300 טון: פרשת השב"כ בגרסת איציק מרדכי
הגיבור הטראגי של פרשת קו 300 מוריד מהכתפיים משא כבד בן 27 שנים: "כולם השתתפו במאמץ להפליל אותי גם התקשורת, גם השב"כ"
רבין מונה לשר הביטחון בממשלת הרוטציה ב-1986, והיה בתפקיד כשפרשת קו 300 התפוצצה אחרי שנתיים של בעבוע. מרדכי, שהיה תא"ל, קצח"ר שקידומו נעצר, נוקה מכל אשמה בפרשה, אחרי שנתיים של עלילת דם שנרקמה נגדו על ידי צמרת שירות הביטחון הכללי.
"כשהכל נגמר, ורבין מונה, הוא קרא לי אליו למשרד", משחזר מרדכי, "התיישבנו כאן על הכורסאות האלה. הוא ביקש שנשב בארבע עיניים, ואמר, 'איציק, הממשלה ביקשה ממני להתנצל בפניך על העוול הגדול שנגרם לך'. ואני אמרתי לו, 'אדוני השר, יש לך זמן? אני יכול לדבר?', והוא אמר 'בבקשה, כמה שאתה רוצה'. ואמרתי, 'שמע, לא נלחמתי בחיים מלחמות יהודים, אני לא טוב בזה, אני מעדיף להילחם באויבים, אבל יש בעיה אסטרטגית גדולה בשירות הביטחון הכללי'. הוא ביקש ממני לפרט. ואני באתי מוכן, עם נייר כתוב, שאני שומר עד היום, והתחלתי להסביר לו מה קורה שם. ידעתי מצוין מה קרה שם. אמרתי לו שזו מערכת חיונית לביטחון המדינה, שסובלת מבעיות ערכיות קשות, חובה לתקן אותה מהיסוד, ללכת עד הסוף בלי הנחות, כי לא ייתכן שהארגון הזה ישתמש נגד יהודים ונגד אזרחי המדינה בשיטות ששמורות לאויבים, ונתתי לו דוגמאות ושמות. אמרתי שבניגוד לצה"ל, שזו מערכת מסודרת, עם רמטכ"ל ואלופי פיקוד ומח"טים, בשב"כ לפעמים אדם אחד או שלושה, זו מערכת לחימה עצמאית שלמה. חייבים לנקות את האורוות, להחזיר את הנורמות, את הערכים, את הקווים האדומים".
מאז , הספקת להתפייס עם השב"כ?
"ברור. בכל תפקיד שעשיתי מאז, ועשיתי הרבה תפקידים, הקפדתי להדגיש שאין בלבי מאומה נגד הארגון, ואין מועקה, וששום דבר שקרה בעבר לא ישפיע על העבודה".
בתחילת אפריל 1984 היה תא"ל יצחק מרדכי, קצין צנחנים וחיל רגלים ראשי, בביקור בבסיס הכוחות המיוחדים של צבא ארצות הברית. בשובו, היישר משדה התעופה, מיהר מרדכי לתרגיל מבצעי בשטח שארך יומיים, ומשם קפץ הביתה לנתניה, "לראות את הילדים" ולישון כמה שעות. זמן קצר אחרי שנרדם, דפיקות בדלת. "מה דפיקות", אומר מרדכי, "הדלת כמעט התפרקה". מאחוריה עמדה עינת ארז, הקצינה שהייתה מזכירתו ובתו של העיתונאי יעקב ארז, לימים עורך "מעריב".
"איפה אתה, כל העולם מחפש אותך", אמרה. מרדכי יצר מיד קשר בקו המבצעי עם סגן הרמטכ"ל, דוד עברי, שדיווח לו על חטיפת אוטובוס אגד, קו 300, מלא נוסעים, על ידי מחבלים. "הוא בדיר אל בלח, אין לך מה להגיע",
"אין מצב", אמר לו מרדכי, "תשלח מסוק, בעוד 20 דקות אני בשדה דב". השעה הייתה עשר וחצי בלילה. בימים ההם היה קצין צנחנים וחי"ר ראשי בצה"ל הממונה על כל היחידות המיוחדות ומכוח זה, גם על מבצעי השתלטות ופעילות נגד פיגועי טרור. מרדכי נחת בגוש קטיף קצת לפני חצות, תוך דקות הגיע לחפ"ק הרמטכ"ל, משה לוי, שאמר לו "איציק, תפוס פיקוד".
"היה ברדק נוראי, מהומת אלוהים", משחזר מרדכי, "היה שם כל החפ"ק המטכ"לי, צמרת השב"כ, אנשי מטה, קצינים בכירים, ראש אגף מבצעים אורי שגיא, הימ"מ כבר פרוס בשטח עם צלפים, והכי גרוע, השטח שרץ סקרנים ועיתונאים בעשרות ואולי גם במאות, לא הייתה לנו שליטה".
מה עשית?
"קודם כל עברתי בכל עמדות התצפית, צלף צלף, דליתי כל פיסת מידע. מה רואים, מה יודעים. הבנתי שמדובר בארבעה עד שישה מחבלים, הייתה בחורה שהצליחה איכשהו לרדת מהאוטובוס בדרך, גם ממנה אספנו מידע, ידענו שיש להם נשק, יש רימונים, ויש מטען".
הבנת שהולכים על השתלטות בכוח?
"ברור. אז לא הייתה אופציה אחרת. היה ברור שלא נכנסים למשא ומתן ולא נכנעים לסחיטה, למרות שהיו עשרות בני ערובה והמצב היה נפיץ מאוד. בינתיים הגיעה סיירת מטכ"ל. הזמנתי אוטובוס זהה כדי שנוכל לתרגל על מודל. אמרתי לעומר ברלב, שהיה מפקד הסיירת, להתחיל לתרגל מיד, ולהגיד כשמוכנים. הימ"מ רצו לבצע בעצמם, הם היו בשטח קודם, אבל החלטתי שהסיירת תקבל את המשימה".
למה, בעצם? הרי הימ"מ יותר מקצועיים באירועים מהסוג הזה, לא?
