחה במלחמה הבאה. הם התאמנו בנחל הקישון ובכינרת, כמה מחיילי היחידה אף הוכרו כנכי צה"ל בשל הזיהום בקישון, ממש כמו חיילי השייטת.
"במשך כל לילה בשירות הסדיר התאמנו על סירות הגומי", אומר אילון נווה, אז סגן מפקד הפלוגה, היום מנהל בית הספר התיכון "אחד העם" בפתח תקווה. "אהבנו את הסירות, היינו קשורים אליהן ממש נפשית. שירות על סירה נחשב לשירות סקסי. הייתי בטוח שאנחנו מתאמנים על ריק, לא האמנתי שיקראו לנו לסייע בצליחת התעלה".
תשעה ימים הם ישבו ברפידים, בסיס אספקה ותעופה בדרום סיני, והמתינו שיזעיקו אותם.
יורם קרני מנצרת עילית, אז מפקד מחלקה, היום מתקין אנטנות סלולריות בישראל ובאפריקה, זוכר איך ברפידים "היו ויכוחים גדולים על מי יוצא למבצע ומי נשאר מאחור". "עד היום יש חיילים ביחידה שכועסים על שלא צורפו למבצע", אומר נווה.
"באופן טבעי בחרנו את החיילים הטובים ביותר. לפני כמה שנים הלכתי לניחום אבלים אצל חייל שלי לשעבר שלא השתתף בצליחה. הוא לא סיפר לבני משפחתו שהוא לא השתתף בצליחה. הם שמעו על זה ממני לראשונה בימי השבעה על מותו. היה לי קשה להסביר להם שהוא נשאר ברפידים". גם אלי דהאן, היום כבאי מקריית ביאליק, זוכר את "המהומות שחוללו אלה שלא נבחרו. מאוד מאוד רצינו להשתתף במבצע".
מרפידים נסעו הלוחמים מערבה לכיוון התעלה. את מסע התלאות שעברו בדרך הם משחזרים כאן. נלחמים על חלקם החשוב והלא מתוקשר בפאזל ההיסטורי של המלחמה. "מיד בהתחלה נוצר דם רע בין הצנחנים לחיילי יחידת הסירות", אומר ההיסטוריון עמירם אזוב, מחבר הספר "צליחה: 60 שעות באוקטובר 1973" (הוצאת דביר).
"הם לא הצליחו למצוא אלה את אלה. כל אחד הטיל את האשמה על היחידה האחרת". נווה זוכר שקצין של סיירת הצנחנים הגיע בבוקר לרפידים וליווה אותם לנקודת המפגש עם הצנחנים, שבוששו להגיע.
"חיכינו להם יותר משש שעות והם לא מצאו אותנו", אומר נווה. כל מבצע חציית התעלה, אלמנט ההפתעה, לוחות הזמנים הקשיחים - כל זה הוטל בספק. "הצנחנים טענו", אומר אזוב, "שחיילי הסירות הם אלה שלא הגיעו לנקודת המפגש המוסכמת".
דני מט, מפקד חטיבת הצנחנים 247 שצלחה את התעלה בסירות, אומר ש"אין מלחמה בלי קשיים. לקח לנו זמן למצוא את הסירות אבל בסוף הכל הסתדר". בשעה שמונה בערב הצנחנים הגיעו אל נקודת המפגש והתחילו להעמיס את הסירות על הזחל"מים.
"בדרך כלל גוררים את הסירה על נגררת אבל לזחל"מים לא הייתה נגררת ונאלצנו לדחוס את כל הציוד על הזחל"ם", אומר בודינגר, אחיו של מפקד חיל האוויר לשעבר, הרצל בודינגר, "לי לא היה מקום על הזחל"ם. התיישבתי על הדופן. זה היה מסוכן. לאורך כל הדרך ירו עלינו. בנס לא פגעו בנו". "בזחל"ם שלי, שמכיל בדרך כלל שמונה אנשים", נזכר קרני, "היו 21 חיילים וציוד רב, כולל הסירות".
"הזחל"מים נראו כמו מפלצות", אומר המפקד גירון. "בדרך כלל נוסעים עם סירה מקופלת והמנוע לצדה, רק לעתים רחוקות מעבירים את הסירות כשהן מנופחות והמנוע כבר מורכב עליהן, אבל זה מה שהצנחנים החליטו".
הם הגיעו לתעלה בלילה, ומיד התחילו בטיפוס מפרך עם הסירות על סוללת העפר שחסמה את גדת התעלה המזרחית. אש עזה שנורתה לעברם עיכבה את הטיפוס על הסוללה. די מהר הם הבינו שהאש מגיעה מכיוון הצבא הישראלי.
בהפגזה הראשונה נפצעו שלושה, אחד פונה לרפידים, שני הפצועים האחרים המשיכו במשימה. אבי חסידים, חקלאי ממעגן מיכאל, היה אחד הפצועים. "פגז מרגמה נחת במרכז הסוללה בדיוק כשהעלינו את הסירה עם כל הציוד. הרגשתי שהרגל שלי חמה, אבל לא הקדשתי לזה מחשבה. סוככתי על המנוע של הסירה מפני שבלי מנוע אי אפשר להפעיל את הסירה. רק אחרי שסיימנו את העברת החיילים שמתי לב שמי הים בסירה צבועים באדום מהדם שנזל לי מהרגל".
