רייס חושפת: אולמרט רצה לחלק את ירושלים
קונדוליזה רייס מספרת בספר חדש על רזי התהליך המדיני בימי אולמרט, שהציע לחלק את ירושלים ולמנות מועצה בינ"ל לניהול העיר העתיקה
השבוע פורסם הפרק באתר האינטרנט "דיילי ביסט". קריאה חובה. הנה תקציר: בחודש מאי, מספרת רייס, הגעתי שוב לירושלים, והפעם ביקש ראש הממשלה אולמרט להיפגש איתי בלי היועצים אלא בארבע עיניים. רק אני והוא. ארוחת ערב במעון ראש הממשלה. כשהגעתי, אולמרט לא בזבז זמן על גינונים. "ציפי לבני היא חרוצה", אמר , "אבל התהליך בינה ובין אבו עלא מתקדם לאט מדי, אני חושב שישראל והפלסטינים חייבים להגיע להסכם שלום לפני שהנשיא בוש מסיים את הקדנציה".
אולמרט המשיך: "את נפגשת מחר עם אבו מאזן, תשכנעי אותו לעבור למשא ומתן ישיר איתי. רק אני והוא, ארבע עיניים. שימנה מישהו מטעמו, שהוא סומך עליו, ואני אמנה מישהו מטעמי. יש לי כבר מועמד, הוא שופט בכיר לשעבר (ההערכה היא שאולמרט רצה למנות את נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרן ברק). נוכל לנסח את ההסדר בכמה עמודים ולתת אחר כך לצוותים שינסחו ניסוחים סופיים.
קונדוליזה כותבת שבשלב הזה ניסתה לשאול את אולמרט מה עם המשא ומתן שמנהלת ציפי לבני, ואומרת שנראה לה מוזר שלבני לא בתוך המהלך, אולמרט בעצם פועל עם האמריקאים מול אבו מאזן, מאחורי גבה של שרת החוץ שלו. אבל קונדוליזה לא הצליחה לשאול, כי אולמרט היה בעיצומה של הפרזנטציה שלו. לא היה אפשר לעצור את שטף דבריו.
הוא המשיך: אני יודע מה אבו מאזן צריך, אמר, הוא צריך משהו על הפליטים ומשהו בירושלים, ואני אתן לו. בירושלים, העיר המערבית תהיה בירת ישראל והמזרחית בירת פלסטין. ראש העיר וחברי מועצת העיר ייבחרו על ידי האוכלוסייה בשני החלקים, זה אומר שיהיה ראש עיר יהודי וסגנו יהיה פלסטיני. ישראל תמשיך להיות אחראית לביטחון גם במקומות הקדושים, רק אנחנו יכולים להבטיח את הגישה החופשית.
הרצף הזה, של דברי אולמרט, נקטע בספר במחשבות שחולפות בראשה של שרת החוץ האמריקאית. היא, בעיקרון, רוצה ליפול מהכיסא. היא מבינה שהיא שומעת משק כנפיים היסטוריות. "תתרכזי, תתרכזי", היא אומרת לעצמה, ומתלבטת אם לרשום את דברי ראש הממשלה, או לא, מפחד שידלפו.
ואולמרט ממשיך: בעניין הפליטים, אסכים לקבלת כמות מסוימת, נניח, 5,000 לתוך ישראל, אבל לא אסכים שנקרא לזה איחוד משפחות, יש להם הרבה מאוד בני דודים שם, ולא תהיה לנו שליטה על זה. בעניין ניהול העיר העתיקה, הוסיף אולמרט, נקים מועצה של נציגים, לא פקידים אלא אנשים חכמים, מזקני העדה, שיבואו מישראל, ארצות הברית, סעודיה, ירדן והפלסטינים, והיא תנהל את המקום, לא ברמה הפוליטית, אלא המעשית והתרבותית.
ושוב, קונדוליזה רייס שואלת את עצמה, "האם אני באמת שומעת את הדברים הללו? האם ראש ממשלת ישראל מציע לי עכשיו לחלק את ירושלים ולמנות מועצה בינלאומית
והוא המשיך: בעניין סידורי הביטחון, יש לי רשימה של צה"ל, חלק ממנה יהיה מקובל על הפלסטינים, חלק לא. כדי להעביר את ההסכם הזה, אני חייב שתעזרו לי, שתעבדו על זה, כך שהצדדים יהיו מרוצים. אהוד ברק יעבוד איתכם. אין ראש ממשלה שישרוד קביעה של הצבא שההסדר מסכן את ביטחון המדינה.
אולמרט ביקש מרייס בקשה: שארצות הברית לא תפתיע אותו ברעיונות חדשים. אני רציני, אמר לה, אני לוקח כאן סיכון אדיר, וזקוק לאמריקה. רייס מתארת איך אולמרט, שהיה רכון לכיוונה לכל אורך דבריו, סיים ונשען אחורה, מותש. הם כלל לא אכלו את ארוחת הערב שלהם. בכל פעם שהמלצרית נכנסה לחדר, סימן לה ראש הממשלה לעזוב. רייס לא כותבת את זה, אבל אולמרט היה בטראנס, בריגוש אישי גבוה, גם הוא, כנראה, חש שמדובר בערב היסטורי (בסוף שניהם התבדו. אולמרט עזב את התפקיד בלי הסדר, גם רייס).
קונדוליזה רייס הודתה לאולמרט בהתרגשות על דבריו. אהיה אצל אבו מאזן מחר ואעביר את המסר, אמרה. תיזהרי כשאת מדברת איתו, אף פעם אי אפשר לדעת מי מאזין, המליץ לה אולמרט (וידע למה). רייס מיהרה אחרי הפגישה עם אולמרט למלונה. היא זימנה את שני יועציה הקרובים, דיוויד וולש ואליוט אברמס, עדכנה אותם, אבל חסכה, אפילו מהם, את הפרק של חלוקת ירושלים.
אחר כך התקשרה לסגנה סטיב הדלי, בקו המאובטח, אבל, היא כותבת, אף שהקו היה מאובטח, אין לדעת. אחרי הכל, אני בבית מלון ישראלי... ולכן , גם מהדלי חסכה פרטים. תגיד לנשיא, אמרה להדלי, שהוא צדק, אולמרט באמת רוצה להגיע להסכם, והוא עוד עלול למות במהלך הניסיון. היא חשבה על יצחק רבין, ששילם בחייו על ניסיון דומה. אחר כך ניגשה לחלון, הביטה על העיר העתיקה המוארת, ואמרה לעצמה, מי יודע, אולי אפשר עוד לעשות את זה.
למחרת, כאמור, פגשה את אבו מאזן, ושרטטה בפניו, בארבע עיניים, את הצעת אולמרט. איך אני יכול להגיד לארבעה מיליון פליטים, שאל אבו מאזן, שרק 5,000 יוכלו לחזור? על הפרטים האלה תדבר עם אולמרט, אמרה לו רייס. בערב דיווחה לאולמרט בטלפון. אבו מאזן העדיף לנהל את המשא ומתן בעצמו, ולא דרך איש אמון. אולמרט הסכים.
באיזו שפה תדברו, שאלה רייס את אולמרט (כי לא יהיה מתורגמן). באנגלית , השיב ראש הממשלה. אל תשכח שאתה מדבר אנגלית טוב ממנו, הוא יהיה בעמדה נחותה, אמרה רייס. אני יודע, השיב אולמרט, אין לי כוונה שיהיה בנחיתות. רייס מציינת שאמרה לעצמה, שהאמינה לאולמרט. הוא לא רוצה שאבו מאזן יהיה נחות, הוא רוצה להגיע איתו להסדר.
בחודשים שחלפו מאז מאי 2008, נפגשו אולמרט ואבו מאזן פעמים רבות. הצעת ראש הממשלה נדונה שם לפרטיה. בספטמבר הניח אולמרט בפני אבו מאזן את המפה המפורסמת. ישראל אמורה הייתה לספח 6.3 אחוזים משטחי הגדה, אולמרט היה מוכן לרדת ל-5.8 אחוזים . אבו מאזן התבקש לחתום על המפה, ביקש זמן להתייעץ עם יועציו, נקבעה פגישה בין היועצים שלא התקיימה מעולם. כל השאר היסטוריה.
רייס לא מתחרטת. אני זוכרת היטב את פרטי הצעת אולמרט, היא כותבת, ביקשתי מיועץ משפטי במשרד החוץ להכין מסמך רשמי משפטי בעניין הזה. הנשיא בוש עוד ניסה לשכנע את אבו מאזן להתרצות, אבל אולמרט היה ברווז צולע (גם בוש), קדימה הלכה לפריימריז, ישראל התכוננה לבחירות, זה היה קרוב, אבל זה לא קרה.
אני חוששת, כתבה רייס, שלא תהיה לנו הזדמנות טובה יותר מזו. היא מציינת שציפי לבני, שרת החוץ, דחקה בה (וכנראה גם באבו מאזן) לא "לקדש את הצעת אולמרט", בגלל מעמדו בישראל והעובדה שכבר התפטר. לבני צדקה, כתבה רייס בגילוי לב, אבל מנגד אי אפשר להתעלם מראש ממשלה בישראל שאומר דברים כאלה און רקורד.
אז מה היה לנו שם? קודם כל, העובדה שהצעת אולמרט נדונה בינו ובין אבו מאזן כבר בחודש מאי, ולא רק בספטמבר, ערב הפריימריז בקדימה. מאי, זה כמעט שנה לפני שאולמרט עזב את תפקידו. שנית, העובדה שאולמרט פעל מאחורי גבה של לבני. שלישית, העובדה שלבני ניסתה לטרפד את הצעת אולמרט. ורביעית, כאנקדוטה, העובדה שאהרן ברק כמעט הפך, בעל כרחו, למנסח ההסכם בין ישראל לפלסטינים (אחרי שהשתתף בניסוח ההסכם עם מצרים).
הפרק הזה מעורר מהומה בין אולמרט ללבני. אנשיו של אולמרט אומרים שאם היא באמת ניסתה לשכנע את רייס ואת אבו מאזן לא ללכת על זה, מדובר בלא פחות מהפיכת חצר. הם טוענים שאולמרט לא ידע על כך, וטוענים עוד משהו: שאחרי הבחירות התברר, מהפלסטינים, שלא רק לבני דחקה באבו מאזן לא לחתום עם אולמרט, אלא גם ברק. אהוד ברק.
אנשי לבני מרגיעים: קודם כל, ציפי לא הייתה חלק מהמהלך. היא גילתה אותו עם כולם, המפה הועברה לאבו מאזן יום לפני הפריימריז, ובמצב כזה ציפי אמרה את האמת, שאין להצעה כזו נפקות, שראש הממשלה לא התייעץ עליה על איש, ושראוי שהצעה כזו תועבר על ידי אנשים שנבחרו, ולא כאלה שנמצאים בדרך הביתה.
אנשיה של לבני מדגישים שהיו יכולים להפוך עכשיו את ציפי לזו שהצילה את ישראל מחלוקת ירושלים והחזרת הפליטים (5,000 מהם, ליתר דיוק), אבל בחרו לא לעשות את זה. הם גם אומרים שלבני אומרת תמיד, בתוך החדר, מה שהיא אומרת מחוצה לו. אגב, הם צודקים.
עכשיו, בואו נדלג לימינו. קשה להאמין שחלפו בסך הכל שלוש שנים. ממצב של משא ומתן אינטנסיבי, צפוף, אמון הדדי, רעיונות יצירתיים ואופק מדיני, הגענו למצב הפוך לגמרי. מי שקבע שההבדלים בין ימין לשמאל בישראל היטשטשו, נחפז מעט.
תפיסת העולם של נתניהו וממשלתו הובילה אותנו למצב הנוכחי שבו אין משא ומתן, היחסים עם מצרים מתנדנדים, ומלך ירדן, עבדאללה, מדבר בגלוי על מות רעיון שתי המדינות, ומדבר בחדרים סגורים על כך שישראל רוצה למוטט את שלטונו ולהקים את המדינה הפלסטינית בירדן.
נראה שתורתו המדינית של אביגדור ליברמן השתלטה על סדר היום הישראלי. ליברמן מאמין בתאוריית הכאוס ורוצה להשתמש באביב הערבי כמנוף שבעזרתו אפשר יהיה לנצל את המהומה ואת רעידת האדמה ואת תזוזת הגושים כדי לייצר עובדות בשטח, שיהפכו את ירדן למדינה פלסטינית ואת תושבי הגדה לנתינים ירדנים עם אוטונומיה כמעט מלאה, זכות הצבעה (לפרלמנט בירדן), כמעט מדינה.
זוהי הקונפדרציה המפורסמת של פרס, רק בלי בית המלוכה ההאשמי. המלך עבדאללה מחריף, מדי שבוע, את התבטאויותיו בנושא. ירדן לא תהיה פלסטין, הוא אומר, הפליטים הפלסטינים לא ימצאו פתרון בירדן, רק פתרון שתי המדינות קביל ואם יהיה צורך יש לנו צבא, אנחנו מוכנים להילחם כדי להגן על ירדן הריבונית. ועכשיו, כל מה שהקורא הנבון צריך לעשות, זה להחליט איפה הוא, בין שתי תפיסות העולם הקוטביות שהוצגו כאן. אגב, לא מדובר בהחלטה קלה, וגם אחרי שמקבלים אותה, לא בטוח שהיא ההחלטה הנכונה. אנחנו, כידוע, חיים באזור משוגע.
יום לפני שחרורו של גלעד שליט משבי חמאס, התיישב מיכאל נורזיץ' וכתב מכתב. לנשיא, ראש הממשלה, שר הביטחון, שר המשפטים, הרמטכ"ל, אלוף פיקוד המרכז, ראש המוסד וראש השב"כ. "נקמה כזאת, נקמת דם ילד קטן, עוד לא ברא השטן, וייקוב הדם את התהום", כך נפתח המכתב.
מיכאל הוא אחיו הגדול של ודים נורזיץ', אחד משני המילואימניקים שנשחטו בלינץ' ההוא ברמאללה (השני הוא יוסי אברהמי ז"ל), וגופותיהם הושלכו מחלון תחנת המשטרה לחצר. אחד מסמלי האינתיפאדה הפלסטינית השנייה הוא הצעיר שעומד בחלון, כשאחת הגופות נשמטת ארצה, ומנופף בידיים מגואלות בדמם של הנטבחים, כגיבור לאומי.
המכתב של מיכאל ארוך, נוקב ומרגש. "הנדון: ירבצו תוצאות עסקת הדמים על מצפונכם", כך הוא נפתח. "אני בן משפחתו של חייל המילואים שנרצח בידי מחבלים מהם בחרתם ופעלתם לשחרר במסגרת עסקת הדמים עם ארגון הטרור חמאס.
ואדים ז"ל נרצח באירוע הלינץ' ברמאללה ב-12 באוקטובר 2000 והוא בן 33. ואדים הותיר אחריו אלמנה הרה, זוג הורים, אח ואחות. לואדים ז"ל נולד בן לאחר הרצח (דוד-ואדים נורזיץ'). בחרתם לשחרר לחופשי את המחבל עבד אל-עזיז יוסף מוסטפא צאלחה, שנופף מחלון תחנת המשטרה ברמאללה בידיו המגואלות בדמו של ואדים, לקול מצהלות ההמון".
14 סעיפים ארוכים יש בו, במכתב. אין שם טענות לגלעד שליט, או משפחתו (ובצדק). יש שם טענות לאלה שהחליטו לשחרר את "המחבלים הם מהגרועים, האכזריים, הנחושים, הפנאטים, המנוסים והמתוחכמים שבנמצא. חיות טרף רצחניות, אכולות שנאת יהודים פתולוגית, האחראיות לשחיטתם של מאות ישראלים חפים מפשע. מאמץ עצום ומשאבים עצומים הושקעו בלכידתם והבאתם לדין של המחבלים הללו. חייהם של חיילים, שוטרים ואנשי שב"כ הועמדו בסכנה על מנת ללוכדם".
המכתב עוסק בכשל המוסרי של העסקה, שמתעלמת מרגשותיהם של הקורבנות, ועוד חמור מזה, מרגשותיהם של הקורבנות העתידיים. זה לא חייל חי תמורת אלף רוצחים, כותבת משפחת נורזיץ', זה חייל חי מול אלף נרצחים עתידיים. גם הגירוש של חלק מהמשוחררים אינו מהווה, על פי המכתב הזה, פתרון. מובא שם מחמוד אל-מבחוח כהוכחה חיה (בעצם, מתה לגמרי) לעובדה שלא צריך להיות כאן, כדי להיות אחראי לרצח ישראלים.
"אנחנו מסרבים למלא את תפקיד ה'ניצבים' שהועדתם לנו, בני משפחת השכול, במחזה העיוועים והאיוולת", כותבים בני המשפחה, "פרסום שמות המחבלים לאחר שעסקת הדמים נחתמה סופית ו-48 שעות בלבד לפני ביצועה בפועל, הוא בבחינת לעג לרש. מתן ה'זכות' לפנות כביכול לבג"ץ הוא לא פחות מאשר יריקה בפרצופה של משפחת השכול. ידוע לכל, גם לכם, שמדובר במשחק מכור... ניסיון נואל ומבזה לשווק לבני משפחת השכול ולציבור הישראלי את האשליה שיש טעם בפנייה לבג"ץ...
"אם ידיכם לא רעדו בעת שאישרתם את העסקה... אנחנו מקווים שהן תרעדנה מעט בקוראכם שורות אלה. במו ידיכם שחררתם לחופשי רוצחי יהודים חפים מפשע נוספים. במו ידיכם גזרתם על יהודים נוספים מוות, פציעות קשות, נכות ושכול. אנו מקווים שעובדה זו תרבוץ על מצפונכם מעתה ועד עולם ולא תיתן לכם מנוח, כשם שלנו, נפגעי הטרור, אין מנוח אף לא לרגע. לא תוכלו לומר'ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו'".
שאלתי את מיכאל נורזיץ' אם מישהו שלח להם תשובה על המכתב. "לא", הוא אמר. האמת היא, שהפעם האחרונה שבה שוחחו בני המשפחה עם מישהו מטעם המדינה, הייתה מיד לאחר הלינץ' עצמו. ראש הממשלה היה אז אהוד ברק, והוא התקשר. מה אמר? אמר, אומר מיכאל, שלא יכול לבוא לנחם אותנו בשבעה, בגלל האירועים, אבל יש לו רק דבר אחד להבטיח לנו: שנגיע למחבלים שרצחו את ואדים, לכל אחד ואחד מהם, והם לא יראו עוד אור יום.
ארבעה ימים לפני שחרורו של גלעד שליט משבי חמאס, "חגג" רוני פוקס שנה בכלא הגיאורגי. לפני שנה בדיוק הוא נעצר, יחד עם חברו זאב פרנקל, בגיאורגיה. מאז הם שם, בכלא הגיאורגי, ולא נודעו עקבותיהם. כל מי שמעט הבנה בקודקודו, ומעיין בפרטי הסיפור הקפקאי הזה, מבין את הקטע הבלתי נתפס, שנראה כלקוח מסרט מאפיה דל תקציב. איך מדינה יכולה להתחפש למשפחת פשע ולמעוך, ברגל גסה, כל מי שבא לה.
בשנות התשעים היה לפוקס זיכיון לקידוחי נפט והשקעות בגיאורגיה. השלטון התחלף, הממשלה החדשה הפקיעה ממנו את הזיכיון והעניקה לאחרים. פוקס ושותפו היווני תבעו את הגיאורגים בבית דין בינלאומי לבוררויות וזכו. ממשלת גיאורגיה חויבה לשלם להם 98 מיליון דולר. אין לגיאורגים 98 מיליון דולר.
בגיאורגיה מדובר בכסף גדול, אולי אפילו ענק. מה עושים? תופרים תיק. בתפרים גסים, מרושלים, שקופים, אבל מה זה משנה. ראש ממשלת גיאורגיה מזמין את פוקס לביקור רשמי בטביליסי, מתוכננת מסיבת עיתונאים משותפת, הנאומים של פוקס, של הבכירים הגיאורגים, מועברים במייל מצד לצד, הכל מוסכם, הכל מתואם.
השותף היווני של פוקס חושש ממלכודת ונשאר בבית. פוקס, איש תמים, שלא העלה על דעתו שיש לו לחשוש ממשהו, נוסע לגיאורגיה עם אחד מעובדיו לשעבר, זאב פרנקל. עכשיו הם בכלא, אחרי ש"הורשעו" במשפט מכור מראש (אפילו עדי הגנה לא התירו להם להביא) בניסיון לשחד את ראשי הממשל בגיאורגיה. והחברים בממשל הגיאורגי, על הדרך, גם לא צריכים לשלם את המאה מיליון.
אז זהו, שדווקא כן צריך לשלם, כי בית המשפט לבוררויות, בחסות הבנק העולמי, לא מתכוון לוותר לגיאורגים. הוא גם דחה את בקשתם לבטל את פסק הדין. הוא גם מחייב אותם להפקיד ערבות בגובה הסכום המבוקש, עד שיישמע הערעור שהגישה ממשלת גיאורגיה. אבל הגיאורגים לא מפקידים ערבות, מצפצפים, וממשיכים בהתנהלות המאפיונרית שלהם, כמעט באין מפריע.
בחודש הקודם עבר פוקס שלושה ימי גיהנום. רעולי פנים החלו להופיע בתאו מדי לילה, בכל כמה דקות, לאיים עליו, להתעלל בו, לשתול נייר כסף עם "קוקאין" במכנסיו. הוא לא ישן שלושה ימים. "ביקורי הנינג'ות" גרמו לו לטראומה קשה. הוא נחלש, רוחו דעכה. רק עכשיו, בעקבות התערבות ישראלית, החל להתאושש. הוא לא צעיר, רוני פוקס, גם לא לגמרי בריא. כדי לשחרר אותו לא צריך לשחרר אלף רוצחים, אפילו אחד לא. צריך רק להבהיר לגיאורגים שהתנהגות כזו כלפי איש עסקים ישראלי תעלה להם ביוקר. אולי אפילו יותר ממאה מיליון דולר.
מי פועל למענו? בראש ובראשונה, שר החוץ אביגדור ליברמן. היחיד, בצמרת הממשל, שעושה באמת. יחד איתו השגריר בגיאורגיה יצחק גרברג, שנסע מיד, עם היוודע דבר העינויים, והפעיל מכבש לחצים על כל צמרת הממשל הגיאורגי. יחד איתו הקונסולית מיכל ועורך הדין הגיאורגי האמיץ ארצ'יל קבילשווילי. בישראל סופקת כפיים אחותו של פוקס, אורנה אסיה, ושלושת ילדיו. יש גם חברים. הם היו שלושה, בבית הספר בחיפה.
רוני פוקס, אודי אנג'ל ויוחנן צנגן. שלושתם הצליחו בחיים. צנגן (גילוי נאות: לשעבר מנכ"ל "רשת", חבר קרוב שלי) מוכר לאנשי התקשורת, אנג' ל עשה הון בעסקי ספנות והוא מגדולי התורמים והמעורבים חברתית במדינה, ופוקס. עכשיו שניהם כאן והוא שם, תחושה כבדה של חוסר אונים רובצת עליהם, הגיאורגים פועלים על פי חוקים משלהם, מצפצפים על הכל וממשיכים. פוקס כבר בן 61, חולה סוכרת. פרנקל, אגב, הורחק לבית כלא אחר, ולקה בלבו בעקבות "ביקורי הנינג'ות". הוא חטף התקף לב, אושפז בבית חולים בגיאורגיה והוא נמצא שם עד עכשיו.
הזמן של פוקס אוזל. יש לי תחושה שהוא לא יחזיק שם מעמד עוד זמן רב. אחותו, אסיה, שואלת את עצמה איך זה יכול להיות. זה קורה במדינה שמקיימת יחסים דיפלומטיים מלאים עם ישראל. עם ארצות הברית. מדינה שסובבת בין הבריות כנורמלית, שוחרת חוק ושואפת להשקעות וקדמה. היא שיגרה מכתב ארוך לבנימין נתניהו וביקשה עזרה.
הגיאורגים מחוברים למפלגה הרפובליקנית בארצות הברית, גם ביבי. אנשיו של נתניהו אמרו לה שביבי התקשר לנשיא גיאורגיה סקשווילי שלוש פעמים, אבל הוא לא חזר אליו. נדמה לי שנתניהו יכול לעשות מעט יותר. לא מדובר כאן בשבוי אצל חמאס, לא צריך לשחרר רוצחים. צריך לפעול למען אזרח ישראלי ישר, שומר חוק, איש עסקים לגיטימי, שזכה בפסק בוררות במוסד הבוררויות המכובד ביותר בעולם, פותה על ידי ממשלה זרה לפסוע לתוך מלכודת שנתפרה לו, ומאז נבלע בכלא, ואין פוצה פה ומצפצף.
ben.caspit@maariv.co.il
אקו"ם