"תראה, אני הייתי גם מפקד ההשתלטות על אוטובוס הקמ"ג בערוער כעבור כמה שנים, ואני הראשון שנתן לימ"מ את ההזדמנות שם, והם עשו את זה טוב. בוגי היה אז מפקד סיירת מטכ"ל ולא דיבר איתי אחר כך הרבה זמן, אליק רון היה מפקד הימ"מ. אבל אז, בערוער, הם היו כבר מוכנים בשטח ולא היה זמן להחליף. בקו 300 היה זמן להחליף והימ"מ הייתה אז בחיתוליה, הם עוד לא היו מנוסים. אגב, היום לא הייתי מתלבט. היום הייתי נותן את זה לימ"מ, שהפכה מאז ליחידה מאוד מקצועית בתחום".
לפני כמה שבועות פורסמו תמלילי עדויותיהם של שלושת בכירי השב"כ - ראובן חזק, סגן ראש השירות בתקופת הפרשה, רפי מלכא ופלג רדי - שניתנו במהלך חקירת היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר בפרשת קו 300. סרט בשם "א' תחסל אותם" הוקרן כעבור כמה ימים בערוץ 10 (העיתונאי גידי וייץ פרסם את התמלילים, הוא ולוי זיני הם יוצרי הסרט). מסמך עוצר נשימה, סרט מטלטל. בעיקר את אלה שלא חיו אז את הפרשה, כמוני. מרדכי, לעומת זאת, לא רק חי את הפרשה על גופו, הוא כמעט מת את הפרשה הזו. עליו עשה הסרט פחות רושם. כן, התיק שנתפר ועלילת הדם שנרקמה כבר ידועים לכולם שנות דור, אבל מרדכי לא קונה את הגרסה המשופצת והמעובדת שלפיה שלושת בכירי השב"כ פעלו בתום לב, על פי צו מצפונם, למען הערכים, המצפון והמוסר. למרדכי גרסה מעט אחרת.
בטנו עדיין כואבת עליו. הוא זוכר כל פרט, כל רגע. הוא מנומק וממוסמך לעייפה. יש לו ארגזים, קלסרים והררי חומר. כל כתבה מהתקופה ההיא, כל מכתב, כל אזכור, כל מסמך, הכל אצלו, הוא שוחה בחומר, מעניין בו, מדפדף, יודע בעל פה. הפרשה הזו צרובה עדיין בנשמתו. לשיטתו, קו 300 היה הניסיון הראשון של המערכת לחסל אותו. אחרי הניסיון הזה, שכשל, בא הניסיון שהצליח, פרשת האישומים הפליליים בעבירות מין, שמרדכי מכנה "קו 301". גם כאן, הוא מאמין, מדובר בעלילת דם, גם אליה, הוא אומר, השתרבבו פחות או יותר אותם גיבורים אפלים. בעמודים הבאים תמצאו את גרסתו של יצחק מרדכי לאירועי קו 300.
בוא נחזור לקו 300. מה קורה בשטח, סביב האוטובוס?
"אלוף הפיקוד, משה בריל (בר כוכבא), בא עם רעיון. להביא נגמ"שים, לתת לאוטובוס מכה חזקה מאחורה, ליצור הלם וזעזוע ואז לפרוץ פנימה. הרעיון נפל מחשש שהמכה תפעיל את המטען ועשרות הנוסעים ייהרגו. ישבנו שם וכל מיני רעיונות עלו וירדו, עד שבשלב מסוים הרמטכ"ל אמר לי שלא מעניין אותו, זה צריך להיגמר עד אור ראשון, להכין תוכנית השתלטות ולבצע".
כמה זה היה פשוט אז. וכך היה?
"כן. המהומה בשטח נמשכה, עשרות אנשים הסתובבו לנו שם בין הרגליים, אבל לא הייתה ברירה. הסיירת הייתה מוכנה באזור ארבע בבוקר. הודעתי למשה, ובסביבות ארבע וחצי נערכנו בנקודות ההסתערות ופרצנו פנימה".
פרצנו? גם אתה?
"ברור. נכנסנו משני הפתחים של האוטובוס, אני נכנסתי עם כוח הפריצה הראשון בדלת האחורית. פעלנו בכמה צירים במקביל. כוח מהדלת הקדמית, כוח מהדלת האחורית, לוחמים זינקו על החלונות וירו והיה גם ירי של צלפים מבחוץ. אבל רק על מטרות שזוהו כמחבלים. כל האירוע לקח שניות ספורות. חוץ מהצלפים, הלוחמים ירו באקדחים, מטווח קצר. מיד כשנכנסנו נהרגו שני מחבלים. לצערי, גם החיילת אירית פורטוגז נהרגה, כנראה מאש כוחותינו. עוד שני מחבלים הרימו ידיים. היה עשן, לא הייתה ראות טובה, אבל בשנייה שראיתי שהם מרימים ידיים, צעקתי 'חדל', והירי נפסק. השתלטנו עליהם במהירות. הם חטפו כמה מכות במהלך ההשתלטות, וזהו".
טוב, עכשיו בעצם מתחיל הסיפור. מה קורה עם שני המחבלים החיים?
"הורדנו אותם מהדלת הקדמית. אחד ירד עם אנשי השב"כ, השני ירד איתי ועם קובי, מפקד יחידה 504. דבר ראשון הרחקנו אותם מהאוטובוס. היה דחוף ביותר לתחקר אותם מיד. זה בער בעצמותיי. אני אחראי על האירוע הזה והייתי חייב לדעת שני דברים: אם יש עוד מחבלים, ואם המטען ממולכד. אם יש עוד מחבל, מספיק שהוא יזרוק רימון או יירה צרור, כדי שייגרם אסון. את המטען אני ראיתי בעצמי בדלת האחורית, והיה צורך לדעת אם הוא מחובר, אם הוא 'חי'".
אז מה קורה עם המחבלים שתפסתם?
"זה שהיה איתי היה מפוחד, גררנו אותו לאיזו פינה, כל הזמן ראיתי בזווית העין את החבר שלו, שהובל על ידי אנשי השב"כ. התיישבנו והתחלנו לחקור את שניהם. בהתחלה דיברו איתו אנשי שב"כ, שאלו אותו מי הוא, למי הוא קשור, איך קוראים לאבא שלו, לחברים שלו, עד שעצרתי את זה, אמרתי תעזבו שטויות עכשיו, לקחתי את האקדח שלי, פרקתי אותו, הוצאתי את המחסנית, ואז איימתי עליו באקדח. אמרתי לו, בערבית, שאני הורג אותו עכשיו, במקום, אם הוא לא אומר לי מיד כמה מחבלים הם היו".
אני מבין שהוא לא ראה שהוצאת המחסנית. הכית אותו?
"ברור שלא ראה. נתתי לו כמה מכות בכתף. הוא אמר לי,'נשבע לך, היינו רק ארבעה, בחייאת אלוהים, בחייאת הנשמה שלי, תהרוג אותי אם אני משקר'. ואז אמרתי לו שלא ייצא מכאן בחיים אם לא יגיד לי מיד מה מצב המטען. הוא נשבע שהמטען לא מחובר ולא ממולכד. האמנתי לו. השארתי אותו ואת המחבל השני, שנתן עדות זהה, בידי אנשי השב"כ, וחזרתי לאוטובוס. מאותו רגע לא ראיתי אותם".
למה בעצם חזרת לאוטובוס?
"לקחתי את מפקד יחידת פירוק הפצצות, אמרתי לו שהמטען לא מחובר ושיפרק אותו. ביקשתי לרכז את כל הנשק והתחמושת בנקודה מסוימת מחוץ לאוטובוס. הלכתי לחפ"ק, הבאתי איתי את שר הביטחון מישה ארנס ואת הרמטכ"ל, נכנסתי איתם לאוטובוס, הראיתי להם את גופות שני המחבלים, החיילת שלנו כבר פונתה, לקחתי אותם לנקודת ריכוז התחמושת, הראיתי להם את המטען, הרימונים והנשק, אמרתי להם שמבחינתי האירוע נגמר".
מרדכי לא ידע שמבחינתו האירוע רק מתחיל. הוא עלה על הג'יפ של קצין האג"ם שלו, ונסע איתו למפקדת קצח"ר ברמלה, התקלח, התרענן, שתה קפה ונסע משם לתחקיר מיוחד שהתקיים בתשע בבוקר בבסיס סיירת מטכ"ל. לתחקיר הגיע גם מפקד המפח"ש אלוף דן שומרון. בדרך עוד הספיק מרדכי להציץ בעיתון, שדיווח ששלושה מחבלים מתוך הארבעה נהרגו. "שטויות", אמר מרדכי לסובביו, "נהרגו שניים ונותרו בחיים שניים נוספים. אין שלושה מחבלים הרוגים".
בתחקיר כל לוחם דיבר וסיפר את חלקו, בסיום סיכם מרדכי את האירוע, הביע הערכה לרמת הביצוע, למהירות, ונפרד מהסיירת. בערב, בטלוויזיה, מדווחים שארבעת המחבלים נהרגו. "התקשרו אלי עיתונאים לאמת את זה, ולכולם אמרתי שזה לא נכון. שהייתי שם, ונהרגו רק שניים".
האירוע התקיים בלילה שבין חמישי לשישי. ביום שישי בבוקר נערך התחקיר בסיירת מטכ"ל. ביום ראשון מופיעות בעיתון "חדשות" תמונות של שני המחבלים שהורדו בחיים. באחת התמונות נראה אחד המחבלים החיים יורד עם מרדכי, שאוחז באקדח שלוף. סימני השאלה מתחילים להצטבר. "ביום שני היה אמור להיות דיון מטכ"ל", מספר מרדכי, "הרמטכ"ל ביקש ממני להקדים קצת. באתי, והוא אמר לי 'איציק, אני הולך להסתפר, בוא איתי ונדבר'. הוא שאל אותי אם ראיתי את התמונות בעיתון 'חדשות'. אמרתי לו שראיתי. הוא שאל אם ראיתי שצילמו אותי. אמרתי לו, 'המפקד, ברור שראיתי, הרי גם אתה היית שם, ראית שצילמו את כולנו. יש בעיה?'".
רא"ל משה לוי הראה לתא"ל מרדכי עוד סדרה של תמונות שצולמו שם, אך לא פורסמו. מרדכי לא הבין, עדיין, מה רוצים ממנו. בהמשך השבוע התקיים תחקיר מטכ"לי של האירוע. עלו לדבר, בזה אחר זה, אנשי הפיקוד, המודיעין, כל המשתתפים. מרדכי אמור היה לסכם אחריהם ואחריו אמור היה לדבר אברהם שלום, הלא הוא "אברום", ראש השב"כ האגדי. והנה, אחרי שמרדכי מסיים, אברום נעלם. "קראו לו לטלפון", מישהו סיפר, ואחר כך עדכנו ואמרו ש"קראו לו לראש הממשלה". נורת אזהרה ראשונה נדלקה אצל מרדכי. "תחקיר מטכ"לי של אירוע בסדר גודל כזה, וראש השב"כ איננו? הרי הוא היה בשטח, באירוע עצמו. נראה לי עקום".
מרדכי לא תיאר לעצמו כמה עקום זה היה. בתחקיר המטכ"לי הוא חוזר על דבריו: היו שני מחבלים הרוגים ושניים חיים. הם היו במצב טוב. חטפו כמה מכות בהשתלטות, וזהו. כשאני עזבתי אותם עם השב"כ הם היו בריאים ושלמים לגמרי, לא נשקפה סכנה לחייהם. אין לי מושג איך נהרגו. אכן, תעלומה. ובינתיים, גם התקשורת, שהייתה אז קטנה וממושמעת בהרבה מהיום, מתחילה לחגוג. מוקמת ועדת חקירה ראשונה, ועדת זורע. יושב בה נציג מטעם השב"כ, יוסי גינוסר, מבכירי הארגון ואחד המו- עמדים לעמוד בראשו. מרדכי, וגם הציבור, לא ידעו אז שגינוסר מונה לוועדה כדי שיהיה, בעצם, סוס טרויאני, חפרפרת, ויאפשר לאברהם שלום ובכירי השב"כ הנוספים לדעת מה קורה בזמן אמיתי, לטייח את הוצאתם להורג של המחבלים, להציל לעצמם את הקריירה ובמקביל לסמן את זה שאמור להיות החשוד העיקרי, איציק מרדכי.
הכרת את גינוסר?
"כן. הוא היה ראש מרחב השב"כ בצפון. הכרתי אותו במלחמת לבנון, כשהייתי מפקד אוגדה 91 והמפקדה שלי ישבה בצידון. גינוסר בא להקים את תשתית שב"כ בלבנון, ואני לקחתי אותו ואמרתי לו שכל מה שהוא צריך, הוא יקבל. עד אז לא היו יחסי שטח טובים בין צה"ל לשב"כ, אצלנו זה השתנה. הוא קיבל ממני כוח אדם, רכב, קשר, הנחיתי את מטה האוגדה שלי לספק לו הכל. חודש אחרי המלחמה הייתי אמור לסיים תפקיד, אמרתי לגינוסר שאני לא גומר עד שלא נתפוס את עזמי זריר, שהיה מבוקש בכיר בגזרה, מפקד הפת"ח בצורצידון. שבת אחת קיבלנו מודיעין שהוא בווילה על שפת הים בין הליטני לזהרני, עשינו פעולה משותפת עם שב"כ, תפסנו אותו, הוא ניסה לשלוף אקדח ונהרג.
"סגרתי מעגל, סיימתי תפקיד כמפקד האוגדה, שב"כ צפון עשו לי מסיבה באופן חסר תקדים. גינוסר עלה שם ונתן לי, אישית, מתנה שהכינו לי, כריכת עור מהודרת ובפנים התמונה של עזמי זריר עם הקדשה מרגשת, ודיבורים על אחוות לוחמים בין שב"כ לצה"ל. כולם התרגשו. אז גברים לא היו מתחבקים, ויוסי ואני התחבקנו על הבמה. הפכנו לחברים אישיים קרובים".
ופתאום הוא הנציג בוועדת החקירה. איך הרגשת עם זה?
"שאלתי את הרמטכ"ל מי נציג צה"ל בוועדה, ומשה וחצי עונה לי שרק לשב"כ יש נציג, לנו אין, כי רק לשב"כ יש בעיה. וזה לא הריח לי טוב".
מרדכי נקרא להעיד בפני הוועדה מספר פעמים. "איך שהם התחילו לשאול שאלות, הבנתי את הקטע", הוא מספר, "אני תיארתי להם מה היה שם, והם התחילו להתמקד במכה שהמחבל קיבל ממני, ומאיזה אקדח, ומה קרה למחבלים בדיוק, ואיך המכות השפיעו עליהם, ואני מסביר להם פעם אחרי פעם שלא קרה כלום, ומדובר במכה שולית, ולא דם ולא מכות והם היו בריאים ושלמים לגמרי, ואני רואה את גינוסר יושב שם בפנים חתומות, ומעביר פתקים, שישאלו אותי ככה וככה, ואני הולך שוב לרמטכ"ל ואומר לו, 'מה קורה שם?', ' מה הם מחפשים?', 'מה הם רוצים?', והוא אומר לי 'איציק, אל תדאג, לנו אין בעיה, הרי הייתי בשטח וראיתי הכל, הרי מסרת את המחבלים לשב"כ, אז שאנשי השב"כ יסבירו מה קרה'. ואני אגיד לך את האמת, עד היום אני לא יודע אם הרמטכ"ל ידע או חשד שהם תופרים לי תיק, או לא".
בשלב הזה התקשורת כבר שופכת בעליזות ובמרץ את דמו של תא"ל מרדכי. בעיקר השבועון "כותרת ראשית". האצבע המופנית אליו הולכת ונעשית נחרצת. "כל יום שפכו את דמי", מספר מרדכי, "כל יום, כל שבוע, לא יכולתי לפתוח עיתונים. והחלה חקירת מצ"ח. ושוב נחקרתי, ושוב כל השאלות, איפה עמדתי בדיוק, ואיזו מכה נתתי בדיוק, ולאן זזתי, ומי מימיני, ומי משמאלי, כמו אחרון החשודים, ואני מתחיל לשאול את עצמי שאלות. ובינתיים ועדת זורע גמרה לעבוד, בלי תוצאות. לא הייתה להם תשובה איך המחבלים נהרגו. וחשוב לדעת שבכל התקופה הזו, מי שהיה היועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר, משגר מכתבים, באמצעות העוזרת שלו יהודית צור, לרמטכ"ל, עם העתקים אליי, והם דורשים לשחרר אותי מצה"ל ולהעמיד אותי לדין כדי שאוכל להישפט בפני מערכת אזרחית. והמכתבים היו נחרצים, ונחרטו לי בבשר".
איך עמדת בזה?
"לא יודע. תבין, היינו בדיוק אחרי מלחמת לבנון, במסגרת אחריותי היה להקים עוד שתי חטיבות חי"ר, את נח"ל וגבעתי, לשקם את בה"ד 1, את בית הספר למ"כים, את מערך ההדרכה שהתפרק, פעם-פעמיים בשבוע נסעתי ללבנון, היו המון מילואימניקים מגויסים, היה צורך להפיק לקחים, זה היה אינטנסיבי ושוחק, וכל הזמן הזה העננה מעל הראש. והילדים שלי, שהיו קטנים אז, שגית ועופר, בבית הספר, וילדים זה עם אכזר, כל הזמן באים אליהם עם'אבא שלכם רוצח'. ואני , בכל סיום קורס, נותן הרצאה על מנהיגות ועל ערכים ועל מוסר לחימה, מקורס מ"כים ועד פו"ם, ובכל הרצאה כזאת, אבל תמיד, קם בסוף החניך ששואל אותי איך אני יכול לדבר על ערכים ומוסר כשאני בעצמי רצחתי שבויים, ואני צריך להגיד להם שלא סטיתי מערכי צה"ל, ושיחכו בסבלנות, ושהצדק ייצא לאור, ומבפנים אני נשרף".
האמנת בעצמך או שהתחלת לחשוב שאולי זה נכון, אולי באמת נתת מכה מיותרת?
"ברור שידעתי את האמת. היא הייתה מוצקה. מי שטלטל אותי היה אילן שיף, שהיה חבר בוועדת זורע, ולחץ עליי כל הזמן ואמר לי שאני מקל ראש, שאני לא מבין מה קורה כאן, שאני חייב לקחת מיד עורך דין מליגה לאומית, הוא אמר לי שבסוף עוד אכנס לכלא לשנים בגלל זה. ואני שואל אותו, בגלל מה, מה עשיתי, הפעולה הצליחה, הצלנו חיים, מנענו פיגוע רצחני, שיעשו לי מה שהם רוצים. אבל בסוף הוא שכנע אותי וחיבר אותי לאמנון גולדנברג".
ספר על הפגישה איתו.
"אני עבדתי אז קשה. היה לי זמן רק ביום שישי. והוא לא עובד ביום שישי. בסוף השתכנע. קבענו ליום שישי. ואני בחמישי בלילה מגיע בטיסה מסודן, עם מאות יהודי אתיופיה, נוחת בלוד, עושה תחקיר מהיר, ונוסע מלא אבק, בלי שינה, למשרד של גולדנברג. והוא יושב שם בחליפת שלושה חלקים, הוא תמיד היה בחליפה, ואני נכנס אליו ומספר לו את כל הסיפור. ובסוף הוא אומר לי,'שמע, הסיפור שלך יפה, אבל הסיפור לא מעניין, מה שמעניין זה הראיות'. ואני מתעצבן, ואומר שאם האמת שלי לא חשובה, אז כלום לא חשוב, תודה רבה, ואני קם והולך. לא צריך ייצוג. והמזכירה שלו רודפת אחרי ואני חוזר, ואמנון אומר לי 'שמע, לא התכוונתי שהאמת לא חשובה, התכוונתי שצריך ראיות כדי להוכיח אותה'. וככה התחלנו לעבוד, והפכנו לחברי נפש. בהמשך הצטרפו עוד עורכי דין שהיטו שכם, כמו דרור חוטר-ישי שהיה צנחן בגדוד 50, ויהודה טוניק ואורי סלונים.
"כל שבת אחר הצהריים עשינו סיעור מוחות, ניתחנו את המצב. אני הפכתי מומחה לנוירוכירורגיה. ישבנו עם פרופסורים גדולים מרמב"ם, עם רופא הצנחנים שהיה איתנו בחווה הסינית, אנשים עם ניסיון במאות מקרים של מכות בראש, וניסינו להבין אם מכה בכתף יכולה להשפיע על הראש, לגרום נזק עד כדי מוות, או אם הייתה במקרה מכה בראש תוך כדי ההשתלטות. ואחד הרופאים סיפר על מקרה של אלוף משנה בצה"ל שנחת נחיתת אונס עם מטוס קל באפריקה, קיבל מכה קטנה בעורף, הלך לישון במלון ונפטר בלילה. הבנתי שתאורטית, מכה באוטובוס תוך כדי השתלטות יכולה לגרום לנזק שיופיע אחר כך. זה אפשרי. אבל או-קיי, גם אם זה אפשרי, אחד למיליון, אז פעמיים? אצל שני מחבלים?".
כל הזמן הזה היה קשר עם אנשי השב"כ?
"דווקא כן. בכל פעם שטסתי עם הרמטכ"ל ללבנון, וגם ראש השב"כ הצטרף, אברום הקפיד לשבת איתי, לנסוע במרצדס איתי, ראיתי שהוא בודק, מגשש, מנסה לרחרח מה קורה, ופעם אמרתי לו שכבר הפכתי לחצי נוירוכירורג, ושאולי אפשר להוציא את אנשי השב"כ מהבוץ, כי אולי המחבלים נהרגו כתוצאה ממכה שקיבלו במהלך ההשתלטות".
מה הייתה הבעיה לקבוע את סיבת המוות שלהם? מה עם פתולוגיה?
"אז זהו, שהימים היו אחרים, ועשו הכל למנוע מאיתנו להגיע לתוצאות הנתיחה הפתולוגית. זה לא ייאמן ממש. עשו הכל שלא נגיע למידע הזה. לנו היה מידע שהגופות הגיעו עם גולגולות מנופצות, מה שמוכיח שמישהו הרג אותם בחמת זעם ובשיטתיות, אבל לא רצו למסור לנו את התיקים הרפואיים. פנינו למבקר המדינה ודרשנו את התיקים. כל המערכות ביחד סגרו עלי. כולם השתתפו במאמץ הזה להפליל אותי. גם המערכת הממשלתית, גם המשפטית, גם התקשורת, גם השב"כ".
אתה מאמין שהאזינו לך לטלפון?
"אני יודע בוודאות. לא דיברתי בטלפון. החזקתי ערימות של אסימונים, הייתי מדבר מטלפונים ציבוריים. פתאום צצו כל מיני דמויות מוזרות מהעבר, מכל מיני מקומות, שלחו כל מיני שליחים, ניסו לייצר מתח אצלי בבית, להשיג אינפורמציה. תראה, אם רפי מלכא אומר שהאזינו לו, אז שלי לא יאזינו? עקבתי אחרי עמוד הטלפון שליד הבית, כל הזמן היו בו שינויים".
איך התנהגו החברים בצבא? נתנו לך גיבוי?
"גם בצבא היו לי בעיות. רוצה דוגמה? פגשתי איזה יום את דן שומרון, והוא סיפר לי שהייתה לו שיחה עם אברום, ושהוא מאמין לאנשי השב"כ. הייתי בהלם. 'אתה מאמין להם ולא לי?', שאלתי אותו, והוא אמר שכן. אמרתי לו,'דן, הייתי אצלך מ"פ, סמג"ד, האם אי פעם ראית אותי אומר מילה שאינה אמת?'. והוא ענה שלא. אז למה אתה מאמין להם? והוא לא ידע מה לענות. אמרתי לו שיאמין למי שהוא רוצה, בסוף האמת תצא לאור".
עינוי הדין ארך שנתיים. "שלחו אותי להישפט אצל האלוף חיים נדל", מספר מרדכי, "הוא אמר לי 'בוא נגמור את זה מהר, אתן לך נזיפה וזהו', ואני אמרתי שלא, אני צריך לספר את כל הסיפור, וזה ייקח לי לפחות שעתיים-שלוש, אז הוא שאל למה כל כך הרבה זמן, ואמרתי לו שיש שתי אפשרויות, או שאני אשם, ואז אני רוצח, או שאני זכאי לגמרי, ויש כאן ניסיון לתפור לי תיק, ואני לא מסכים לקבל את זה. הוא אמר'בסדר'. התחלתי לדבר. אחרי כמה שעות הוא ביקש ממני לשבת, כי כל הזמן הזה עמדתי. והוא אמר,'וואו. חשבתי שנגמור את זה בכמה דקות. טעיתי. אני רוצה לשמוע עוד, ואני רוצה לקרוא את כל החומר. לא נוכל לגמור היום. נמשיך בישיבה הבאה'. לישיבה הבאה הוא הגיע מוכן, קרא הכל, שאל שאלות, הקשיב, ובסוף קבע שאני זכאי לחלוטין".
ומה קרה אז?
"מהמשפט ישר ירדתי עם הרמטכ"ל לתרגיל בצאלים. ופתאום זה יצא ברדיו. והייתה שמחה וצהלה. ובלילה הגעתי הביתה לנתניה, ואני רואה מאות אנשים סביב הבית. מאות. אנשים עם גיטרות, עם תופים, שבאו מכל הארץ, עם אוכל, עם שתייה, חלק מהם אני בכלל לא מכיר, ואמנון גולדנברג שם, עם המשפחה שלו, וגנדי, וחברים, ואמא שלי שבאה מטבריה".
אבל הפצע לא נרפא לגמרי. כעבור זמן מתפוצצת בקול רעש אדיר פרשיית השב"כ. שלושה מבכירי הארגון, ראובן חזק, פלג רדי ורפי מלכא, מפוצצים את הסיפור האמיתי. את ההוראה של אברהם שלום, ראש השב"כ, לאנשים בשטח - לחסל את המחבלים. את ריצוץ גולגולותיהם בדם קר. את הטיוח. את הניסיון להוביל את הראיות לכיוונו של מרדכי.
איך הרגשת?
"לדעתי, מי שהוביל את חשיפת הפרשה בין השלושה היה רפי מלכא. כשהאירוע קרה, הוא היה חניך במכללה לביטחון לאומי, רק במאי 1985 התברר לו מה קרה, ומאז הוא לא נח ולא שקט. היה לי מידע פנימי רצוף מתוך השב"כ על מה שקורה שם. ידעתי הכל בזמן אמיתי. יש לי עד היום מכתבים ומסמכים. ידעתי שנבנתה שם מערכת שלמה כדי לסגור עליי, כולל יוסי גינוסר בוועדת זורע. ידעתי שמישהו הרג את המחבלים האלה. צריך שיהיה רוצח. וזה לא הייתי אני".
אבל בסוף הצדק ניצח, והשלושה הללו הם סוג של גיבורים, לא?
"אני לא בטוח בכלל. אני שואל אותך, שנה וחצי ראובן חזק יודע את הכל, הוא הרי היה שם ליד אברום, יודע ושותק. וגם פלג רדי יודע. ושותק. למה? שנה וחצי. ולי היה ברור שהכל יתפוצץ כשיגיע סבב מינויים. וכך היה. אחרת אי אפשר להסביר את זה שאנשים ידעו ושתקו על עניין כזה. ראובן היה המשנה של אברום. הוא ידע הכל, כולל התפקיד של גינוסר בוועדת זורע. מה, אברום היה כל כך מפחיד שהם פשוט קפאו?".
אולי. חוץ מזה, אנשים רצו לתת צ'אנס לוועדות השונות לעשות את העבודה. הרי אחרי ועדת זורע קמה גם ועדת בלטמן, בראשות פרקליט המדינה, קיוו שהצדק ייצא לאור בלעדיהם.
"אני לא קונה את זה. ועדות, קשקושים, מה זה קשור לאמת? מה זה קשור? הרי התפקיד של הוועדות הללו היה לתלות אותי, למצוא זיז על הקיר שעליו אפשר יהיה לתלות אותי, וזה כמעט קרה, ואת זה הם חיפשו. אבל הייתה אמת אחת. ואם היו מוציאים אותה בזמן החוצה, לא היה צורך בוועדות. ואם הם יודעים את האמת, מדוע לא להגיד אותה? מדוע לשפוך את דמי שנתיים? ולכן אני לא קונה את הגרסה שהוצגה מטעם השלושה בתמלילים ובסרט. ואני גם לא קונה את גרסת הרוצחים, שני הרוצחים, אהוד יתום, שהיה מ"פ טירונים אצלי בבסיס האימונים של חטיבה 35, וגם הרוצח השני, ו', שהיה חייל שלי כשהייתי מ"מ והיה מ"מ כשהייתי מ"פ".
אתה רציני? בסוף שני האנשים שהתיק שלהם כמעט הופל עליך, היו חיילים שלך?
"כן. שמע, הם הבינו של-ו' יהיה קשה לעמוד מנגד כשעושים לי דבר כזה. ולכן, אחרי האירוע, הם מיד סידרו לו תפקיד בהונג קונג. וליתום הבטיחו קידום, וגם קיימו. הוא גם קיבל חנינה, וגם ראש אגף מבצעים במקום רפי מלכא".
אתה קורא להם רוצחים?
"אני לא נותן שמות. הם קיבלו הוראה להרוג את המחבלים והרגו אותם. זה מה שהיה. ואחר כך נתנו לי לחטוף את האש ושתקו. והעלילה נמשכה. אגב, בסוף כן קיבלנו את הדו"ח הרפואי בהוראת מבקר המדינה. הרי הוציאו את הגופות מהקבר, ובדקו, והתברר שהגולגולות היו מנופצות לגמרי. מה היה כל כך קשה לברר? הכתובת הייתה על הקיר, אבל אף אחד לא רצה לקרוא אותה".
תגיד , עם יוסי גינוסר התפייסת?
"אחרי הפרשה, הפעם הראשונה שנפגשנו הייתה כשבנו נהרג. הייתי אלוף פיקוד צפון. חגי רגב היה מזכיר צבאי והוא סיפר לי שאחרי שהודיע ליוסי על מות בנו, הדבר הראשון שיוסי שאל אותו היה אם איציק יבוא ללוויה. אמרתי לו, ברור שאבוא. הבאתי גם זר פרחים. סמוך לקבר, גינוסר בא אליי, חיבק אותי ופרץ בבכי.'אני רוצה לדבר איתך', הוא אמר לי,'איציק, אני רוצה שתבוא אליי הביתה'. אמרתי לו,' יוסי, אנחנו מעל הקבר של הבן שלך, לא עכשיו, אנא'".
ובאת אליו?
"כן. אחרי שבועיים-שלושה לקחתי את ליאור, בת זוגי, נדמה לי שהיו גם אמנון ליפקין-שחק ומשה לוי, ונסענו אליו לכוכב יאיר. ישבנו יחד, הוא דיבר על הבן. פתאום אמר לי, 'איציק, בוא איתי רגע למטבח'. הלכתי איתו למטבח, והוא אמר לי, 'אני רוצה שתישאר כאן, שנעלה למעלה, אני רוצה לדבר איתך'. שאלתי אותו, 'על מה?'. אמר לי 'על הפרשה'. אמרתי לו 'יוסי, מצטער. עד כאן. אין פרשה. באתי אליך לחלוק לך כבוד, לנחם אותך על מות בנך, אתה לוחם, ואני לוחם'. הוא ניסה לשכנע אותי, אמרתי לו 'יוסי, זה תם ונשלם. אני לא מוכן לפתוח את זה'. לקחתי את ליאור ונסענו משם. אמנון עוד ניסה לשכנע אותי להישאר, אבל נסענו".
אבל ההנחה הרווחת היא שהשלמתם. הרי הוא הצטרף אליך למפלגת המרכז אחר כך, נסעתם יחד לאמריקה לגייס כספים, התקשורת צילמה את זה, הייתה תחושה שסלחת לו.
"יוסי גינוסר לא היה במפלגה. כן, הייתה טיסה לאמריקה, עם אמנון ואחרים, לגייס כסף ולדבר עם הקהילה, ואני הופתעתי שהוא היה על המטוס, ואמרנו שלום-שלום, ושוב הופתעתי כשלמטה חיכה צלם וצילם אותנו לעיתון, כדי לייצר מצב של ביחד, ואני אומר לך שלא היה פיוס, ולא יכול היה להיות פיוס, הייתי בלוויה של הבן שלו, ולחצתי את ידה של ניצה, אשתו, אבל מעולם לא סלחתי לו. אי אפשר לסלוח על דבר כזה".
ולאברום שלום, ראש השב"כ? בסרט הוא אומר שהקו האדום שלהם היה שלא תיפגע. שאם היה מתברר להם שאתה עומד לחטוף, הם לא היו ממשיכים עם זה.
"אשרי המאמין. מאז הפרשה הייתי איתו ביחסים קורקטיים, שלום-שלום וזהו. שמע, גם אם היו מרשיעים אותי ברצח המחבלים ושולחים אותי לבית הסוהר, הם לא היו מזילים דמעה. אני יודע שזה בלתי נתפס, אבל גם האמת היא אופציה לפעמים, וזו האמת".
ומה אתה חושב בעניין ראובן חזק, פלג רדי ורפי מלכא? אלמלא היו פותחים את הפה, היית חשוד עד היום.
"שמע, זה לקח להם שנה וחצי, כבר אמרתי לך, שנה וחצי שבה הם הסתירו את האמת. ואני מאמין, מהמידע המוצק שיש לי, שהתהליך שלהם התחיל רק כשהגיע סבב המינויים בשב"כ והם הבינו שלא יקבלו מה שרצו. כשראובן הבין שלא יהיה ראש השב"כ, הוא פתאום החליט לצאת החוצה".
יש אנשים שסלחת להם?
"יש אנשים שהתנהגו בצורה אצילית. יוסי שריד, למשל. במהלך השנתיים הללו הוא כתב נגדי מאמרים ארסיים רבים. כשהתבררה האמת, הוא כתב מאמר ענק, נדמה לי ב'הארץ', והכותרת שלו הייתה 'יצחק מרדכי, סליחה'. הוא כתב שחשב שאני רוצח, והאמין שרוצחים צריך לשפוט, והוא טעה, ולכן הוא מתנצל".
אחרים התנצלו?
"לא. עד היום לא. אין להם אומץ להגיד סליחה, טעינו. חלק מהאנשים שרדפו אותי בקו 300, חזרו בקו 301".
כשמרדכי מדבר על "קו 301" הוא מתכוון לפרשת המעשים המגונים. שלוש נשים התלוננו נגדו בשנת 2000 וטענו שביצע בהן עבירות מין. לאחר חקירה משטרתית החליט היועץ המשפטי לממשלה להגיש נגדו כתב אישום בחשד לביצוע מעשים מגונים.
בית משפט השלום בירושלים זיכה את מרדכי באחד מהמקרים, אולם הרשיע אותו בעניינן של שתי מתלוננות אחרות וגזר עליו שנה וחצי מאסר על תנאי. הן מרדכי והן המדינה ערערו. בקשתה של המדינה להחמיר בעונשו נדחתה. המחוזי זיכה אותו מאחד המעשים המגונים אולם הרשיע אותו במעשה השני והותיר את העונש על כנו. העליון סירב לאפשר לו לערער. הפרשה קטעה את הקריירה הפוליטית המבטיחה של האלוף במיל' ושר הביטחון לשעבר. אחרי מאבק משפטי הוחלט שלא לשלול את דרגותיו.
"יהודית צור, זוכר? שהייתה העוזרת ליועץ המשפטי זמיר והפציצה את הרמטכ"ל במכתבים להדיח אותי מצה"ל? אז במשפט 301, אני מוצא אותה בתור אחת השופטות שלי. וישבתי עם עורכי הדין, ואמרתי 'בואו נפסול אותה', ועורכי הדין שלי אמרו 'איציק, אנחנו נסתכל לה בעיניים ונגיד לה שהייתה שותפה לעוול פעם אחת, אין צורך שתהיה שותפה לעוול פעם שנייה'. אמרתי להם שהם טועים, אמרתי שהיא באמת מאמינה שהיה צריך להעמיד אותי לדין על זה שנתתי למחבלים מכה במהלך האירוע. גם כך חושב פרופסור זמיר, ולדעתי הם חושבים את זה עד היום, והם ישמחו לתקן את זה עכשיו. יצא בסוף שעורכי הדין טעו ואני צדקתי".
אתה מאמין שבאמת רדפו אותך בגלל המכה ההיא למחבל בחקירה במהלך ניסיון פיגוע?
"תראה, בחקירה אצל יונה בלטמן, פרקליט המדינה, בוועדת החקירה השנייה, קיבלתי עצבים. הם שאלו אותי שוב ושוב, בפעם המי יודע כמה, איך נתתי מכה, איפה, באיזו עוצמה, ואני אמרתי לבלטמן, 'תרשום, אם אני, כתת אלוף בצבא, נקלע שוב לסיטואציה הזו, כשעשרות חיים של בני אדם תלויים על כף המאזניים, ואני מול מחבל, אז אני בקור רוח עושה שוב, בדיוק, אבל בדיוק, את מה שעשיתי אז. פורץ לאוטובוס, מחסל מחבלים, לוקח את אלה שנשארו בחיים, מוודא שהשטח נקי ואין מטענים, וסוגר את האירוע. אם אתם רוצים להעמיד אותי לדין על זה, בבקשה. אבל זה מה שאני הייתי עושה שוב, וזה מה שהייתי דורש מפקודיי שיעשו'. אני לא בטוח שהם ידעו אז מה האפקט של מטען שמתפוצץ בתוך אוטובוס. היום, אגב, כולם יודעים. אגב, במשפט 301 יהודית צור הייתה השופטת הכי קיצונית נגדי. זיילר רצה לזכות אותי. אז אני אומר לך, חלק מהאנשים, אחרי שנכשלו בקו 300, חיכו להזדמנות שנייה בקו 301".
יצחק מרדכי כבר בן 67. נשאר אותו אדם סגור, מופנם, מחוספס מבחוץ, רגיש ורך מבפנים. חשדנותו הטבעית גברה מאוד מאז הרשעתו בפרשת המעשים המגונים. קרוב לעשור חלף מאז, מרדכי התנדב שלוש שנים בשדרות המופגזת, שנה בקריית שמונה, רתם את עצמו למפעלים חברתיים, עושה גם עסקים, משתדל ליהנות מהחיים. היום הוא אזרח מודאג. אולי אפילו מאוד מודאג. כשר ביטחון בממשלת נתניהו הראשונה נחשב ל"מר ביטחון" ולגורם המייצב, הפרגמטי, השפוי בממשלה ההיא.
שאלתי אותו מה הוא חושב על המצב הנוכחי. "אני מודאג מאוד", אמר, "ציינו לא מזמן את יום השנה למלחמת יום כיפור, אני זוכר מצוין את המלחמה ההיא, את מוראותיה, את החווה הסינית, ולצערי, אני חושש שלא למדנו לקח. במקום להוריד להבות, אנחנו מלבים אותן. במקום לחפש כל דרך להידברות, במקום לייצב את המצב, אנחנו מסלימים אותו. תראה מה קורה עם טורקיה, עם הפלסטינים, נדמה לך שכל הזמן מחפשים את הקונפליקט, מחפשים להיות צודקים ולא חכמים. במקום להתנהל בתבונה ובמתינות, אנחנו הופכים לבריון הבעייתי של האזור. אני מציע לכולם להיזכר במלחמה ההיא. גם אז היינו יהירים, שחצנים ומתנשאים, מנותקים מהמציאות, נכנסנו לתוך המלחמה בקהות חושים מוחלטת. מזלנו שהיה דרג שדה איכותי ומסור, לוחמי שטח שפשוט הקריבו את עצמם, כדי להציל את המדינה. אלמלא ההקרבה הזו, אין לי מושג איפה היינו היום. חייבים לשנות את האווירה במזרח התיכון, זו משימה שמוטלת עלינו".
גם המצב החברתי מטריד אותו.
"הפער בין השכבות החלשות לבין הממסד מטריד אותי. אמא שלי הייתה אומרת שהשבע לעולם לא יידע איך הרעב הולך לישון. יש בחברה הישראלית שכבה גדולה מאוד של אנשים עובדים, חרוצים, משפחות ברוכות ילדים, שמתקשים להתקיים בכבוד, להעניק תקווה וחינוך לילדיהם, לחיות בצורה מכובדת. הם נושאים במלוא הנטל, כולל שירות בצה"ל, משלמים מסים, אבל המדינה מתנכרת אליהם ולא מצליחה לתת להם תקווה. במחאה החברתית האחרונה שמענו בעיקר את זעקת מעמד הביניים. צריך לזכור שאין מי שיזעק את זעקת המעמדות הנמוכים, האנשים הטובים שתקועים בתוך מעגל העוני.
"לי יצא להכיר את העניין הזה מקרוב בשנים שעשיתי בשדרות ובקריית שמונה. הייתי אחראי למאות פרויקטים חברתיים, למלגות, לפעילות בשטח. התבוננתי לעומק, אל תוך החברה הישראלית, אני הרי באתי ממקומות דומים, והפערים הפחידו אותי. המצב הכלכלי של המדינה עצמה לא מסנוור אותי. אבל ארבעה אנשים שעושים אקזיט של מאה מיליון, במה זה תורם לחברה? לאזרחים? כשחברה פיננסית עושה הון מפעילות בורסאית, האם זה מייצר הון אנושי? האם זה תורם לחינוך, האם זה חוזר איכשהו לחברה? עוזר לצמצם פערים? לא. וזו בעיה שצריכה לעמוד בראש סדר היום שלנו".
מרדכי לא הסתיר את דעתו על עסקת שחרורו של גלעד שליט. הוא מתח עליה ביקורת נוקבת. גם המאמץ להסתתר עכשיו מאחורי מסקנות ועדת שמגר כדי לשנות את המצב, לא מעודד אותו. "רבין שלח לוחמים לאנטבה, והוא גם זה שחתם על עסקת ג'יבריל. שרון היה לוחם גדול בטרור, וחתם על עסקת טננבוים. ביבי, שבנה תיאוריות על אי כניעה לטרור, נכנע. אז תראה לי מנהיג שיעמוד בעתיד בלחץ הזה. מקימים ועדות כי מנסים לחשק את ההנהגה, לייצר קביים מלאכותיים, אבל הוועדה לא תעזור. ועדה לא יכולה להחזיר למנהיגות כוח עמידה. הסיפור הזה הוא סיפור של מנהיגות, הממשלה צריכה להגדיר לעצמה את המדיניות ולקיים אותה, נגד הלחצים ונגד האיומים. מי שחושב שלא נעמוד בסיטואציות כאלה בעתיד, טועה".
בסוף השיחה עם מרדכי נזכרתי ב-ו'. המחסל השני, שרוצץ, יחד עם אהוד יתום, את גולגולותיהם של המחבלים בקו 300. שהיה חייל של מרדכי בצנחנים. שאלתי את מרדכי אם הוא התפייס עם ו'. מרדכי נאנח. וכמו על כל דבר, גם על זה יש לו סיפור. עוזי בנדרלי היה חייל צעיר בצנחנים, תחת פיקודו של מרדכי, שהיה המ"מ. הוא נפל ב-1965 בגיל 20. גם ו' היה חייל באותה יחידה. כעבור עשרות שנים חנכו החברים, כולל מרדכי, את "מעבר עוזי", במדבר יהודה, על שמו של בנדרלי. אירוע מרגש, סוחט דמעות, שריכז את כל החיילים והקצינים של אז למפגש מרטיט, מהסוג שיש, באמת, רק בישראל.
ו' הגיע?
"כן. הוא הגיע. ראיתי אותו בא, מתקרב, בחשש. שמע, אחוות לוחמים זה משהו שגובר בסוף על הכל. הוא לא יכול היה לא לבוא. אז הוא בא, אבל התיישב בפינה, רחוק, לא במעגל יחד איתי. ראיתי שהוא לא מסתכל לי בעיניים. קראתי אליו, 'בוא הנה, שב איתנו, מה אתה יושב שם בפינה'. והוא בא".
דיברתם?
"לא".
אקו"ם