ממרום הסוללה החליקו המפעילים את הסירות אל התעלה. "אף אחד לא הדריך אותנו", אומר נווה, "אומנם התאמנו במשך שנים לרגע הזה, אבל לא ידענו לאיזו גזרת צליחה אנחנו מגיעים, לא היה תדרוך, פעלנו כפי שידענו בתוך ערפל קרב".
מפקדי הסירות, גירון, נווה, קרני ואחרים, כיוונו את הצנחנים אל הסירות. "הצנחנים היו עייפים, מבולבלים ומרוגשים. הם נשאו ציוד כבד והיו המון צעקות,'תיכנס לפה', 'יש עוד מקום', כל העניין התנהל ברעש איום", נזכר קרני.
"היה כאוס. בלגן גדול", אומר בודינגר, והמהומה גברה כשמפעילי הסירות ניסו להתניע אותן. חלק מהמנועים לא פעלו. "הנסיעה הקשה בצירים החוליים של סיני פגעה במנועים", אומר גירון.
אלי כהן, בעבר חבר כנסת של הליכוד ושגריר ישראל ביפן והיום יו"ר המכללה באריאל, היה קצין צנחנים צעיר על הסירה הראשונה שהגיעה לתעלה. "בשלב הראשון ירדו למים שש סירות", הוא אומר, "ואף אחת לא הניעה. אחת הסירות כמעט טבעה. המפעיל של הסירה שלי לא הצליח להניע אותה. זה היה מלחיץ.
"לילה, מים, בסביבה נשמעים קולות ירי, הסירה עם מכל מלא בדלק. מספיק שכדור אחד היה פוגע בה וכולנו היינו טובעים. צעקתי למפעיל שלי שיוציא את המשוטים, אבל אז אחד החיילים שלי, שהיה גבוה וחזק, עשה איזושהי תנועה פראית שגרמה כפי הנראה להפעלת המנוע".
אבי חסידים לא הצליח להתניע את הסירה שלו. "במצב רגיל היינו צריכים להפעיל את הסירה לפני שהצנחנים עלו עליה, אבל אנחנו הפעלנו אותה אחרי שהצנחנים עם הציוד הכבד כבר היו על הסירה. הציוד הכבד שהועמס על הסירה חסם את מעבר הדלק למנוע, וזאת הייתה הסיבה שלא הצלחנו להפעיל את המנוע.
"ברקע שמעתי את הצנחנים שהיו על הסירה שלי מתלוננים, לאיזו סירה הביאו אותנו, מה שהוסיף ללחץ. אנחנו, המפעילים, הבנו שלא נוכל להוציא את המשוטים מפני שהם היו מונחים על קרקעית הסירה ועליהם הציוד של הצנחנים והצנחנים עצמם ששכבו על הציוד.
"ובינתיים הסירה התחילה להיסחף לכיוון האגם הגדול, חששתי שאנחנו מאבדים את הדרך. המתח היה גדול, הכל היה חשוך, רק הנצנצים של המפקדים האירו את החשיכה. למזלנו הצלחנו לאתר את התקלה, שחררנו את מעבר הדלק והסירה יצאה לדרך".
הצנחנים שהגיעו בסירות הראשונות ירדו בגדה המצרית, פוצצו את הגדר שהקיפה אותה, וחדרו ליבשת אפריקה. "החבר'ה שלי היו בטוחים שהתפוצצתי עם הגדרות", נזכר אלי כהן. "המבצע הזה מלכתחילה נחשב למבצע התאבדות. כשנפרדנו מחברינו לפני שיצאנו לתעלה, הם הסתכלו עלינו כאילו הם רואים אותנו בפעם האחרונה.
"כשבחרתי את ארבעת החיילים שיעלו איתי לסירה זה נשמע כאילו אני מוציא אותם להורג. הם קראו לנו במכשיר הקשר ולא ענינו. רק כשראיתי שהמעבר פתוח אמרתי בקשר את מילת הקוד 'אקפולקו' שסימנה את ביצוע המשימה. גם אבי קנור צעק 'אקפולקו' ואז שאר הכוחות התחילו לזרום".
למעלה משעה נמשכה העברת 500 הצנחנים לגדה המערבית של תעלת סואץ. "כל תהילתה של היחידה מתמצה בשעה אחת", אומר אזוב. "מסביבם התנהלו קרבות ואילו הם חצו את התעלה בדממה מוחלטת. בניגוד למהומה ששררה עד לרגע הצליחה, הצליחה עצמה התבצעה בשקט מופתי".
"פסטורלית", כך מכנה קרני את הצליחה. היה שם מזל, אומר אריק אכמון שהיה סגן מפקד חטיבת הצנחנים ושנים אחר כך מנכ"ל ארקיע. שר הביטחון, משה דיין והרמטכ"ל, דוד אלעזר, שעקבו אחרי הצליחה, חששו מתוצאותיה. הגשרים והדוברות עשו את דרכם אל גדות התעלה, אבל בכאוס שנוצר על ציר המעבר אמצעי הצליחה הכבדים עדיין היו רחוקים מהתעלה.
בחמ"ל חששו שהצנחנים שצלחו את התעלה ייתקלו באש עזה בגדה המערבית ובלי גשרים ודוברות לא יוכלו לחזור לגדה המזרחית. בספרו "ראש גשר" כתב העיתונאי אורי דן שדיין היה מבוהל, מצונן ובמצב רוח קודר. "הוא מציע, בהתחשב בכך שאמצעי הצליחה והגשרים איחרו להגיע, לשלוף בחזרה את הצנחנים ממערב התעלה. הוא חושש כי יטבחו בהם".
בספר של אזוב נכתב שבחצות וחצי שיתף הרמטכ"ל בתחושותיו את הסובבים אותו ואמר כי אינו שלם עם כניסתם של הצנחנים למים בלי גיבוי של התמסחים, הדוברות שמהוות מעין גשרים. שעה אחר כך האווירה השתנתה.
בספרו כותב אזוב שאת אנחת הרווחה שנשמעה בחמ"ל הקדמי היה אפשר לשמוע עד לקריה בתל אביב. למשל, אלוף (במיל') חיים בר-לב, מפקד חזית הדרום במלחמה, מיהר לבשר לאהרון יריב, עוזר מיוחד לרמטכ"ל, בבור בתל אביב: "אהרל'ה, יש לי חדשות בשבילך, צה"ל דרך בגדה המערבית. חיכינו לזה הרבה זמן אבל הצלחנו".
מפעילי הסירות אומרים שהם לא היו מוטרדים מהסכנה שבמבצע. "היינו יותר מדי עסוקים בניווט הספינות והפעלתן", אומר נווה. "בסערת הפעולה אתה מפחד מאוד, אבל מבצע את העבודה ולא חושב על סכנות", אומר בודינגר. "לא חשבנו על הפחד", אומר דהאן, "עשינו משהו שמאוד רצינו לעשות. הרגעים שירדנו למים הם רגעים שנחרתו בנו לכל החיים. פחדנו אבל דחקנו הכל הצדה".
יומיים שהו מפעילי הסירות בגדה המערבית. כמה שעות אחרי שחצו את התעלה הגיעו לגדה 20 טנקים, למחרת, בשעות אחר הצהריים, הורכב גם גשר דוברות שחיבר בין הגדות. "התפקיד החדש שלנו היה עצוב במיוחד", אומר גירון. "העברנו את הנפגעים של הצנחנים בחזרה לגדה המזרחית".
300 הרוגים ופצועים היו לצנחנים עד תום המלחמה. אחרי 48 שעות חזרו מפעילי הסירות לגדה המזרחית ונקלעו לאש קטלנית שנמשכה כמה ימים. "זה היה הגיהינום", אומר בודינגר, "מה לא ירד עלינו, מטוסים, קטיושות, האדמה רעדה". לא רק האדמה רעדה, גם הסירות. במהלך ההפגזות כל הסירות הושמדו מלבד שתיים.
"בסופו של דבר הצלחנו להחזיר את כל החיילים שלנו הביתה בריאים בגופם", אומר גירון, "אולם לא כולם חזרו בריאים בנפשם". אחד ממפעילי הסירות אושפז במשך שנים ארוכות במוסד לחולי נפש, אחד החיילים היה כה מבוהל עד שהפסיק לשתות ולאכול ונלקח לטיפול רפואי ברפידים, אחדים לקו בהלם קרב. "לדעתי, רובנו עדיין בהלם קרב", אומר קרני, "עד היום אנחנו לא רגועים, מחפשים לצאת, להסתובב. אני, למשל, עובד בכל העולם".
רבים מהמפעילים שומרים על קשר הדוק ונפגשים שלוש פעמים בשנה, בסוכות, בפסח ובחופשת הקיץ. "השיחות עם החברים והפגישות התכופות הן חלק מהטיפול הנפשי שאנחנו עושים לעצמנו", אומר קרני. חלקם מוצאים נחמה בספורט ימי. קרני גולש על גלים, נווה שוחה כל בוקר. לצד החוויות הקשות והמשקעים שהותירה, הצליחה היא גם מקור לגאווה. "היינו קבוצה קטנה שתרמה לנקודת המפנה של המלחמה וזו הרגשה טובה", אומר קרני.
הבהרה: בכתבה "הסדיר יבלום", שהתפרסמה כאן בשבוע שעבר, השתמע שמוטי הוד היה מפקד חיל האוויר בזמן מלחמת יום כיפור. לא כך הדבר, מפקד חיל האוויר היה אלוף בני פלד. באומרו "חיל האוויר היה נייטרלי", מבקש אלוף במיל' עמנואל סקל להבהיר כי התכוון ל"נייטרלי למצוקות היבשה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם