חומת מגן: סיפורו של מאבטח מנהיגי המדינה
עובד נתן היה במשך עשור הגב והעיניים של אשכול, שז"ר, גולדה ורבין. אז מה הפלא שיש לו אינסוף סיפורים מרתקים עליהם?
גם פנחס ספיר, שר האוצר הידוע, מצא את מותו בזרועותיו של עובד נתן. נתן היה אז שומר הראש של יצחק רבין. "באוגוסט 1975 נסענו למושב נבטים ליד דימונה לטקס הכנסת ספר תורה. ספיר רקד שם עם הספר בידיו. רבין אומר לי פתאום 'תסתכל על ספיר, תראה מה קורה לו, הוא לא נראה טוב'. בדיוק חזרתי עם ספיר מסיור של 52 יום בדרום אמריקה, הכרתי אותו טוב והבחנתי שהפעם הוא חיוור מאוד. ניגשתי אליו, לקחתי ממנו את הספר, הובלתי אותו הצדה והושבתי אותו על כיסא. הוא התמוטט. ניסיתי להנשים אותו, אבל זה היה מאוחר מדי".
את רבין עצמו, חברו הטוב, נתן לא הצליח להציל. בנובמבר 1995 הוא כבר לא היה בשטח. שלוש שנים הוא היה הצל של רבין, אבל זה היה בקדנציה הראשונה בשנות השבעים. נתן היה שומר הראש הצמוד. הפעם קצרו ידיו מלהושיע והוא מתייסר על מה שאירע לפני 16 שנה, באותו לילה עצוב בכיכר.
"אני לא מצליח לתפוס איך רב אלוף, גיבור, ראש ממשלה, נופל על מדרכה בתל אביב מכדורים של יהודי חובש כיפה. בכל מקום אומרים לי 'בתקופה שלכם זה לא היה קורה. אתם עבדתם. אנשים פחדו להתקרב אליכם. כל אחד מכם היה שני מטר גובה'. זה נכון. הלכתי לוועדת שמגר אחרי הרצח. אמרתי להם, 'מישהו לא עשה שם את העבודה'. חארות. ועוד קידמו אותם".
מה עוד אפשר היה לעשות?
"אמרתי לשופט שמגר, 'היה צריך לעצור את רבין למעלה'. הוא אמר לי, 'על סמך מה אתה מדבר?'. אמרתי לו, 'כל הזמן צריך להיות דיבור צפוף עם ראש הממשלה, קשר עין, הבנה עיוורת'. סיפרתי לו על תרגיל צבאי שנסעתי אליו עם ראש הממשלה. המסוק נחת. הלכנו לתרגיל. אחרי כן היינו צריכים לנסוע למקום אחר. מה אני רואה? הרמטכ"ל וכל האלופים תפסו לי את המקום במסוק".
נשארת בחוץ?
"עמדתי בחוץ מול רבין. לא אמרתי מילה. המסוק התרומם, רבין ראה אותי ונתן מכה לטייס, תעצור. המסוק נחת. הוא יצא ונעמד על ידי. 'באתי עם עובד ואני יוצא עם עובד', אמר. כל האלופים עברו למסוק אחר. רק רבין, הרמטכ"ל ואני עלינו למסוק. זה נקרא קשר צמוד עם ראש הממשלה. קשר עין עם הסביבה. תגיד לי, למה נתנו לו לרדת במדרגות של העירייה? ראו שיש שם אנשים. שכל אחד יכול להתקרב. מה זה? מובילים אותך לחופה?".
מה עוד אמרת לוועדת שמגר?
"תשמע, ראש החוליה שיושב עם ראש הממשלה צריך להיות איש בוגר עם ניסיון חיים, עם ניסיון מקצועי. אדם שיכול להרתיע ולמנוע. קודם כל למנוע, ורק אחר כך להילחם. הוא צריך שליטה במצב, שליטה בשטח הנקי. אצלנו אף אחד לא הוציא אקדח אף פעם, כי דאגנו לא להגיע למצב כזה. ברגע ששלפת אקדח הפסדת את הקרב. זה מראה שהפתיעו אותך. אתה כמעט אבוד. אתה המגיב ולא היוזם. צריך לעשות אלף פעולות קודם שאתה מגיע ללחימה".
נתן צועק כשהוא
עובד נתן, האיש והאגדה, מוותיקי השב"כ שהוא גם מוזיקאי וקוסם, היה המאבטח הצמוד של שלושה ראשי ממשלה ועוד בכירים אחרים בשלטון לאורך שנים ארוכות. נתן ראה אותם מקרוב, יודע עליהם הכל. הם סמכו עליו בעיניים עצומות.
"עובד הפעיל חוש בלתי רגיל של אחריות יחד עם יכולת ביצוע מעולה", כתב עליו רבין בנובמבר 1987. גם ממדי הגוף הענקיים שלו השרו על הנבחרים ביטחון, אף שהיו נושא לבדיחות לא רעות. "אני מכיר את עובד כבר 15 שנה אבל אף פעם לא ראיתי את כולו", הצחיק טוביה צפיר את הנוכחים באיזו מסיבה, אגב חיקוי של אריאל שרון.
משפחת נתן הגיעה לארץ ב-1932 מבצרה , עיראק. אביו של עובד, נעים נתן, לקח בגיל 15 את שתי אחיותיו, את אחיו ואת הסבתא ועלה איתם בדרך לא דרך. ההורים של אביו נשארו שם כדי לטפל בבני המשפחה האחרים. בגיל 18 התגייס נעים לחיל הנוטרים, עבד במפעלי ים המלח ובסולל בונה, והיה חבר בהגנה. במלחמת השחרור הוא נפצע. בתחילת שנות הארבעים נישא לשפרה, נישואים שנמשכו שנים מועטות. שנים ארוכות עבד במחלקת התברואה בעיריית ירושלים. ב-1982 נפטר.
נתן נולד ב-1942 במשכנות שאננים בירושלים. כאשר התגרשו הוריו, עבר לחיות עם אביו בממילא, בדירה שקיבל מאגף השיקום בצבא. כסף לא היה שם ונתן חיפש אוכל, לפעמים בפחי אשפה. בגיל 14 הוא עזב את הבית ועבר להתגורר בקיבוץ תל יוסף בעמק חרוד. לדבריו, זו הייתה התקופה הטובה בחייו. הוא למד בקיבוץ ועבד קשה. בזכות כוחו הפיזי הרב הצליח להוריד במספוא כמויות יומיות של שני אנשים. הוא עבד גם במשלוחי דגים. בתקופת הקיבוץ השתלב גם בלהקות הזמר המקומיות. נתן היה המתופף של להקת גלבוע, הגבעטרון, ובהמשך ליווה גם את להקות הריקודים של איחוד הקיבוצים ולהקת הסטודנטים.
בצבא היה נתן מדריך כושר גופני בכלא 6. כל הניסיונות שלו להתחמק משירות במשטרה הצבאית - כולל תקופה ממושכת בכלא הצבאי - לא צלחו. באוגוסט 1965 השתחרר מהצבא וחזר לקיבוץ. נתן פגש שם את המתנדבת האמריקאית ג'רי גולדין, שתהפוך לאשתו, אבל כאשר ביקש לנסוע אליה לאמריקה והקיבוץ סירב, עזב הכל וחזר לירושלים אל אביו שבינתיים נישא בשנית. נתן עבד בחברת משאיות, היה טרקטוריסט אצל האחים בראשי והמשיך להופיע בעולם עם הלהקות שבהן ניגן.
במלחמת ששת הימים גויס נתן כשוטר צבאי ונשלח לאבטח את הבית של הרמטכ"ל יצחק רבין. זו הייתה הפגישה הראשונה בין השניים, שיהפכו בהמשך לחברים צמודים. לאחר מכן גויס על ידי איש המודיעין הוותיק רפי סיטון ליחידה 504. בשירותים בביתו במודיעין, מעל האסלה, הוא תלה כתב מעבר סודי/אישי שניתן לו בפברואר 1968 ("אין מי שבא אליי ולא רואה את המסמך", הוא מתבדח). לפי המסמך, נתן יכול לנוע עם אנשים כרצונו בין שני עברי הירדן.
נתן מספר על ערבי שגייסה היחידה באותם ימים, שהבטיח להם שיחצה את הירדן וירצח את ערפאת. כאשר הגיע לנהר, חשש לחצות. "קמתי והעברתי אותו בעצמי, עם התחתונים. כשחזרתי, פחדתי שיירו בי. כל הגנרלים שהיו שם וראשי המודיעין אמרו לי 'כל הכבוד, לקחת יוזמה'".
הוא לא חיסל את ערפאת.
"הכל שטויות. הוא חזר, למחרת העברתי אותו שוב ואז הוא נעלם בירדן. מישהו אצלנו חשב שהוא יודע לעבוד עם ערבים. השקענו בו שמונה חודשים ובסוף שום דבר".
בקיץ 1968 התחתן נתן עם חברתו ג'רי בפילדלפיה. הוא חזר לארץ ועבד כמפיק בחברה של הבמאי מיכה שגריר. רפי סיטון דחף אותו שוב, הפעם לשב"כ. המבצע על הירדן עזר לו להתקבל. אחרי השבועות הראשונים, הטראגיים, עם אשכול, נשלח נתן לאבטח את גולדה מאיר. "לקחתי אוטובוס ונסעתי לבית שלה ברמת אביב. אף אחד, אולי חוץ ממני ועד כמה מושכים בחוטים במפלגת העבודה, לא ידע אז שהיא הולכת להיות ראש הממשלה. דפקתי בדלת. הצגתי את עצמי. אמרתי לה 'שמי עובד ואני הולך להיות המאבטח האישי שלך'. היא לא הבינה מה אני רוצה ממנה. היה לה אוטו של המפלגה. היא המשיכה לשבת מקדימה ואני מאחורה, בניגוד לנהלים, כי כך היא התרגלה".
נתן לא עזב את גולדה במשך חמש שנים וחצי, עד שהתפטרה מתפקידה באוגוסט 1974 בעקבות מלחמת יום כיפור. אלה היו ימים אחרים שבהם המנהיגים לא רדפו אחרי הכסף הגדול ולא עסקו באגו טריפ. "אני שומע על סגן שר שהבריח ויסקי. אני יוצא מדעתי. לוי אשכול, גולדה מאיר או יצחק רבין לא ידעו איפה זה הדיוטי פרי", אומר נתן.
גם מעון ראש הממשלה נראה אחרת. "גולדה התקשרה אליי פעם בשתיים לפנות בוקר, ביקשה שאעזור לה. באתי במהירות. היה מבול של גשם. התברר שהמים דלפו מהגג על המיטה שלה. הבאנו לשם דליים והזזנו את המיטה כדי שהיא תוכל להמשיך לישון. היא באמת הייתה אישה צנועה, חברית, בלתי רגילה".
תן עוד דוגמה.
"לרופא שלה קראו ד"ר חומסקי. הוא חי בארצות הברית ונהג לשלוח לה כדורי דיאטה מיוחדים. זו הייתה תקופה שבה גם אני התחלתי להשמין. בכל פעם, כאשר הגיעו הכדורים, היא קראה לי אליה למטבח, הפכה את קופסת הכדורים והתחילה לחלק: 'אחד לי, אחד לך'".
אתה מציג כאן דמות של אישה חברותית להפליא. זה קצת נוגד את הדימוי שלה כאישה בודדה.
"תשמע, היו לה חברים קרובים מאוד בארץ ובחו"ל. ישראל גלילי היה חבר טוב, פנחס ספיר. גם שמשון שפירא. זה היה המטבח המפורסם. וילי ברנדט, בגרמניה, היה ידיד שלה. הנשיא פרנסואה מיטראן היה חבר שלה. היית צריך לראות איך הם היו מקבלים אותה, איזה חום בלתי רגיל היה שם.
"פעם אחת היינו במלון בלונדון. פתאום אני רואה את יוברט המפרי, סגן נשיא ארצות הברית, חוצה את הלובי. ידעתי שהוא חבר טוב שלה. סיפרתי לה שהוא שם, היא ביקשה שאקרא לו. רדפתי אחיו, תפסתי אותו בשירותים, אמרתי לו 'גולדה מאיר רוצה לראות אותך'. הוא רץ לאולם. זה נשמע הזוי, אבל כך זה עבד פעם".
ב-1971 היו פרסומים בארצות הברית על ניסיון התנקשות בגולדה מאיר. אתה היית איתה שם.
"נכון, זה קשקוש אחד גדול. מצאו מכונית עם מטען חבלה בשדה התעופה קנדי. בכלל לא היינו קרובים לשם. הכל אגדות".
אתה זוכר את הפגישה של גולדה עם ראשי הפנתרים, בעקבותיה היא טענה שהם "לא נחמדים"?
"כן, הם דיברו בצורה לא מכובדת, קיללו, נקטו שפה לא מקובלת. זה היה נורא. אחרי שיצאו משם היא אמרה שהם לא נחמדים. היא לא התכוונה לרעיון אלא להתנהגות. והיא צדקה".
ב-25 בספטמבר 1973 הגיע המלך חוסיין לארץ כדי להתריע בפני גולדה על המלחמה שעומדת לפרוץ בתחילת אוקטובר, ביום הכיפורים, ביוזמת מצרים וסוריה. עובד נתן היה שם.
"חוסיין נהג לבוא לבד, במסוק שלו", הוא מספר. "הוא היה אמיץ מאוד. מ-1970 היו מפגשים בינו ובין גולדה. היחסים היו בלתי רגילים. הוא כל כך אהב אותה. כל פגישה כזו נמשכה לילה שלם, ועם מתנות לילדים שלו. הפגישות היו על שפת ים סוף או על שפת ים המלח. היינו מעבירים למקומות האלה קרוואנים. לו קידר הייתה היחידה שישבה בפגישות האלה. היא הייתה המזכירה האישית והחברה הכי טובה של גולדה. אף אחד אחר לא היה נכנס".
מה אתה עוד זוכר מאותם ימים?
"זה היה קשה. עד תחילת המלחמה משה דיין היה האורים והתומים של גולדה. הוא עיוור אותה. היא סמכה עליו יותר מדי. אני רוצה לומר כאן מה ששמעתי מלו קידר. היא סיפרה שביום השני של המלחמה דיין נכנס לגולדה והציע לה להיכנע".
כלומר?
"להיכנע, להרים דגל לבן ולהפסיק את המלחמה, וכך לחסוך אלפי הרוגים". זה בעצם סוף המדינה. "כן, דיין הרי דיבר על חורבן בית שלישי".
שמעת את הדברים בעצמך?
"כן, לו קידר ישבה איתנו וסיפרה מה שגולדה אמרה לה". איך גולדה הגיבה? "היא גירשה אותו מהחדר. היא הרימה את הראש ואמרה'לא יקום ולא יהיה'. באותו רגע דיין סיים אצלה את הקריירה. היא עקפה אותו והביאה את חיים בר-לב שהציל אותנו. הוא הכניס אוטוריטה. כולם התחילו לנגן כמו תזמורת. נעשה כאן עוול להרבה אנשים. גולדה אמרה שהיא אשמה במחדל ולא ניסתה לברוח. דיין לא הודה אף פעם שהוא אשם. הרמטכ"ל דוד אלעזר רצה לגייס מילואים ודיין לא נתן. אחרי כן עשו לו עוול נוראי בוועדת אגרנט. גולדה כאבה על דדו, היא מאוד העריכה אותו וחיבבה אותו. מה שקרה לו הרתיח גם אותי".
אתה ממש שונא את משה דיין.
"עזוב את העבודה שלי אצל גולדה. אני מדבר עכשיו כאזרח. כל המצב שלנו יכול היה להיות היום שונה אם הוא היה מסכים קצת להתכופף. למה הוא לא החזיר את כל הגדה לחוסיין מיד אחרי ששת הימים? באותו שבוע. בדיוק מה שבן-גוריון אמר. מה זה 'אני לא אצלצל אליהם, שהם יצלצלו אליי'? מה זה 'טוב שארם א-שייח בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א-שייח?'. כל האמירות האלה שלו".
אחרי המלחמה גולדה הגיעה ליחידות הצבא. איך קיבלו אותה שם?
"בהתלהבות בלתי רגילה. מה שהרס אותה היו התמונות של השבויים הישראלים שהסורים לקחו. אלה היו תמונות מזעזעות. אף אחד לא יודע שהם חיסלו 30 או 40 חבר'ה שלנו, אחרי ששבו אותם, והתעללו בגופות. היא בכתה המון, בכתה המון, לא הפסיקה לבכות".
אז גם התחילו הפגנות המחאה הגדולות.
"כן, נכון. גולדה כבתה לאט לאט. היא הבינה את המצב שלה. בדצמבר 1973 כבר היו בחירות, העבודה ניצחה, אבל היא ידעה שהיא גמרה את הקריירה".
גולדה קראה לנתן "נוסבאום". זה התחיל כבדיחה משותפת של השניים. בתקופה ההיא נהגו עובדי המדינה וקציני הצבא הבכירים לעברת את השמות שלהם. גולדה הכירה את המוצא של נתן, אבל בכל זאת סנטה בו. "נו, מה היה השם הקודם שלך?", שאלה אותו פעם. "נוסבאום", המציא. גולדה התפוצצה מצחוק וכך נולד הכינוי.
"באחת הנסיעות התעכבנו בפריז", משחזר נתן. "החליטו שהיא תגור בבית של השגריר שלנו שם באותם ימים, ארתור בן-נתן. מצאו לי חדר כביסה, ושם ישנתי. בבית היה גם פסנתר. ניגנתי לגולדה את 'א-יידישע מאמע'. היא בכלל התבלבלה. 'אתה פרענק, איך אתה מכיר את השיר הזה', שאלה. ראיתי גם שהיא מתרגשת עד דמעות".
היו רגעים יותר עצובים. כל השנים שבהן היא התמודדה בסודיות עם מחלת הסרטן שלה.
"נכון, היה לה סוג של סרטן עור. רק ישראל גלילי והמזכירה קידר ידעו שהיא חולה בסרטן. היא שמרה את הסיפור של המחלה בקנאות, בציפורניים. הוחלט שהיא תקבל את הטיפול בהדסה עין כרם, הייתי צריך להביא אותה להדסה, כדי שתקבל הקרנות, בלי שאף אחד יידע. קראנו לזה 'מבצע מטפחת'".
"הייתה לי חיפושית פרטית. היינו מסיעים את גולדה לרחוב כנפי נשרים בגבעת שאול, שהיה עדיין ריק. שם הייתי מעביר אותה לחיפושית שלי יחד עם קידר. במכונית הייתי עוטף לה את הראש במטפחת גדולה שקניתי בטוקיו, כדי שלא יזהו אותה. הרופא היה מקבל אותה בקומת המרתף ומכניס אותה פנימה להקרנות. למחרת, יום שני, היא לא הייתה הולכת לעבודה. היה ידוע לכולם שהיא כאילו עובדת מהבית, ושאף אחד לא מפריע לה ולא מטריד אותה".
ככה מעלימים ראש ממשלה?
"זה לא היה פשוט. יש עובדים, יש מזכירות, יש מנהלים שכל אחד ניסה לדעת מה היא עושה 24 שעות. גם המאבטחים שלי לא ידעו לאן גולדה נוסעת. אחרי שהם הורידו אותנו ליד החיפושית הם נסעו לכיוון ההפוך, עד שנעלמו".
היא נהגה לספר לכם על בעלה לשעבר, מוריס?
"מעולם לא. היא עזבה אותו ב-1943 ולא הזכירה אותו אפילו פעם אחת. יש לה בן ובת, מנחם ושרה, שנפטרה לא מזמן. במלחמת לבנון הראשונה הייתי בביירות. היינו צריכים לפגוש שם מישהו מהפת"ח, שהיה מקור שלנו. פתאום, בחושך, מבין השיחים מישהו קורא לי 'עובד, עובד'. אני רואה שם את גידי מאירסון, הבן של מנחם מאיר והנכד של גולדה. הוא שמר שם".
גולדה סימנה את רבין כיורש ועשתה הכל כדי שיהפוך לראש הממשלה. נתן הפך, בתוקף תפקידו, לאחד האנשים הראשונים שידעו את זהות היורש. "גולדה קראה לי לחדר בנוכחות ראש היחידה, אהרל'ה ארדן. היא אמרה לי, 'היום אתה עוזב אותי ומתחיל לאבטח את רבין'. זה היה באמצע יום עבודה. לקחתי את הדברים שלי ונסעתי למגדל שלום, שם רבין ישב. הוא היה שר העבודה והרווחה. אמרתי לו, 'שלום יצחק, שלחו אותי, עכשיו אני צמוד אליך'. הוא אומר לי 'קפה שתית?'. אחרי שבועיים הוא היה כבר ראש הממשלה".
נתן הכיר את רבין מהזדמנויות קודמות ולמד להעריך אותו. כאשר רבין היה שגריר בארצות הברית נתן אבטח באחת הנסיעות את הנשיא זלמן שז"ר, שהיה כנראה בליין לא קטן. "בצהריים מגיעה אליי מנהלת הלשכה של שז"ר ומודיעה לי שהוא רוצה ללכת למועדון לילה בניו יורק. אמרתי לה, 'את נורמלית? הוא נשיא מדינת ישראל'. שום דבר לא עזר. טלפנתי לרבין בוושינגטון, אמרתי לו שיש בעיה. הוא אמר לי, 'אני יוצא אליכם'. הוא הגיע, נכנס לנשיא וביטל את הכל. משהו דומה קרה לי עם הנשיא שז"ר בפריז".
איזה ראש ממשלה רבין היה בקדנציה הראשונה?
"הוא היה איש טוב לב, ישר ונאיבי. הגון עד כאב. כולם הצליחו לעבוד עליו. מכרו לו לוקשים. אנשים עשו ממנו קריוקה".
תן לי דוגמה.
"קח את ראש הלשכה שלו, אלי מזרחי. הוא גרם לו נזקים אדירים. היועץ המשפטי לממשלה, אהרן ברק, התחיל אז לשבת בישיבות הממשלה. מזרחי שכנע את רבין שהוא לא צריך להיות שם. אחרי זה הוא הלך לברק ואמר לו 'שמע, אל תבוא יותר לישיבות הממשלה. רבין לא רוצה שתבוא'. ברק נעלב. האם יש לזה קשר להחלטה שברק קיבל בעניין הדולרים? יש קשר, ועוד איך. הכל התחיל מזה".
מי בישל לרבין את פרשת הדולרים?
"זה יהיה כתוב בצוואה שלי. מי עשה את זה, למה וכמה כסף הוא קיבל על זה. אנשים עשו עליו אמבוש. החליטו שהוא יעוף".
מי רצה שהוא יעוף?
"אלי מזרחי, למשל. מזרחי ישב באחרית ימיו בארצות הברית וניסה לכתוב ספר עם חומר אותנטי. באו אליי ושאלו אותי, 'מה אתה מציע לעשות כדי להוציא ממנו את המסמכים?'. אמרתי להם 'תשלחו אליו את פרויק'ה פורן, שהיה השליש הצבאי של רבין, עם עשרת אלפים דולר'. פרויק'ה נסע והוציא ממנו 20 ארגזים של מסמכים. אחרי כן מצאו בדירה שלו בירושלים עוד 40 ארגזים של חומרים. הוא צילם הכל".
רבין לא היה צריך לקום ולהתפטר בעקבות פרשת הדולרים?
"ברור שלא. אני רואה היום את אהוד ברק או את היועץ המשפטי יהודה וינשטיין. בבתים שלהם עבדו עובדים זרים, אבל הנשים שלהם משלמות את המחיר. הם, כמובן, לא יודעים על מה מדובר. רבין התנהג בדיוק ההפך. הוא אמר'אם לאה נשפטת, אני נשפט איתה'".
היה לכם סיפור מצחיק עם קיסינג'ר.
"באחת הנסיעות הגענו לארוחת צהריים בסטייט דיפרטמנט. קיסינג'ר היה מזכיר המדינה. כל ראשי הממשל ישבו בשולחנות עגולים. האולם היה מלא. קרוב ל-300 איש. אני עמדתי בחוץ וקיבלתי באוזנייה הודעה שהייתי צריך להעביר דחוף לרבין. הגעתי לשולחן שלו, ובדיוק קיסינג'ר נאם. לחשתי לרבין משהו באוזן. כשאני כבר בדרך החוצה קיסינג'ר הפסיק את הנאום ואמר, 'אתם רואים את האיש הזה, עובד? פעם הוא חלץ בפיו פקק של בקבוק קולה, כי אשתי ננסי לא מצאה פותחן'".
נתן שומר עד היום את היומן של רבין מהשנים 1975/76. זהו יומן אדום, ישן. את הלו"ז כתבה ומחקה בעיפרון המזכירה האישית של רבין, לבנה חבושה. אין שם הפתעות מרעישות, אבל אפשר לראות בין הדפים את ההדגשים של ראש הממשלה המנוח. הרבה פגישות בארבע עיניים עם שמעון פרס, שר הביטחון, ועם אברהם אחיטוב, שהיה ראש השב"כ; פגישות עם פעילי המפלגה; שיחות רקע עם עיתונאים. יש אנשים שעמם הקפיד רבין, לפי היומן, להיפגש בבית, ביניהם האלוף ישראל טל (טליק) ויו"ר הקונגרס העולמי, נחום גולדמן.
נתן עצמו הבין מהר מאוד שרבין הוא איש מופנם וביישן. הוא ניסה לגרום לו להיפתח, לחבר אותו עם אנשים, להכין אותו למערכת הבחירות, לכשתבוא. "יום אחד אמרתי לו, 'יצחק, יש בירושלים מקום יפה, חבר'ה נחמדים. למה שלא נשתה שם כוס בירה?'. הוא הסכים מיד. הלכנו לפאב של חבר שלי, יוסי אופק, שנקרא 'המקום השלישי'. רבין ישב שם ודיבר עם האנשים, דיבר הרבה. מי שרוצה להיות ראש ממשלה יכול לעשות אצלי קורס הכנה. אני מציע לו שייצא, שישוחח עם האנשים, כמו הארון אל-ראשיד, אבל בלי תחפושת".
היו מקרים יוצאי דופן, שבהם ראית רבין אחר?
"כן, אני זוכר אירוע שעשו לכבודו בהוליווד. הנשיא ג'רלד פורד ורעייתו בטי באו במיוחד מוושינגטון. כל השחקנים הגדולים הגיעו לשם. תאר לך, אני ישבתי בשולחן ליד ג'ון ויין, טלי סבאלאס (קוג'אק) וברברה סטרייסנד. היו שם גם פרנק סינטרה, דני קיי, דין מרטין וכל הכוכבים האחרים. אחרי האירוע היינו אמורים לטוס לניו יורק, אבל היה מזג אוויר נוראי וכל המטוסים קורקעו.
"חזרנו למלון, ישבנו בסוויטה של רבין בקומה השישית. חיכינו לאיתות משדה התעופה. היה שם פסנתר, שמחה דיניץ השגריר הוציא כינור. הגיעה כל המשלחת, רבין ולאה ישבו על הרצפה באמצע החדר כמו בקומזיץ של הפלמ"ח. שרנו כולנו בקולי קולות. אני זוכר עד היום את הדלת נפתחת ואת הראשים של הנשיא פורד ובטי, שהציצו פנימה. גם הם נתקעו בגלל מזג האוויר. שניהם היו בהלם".
היה לכם סיפור משעשע באחוזה בלונדון.
"ועוד איך. הגענו ללונדון ביום שישי. ראש הממשלה הרולד וילסון הציע לרבין להתארח בסוף השבוע באחוזה הכפרית שלו בצ'קרס, 140 ק"מ צפונית ללונדון. רבין הסכים בשמחה. נסענו והגענו לאחוזה מדהימה, כמו מוזיאון, מלאה בעתיקות ושכיות חמדה. הצבא הבריטי החזיק אותה. השומרים הקפידו שלא נזיז כלום ולא נפגע בכלום.
"בלילה הרגשתי עייפות וישבתי על אחד הכיסאות. אני רואה את אם הבית, אישה מבוגרת בדרגת קולונל מגיעה אליי בריצה. 'תגיד, אתה יודע מי ישב על הכיסא הזה?', היא שאלה בפנים אדומות. 'מי', שאלתי. 'המלך אדוארד השלישי', ענתה. 'ואת יודעת מי יושב עכשיו על הכיסא הזה?', שאלתי אותה. 'מי?', ענתה. 'עובד דה פירסט'. השבתי. 'בכל זאת', הוספתי, 'אם אדוארד יבוא, אשמח לפנות לו את המקום'. סיפרתי לרבין את הסיפור והוא נשכב על הרצפה. הוא סיפר את זה גם לפרס. זה הפך ללהיט".
מה עוד הצחיק אותו?
"הגששים ושייקה אופיר. הוא היה שומע קלטות במכונית, צוחק ונרגע".
אחרי שסיים לעבוד עם רבין בתחילת 1977 אבטח נתן במשך שנתיים את הקונסוליות בניו יורק ובפילדלפיה. בתחילת שנות השמונים הוא היה קצין הביטחון של השב"כ באזור יהודה ושומרון, ושינה את כל דפוסי ההגנה על מפעילים ורכזי מודיעין. יורם כהן, ראש השב"כ הנוכחי, התחיל אז את הקריירה שלו כמאבטח ביחידה לאבטחת רכזי מודיעין. ב-1985 חזר נתן למשרד ראש הממשלה, הפעם כממונה על הביטחון במשרד. הוא החליף בתפקידו את המרגל שמעון לוינסון ("הכרתי אותו טוב. אני לא חושב שהוא גרם למדינה נזק אמיתי", הוא אומר).
נתן עזב את השב"כ ב-1989 עצוב וממורמר. "הופצו עליי שמועות שחזרתי בתשובה", הוא אומר, ולא מוסיף. נתן הפך לחלק בלתי נפרד מהסצנה הבוהמיינית בירושלים של שנות השמונים והתשעים, שותף פעיל בפרלמנטים של אפי נחמיה ובמסיבות של דן בירון, שבהן הפליא את כישוריו כקוסם. כמה שנים מאוחר יותר פתח נתן מסעדה קטנה בשם "עובד הראשון", על שם האירוע ההוא באחוזה בצ'קרס. העסק לא החזיק מעמד. "אכלתי את המסעדה שלי", אומר נתן ומלטף את כרסו. בשנים האחרונות הוא שימש יועץ ביטחוני בארץ ובחו"ל.
היום הוא בן 69, מתגורר לבדו בשכונה שקטה במודיעין, אחרי שנפרד מאשתו, ג'רי. בגלל משקלו הרב, 150 ק"ג, הוא מתקשה לזוז. לפני כמה חודשים הרגיש מחושים בחזה אך לא הלך להיבדק. התברר שעבר התקף לב. ההזנחה גרמה לו נזק והוא נזקק לצנתור מאוחר. מדי פעם, הוא מספר, הלב שלו מפסיק לפעום, ואז הוא קופץ לגובה בחרדה גדולה. הוא עדיין עושה מה שהוא יכול, אוכל את המטעמים שהוא אוהב ומעשן בשרשרת, אבל גם מודע למצבו. "אני היום שבר כלי", אומר נתן ושולח מבט לסנדי, המטפלת הפיליפינית הצמודה שלו.
בזמן האחרון, אולי בגלל בריאותו המידרדרת, שולח נתן לחברים הטובים את ההזמנה לטקס הלוויה שלו שיתקיים, כך הוא מקווה, בקיבוץ תל יוסף. התוכנייה כבר מוכנה: הספד ראשי, דבר המנוח, סתימת הגולל. נתן מבקש מהקהל שלא יניחו על קברו זרי פרחים שמושכים אליהם דבורים, כדי שלא תופרע מנוחתו. "אני גאה בשני דברים שעשיתי בחיים", הוא אומר. "הייתי איש שב"כ והייתי איש קיבוץ. אני גאה גם בשני ילדיי, נועם בן ה-35 ומורלי בת ה-29, שניהם בוגרי בצלאל. אני גם רוצה שחבורת איינדה תשיר על הקבר את האינטרנציונל".
מה זו חבורת איינדה?
"חבורה עליזה בצורה בלתי רגילה. אנחנו ביחד כבר 40 או 50 שנה, נפגשים פעם חודש בבית של אחד החברים לבראנץ'. כולם שם: צורי שגיא, אורי ירון, האלוף אורי שמחוני, רן פקר, דן בירון, אלי גיל, קובי יציב. מנחם דגלי ייסד את החבורה יחד עם גדעון מחניימי. למה איינדה? בשנת 1973 בילינו במרחצאות של אל-חמה. מפקד האזור סידר לנו כניסה. באותו יום הודיעו שנשיא צ'ילה, סלבאדור איינדה, נרצח. החלטנו שהחבורה תיקרא על שמו".
נתן עומד לכתוב ספר אוטוביוגרפי. יש לו כבר שם, "במחיצתם". חלק ניכר ממה שסיפר כאן ימצא את מקומו בספר. החיים הסוערים שלו אכן ראויים לתיעוד. אלה הם גם חייה של המדינה הזו. קרוב לוודאי שגם ההומור העצמי המיוחד, לפעמים המקאברי, ישתלט על הדפים. חשוב לו לשלב גם מסר לאומי, כמו היה הנביא ישעיהו. "שלושה דברים יביאו לחורבן הבית השלישי", הוא אומר בזעם, "מלחמת ששת הימים, החינוך והבנקים".
תסביר.
"המלחמה ב-1967 הופכת אותנו למיעוט בארצנו. אם הוספנו שני מיליון ערבים, הפסקנו להיות מדינה יהודית, זה לא ברור? מתברר שבאנו לכאן כדי לבנות מדינה לפלסטינים, ואנשים לא מבינים את זה. החינוך? לך לבית ספר ותשאל את התלמידים מה זו תוכנית החלוקה. אף אחד לא יודע. תשאל מי היה משה שרת, לא יודעים. מה זה הפלמ"ח. אני לא מדבר על רמת המורים. זה מראה לך את רמת המחויבות שלנו לארץ הזו ולמדינה הזו, שגם היא הולכת ופוחתת. הבנקים עוזרים לנו לחיות במציאות הזויה ולא נכונה. איפה נשמע דבר כזה, שיש אוברדראפט בגובה של שתי משכורות? אמריקאי לא יקנה בכסף שאין לו. אצלנו הכל משתבש".
sofash@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם