מזרח תיכון חדש? נשארה רק התנשמת
צפרים ירדנים, ישראלים ופלסטינים מתעקשים לשתף פעולה ולהשתמש בתנשמת כמדבירה. אביב לביא בילה יומיים בירדן
◄בואו להיות חברים של nrg ירוק גם בפייסבוק
◄סמל השלום: תנשמות במקום חומרי הדברה רעילים
כמה מאות מטרים מפרידים בין אולמות הנוסעים משני צדי הנהר, אבל כדי לצלוח את המרחק הזה נדרשות לפחות שעתיים. כנראה ששתי המדינות היו שמחות אילו לא היה עובר כאן איש, והחליטו להשתמש בכל התירוצים הבירוקרטיים והביטחוניים כדי לשכנע אותנו לשמור מרחק. התהליך המסורבל כולל תשלום עבור אגרה פה (101 שקל) וויזה שם (20 דינר, כמאה שקל נוספים), בדיקות ושיקופים, המתנה מייגעת לאוטובוס - למה אסור לעבור את הגבול ברגל? - ותשאול במשטרת התיירות הירדנית. על אף החום האופייני לבקעת בית שאן, השלום משדר כאן רוח קפואה במיוחד.
דווקא על רקע חמיצות הפנים הזו, מזדקר הכנס שנערך השבוע בצד הירדני של ים המלח כמו מגדלור של שיתוף פעולה אזורי, אחד השרידים האחרונים מחלום המזרח התיכון החדש. ישראלים, ירדנים ופלסטינים נפגשו במלון "הולידיי אין" כדי לציין שלוש שנות עבודה משותפת. הפערים גדולים, אבל העניין בסביבה, בחקלאות ובעיקר בציפורים מצליח לגשר עליהם. אין ספק: צפרים הם עם מיוחד. שבתי ונוכחתי בזה כששמעתי במלון קריאה של תנשמת, וגיליתי שזה הרינגטון של אחד מחברי המשלחת הישראלית.
מחוץ למעבר הגבול, בצד הירדני, מחכה לי מוחמד, נהג המונית הסימפטי. יש לנו נסיעה של שעה וחצי עד המלון, הוא אומר, 85 קילומטר. חשבתי שהתבלבל. ב-90 דקות אפשר לגמוע הרבה יותר, אבל מתברר שלא בירדן. דרך המלך שנמתחת לאורך בקעת הירדן לא מחמיצה שום כפר ויישוב. מדי כמה דקות הכביש הרעוע מתמלא בילדים, תרנגולות ודוכני חצילים ועגבניות. הרושם הכללי הוא של עוני ועליבות. הלב הישראלי מתמלא גאווה מהולה בהתנשאות: אנחנו הרי נקלענו לאותה פינה קשה של העולם והצלחנו להפיק ממנה הרבה יותר.
כבר ביקרתי בירדן בעבר, אבל זו הפעם הראשונה שבה אני נוסע לאורך הגדה המזרחית של ים המלח. התחושה מוזרה, כמו לנוע בתוך תמונת מראה. הירדנים, צריך להודות, קיבלו את הצד הדרמטי של הים: הרכסים המדבריים קשוחים יותר, המצוקים תלולים יותר, ובעיקר יורדים כמעט עד קו המים. הטופוגרפיה הזו יוצרת מרפסות נוף מרהיבות, שלא לדבר על כך שלירדנים שמורה הזכות
גם האדריכלים שתכננו את המלונות עשו כאן עבודה טובה יותר. לעומת העיצוב המרשים והאנין של ההולידיי אין הירדני, מתחם המלונות הכעור בבוקק נראה כמו בדיחה עצובה. באסתטיקה ואירוח הירדנים טובים, בסביבה וחברה קצת פחות. המלון הוא בועה של עושר מופלג בתוך מרחב עני, והפערים צורמים. קו החוף של המלון הופקע מהציבור ועוצב מחדש באמצעות חול מלאכותי מפנק. עמך ירדן מוזמן להישאר מעבר לגדר. בכל הנוגע להשלכות הבנייה של מלונות הפאר על הסביבה החופית, ספק אם נערכו כאן דיונים מעמיקים במוסדות התכנון. לא מן הנמנע שהדיון התחיל ונגמר בחתימת המלך על צו המכריז: פה ייבנה מלון.
יום הולדתו השלישי של הפרויקט האזורי בהדברה ביולוגית, אם כך, נערך בחסות תפאורה מושלמת. זה התחיל לפני שנים עם חבורה של משוגעים לדבר, צפרים, אנשי החברה להגנת הטבע ואוניברסיטת תל אביב, שהציבו תיבות קינון לתנשמות ליד חלקות חקלאיות בבקעת בית שאן.
◄תראו מי מדבירה
◄ותודה לתנשמת: צל"ש לסרט על הדברה טבעית
הרעיון: במקום להציף את העמק ברעלים כימיים, ניתן לדורסים הליליים לעשות את העבודה. זוג תנשמות לוכד בממוצע לפחות 2,000 מכרסמים בשנה. בתחילת הדרך רעיון ההדברה הנקייה התקבל בהרמת גבה, אבל היום פזורות בישראל 2,235 תיבות קינון לתנשמות ובזים, כולל 120 אצל חקלאים במגזר הערבי. אוכלוסיית התנשמות בבקעת בית שאן היא כנראה הצפופה בעולם.
לפני שלוש שנים נוצר קשר בין אנשי הפרויקט בישראל לעמיתים ירדנים ופלסטינים, ושיתוף הפעולה יצא לדרך. מעבר לקשיים הפוליטיים היו גם חששות מחסמים תרבותיים: אצל הערבים התנשמת נחשבת סמל למזל רע, ומי החקלאי שיתנדב להביא את המזל הרע לפאתי החלקה שלו? במהלך הכנס התברר שההבעה המוזרה של התנשמת מרתיעה לא רק את תושבי המזרח התיכון. פרופ' אלכסנדר רוליין, שוויצרי שנחשב לאחד מבכירי חוקרי התנשמות באירופה, סיפר שבילדותו האיכרים בשוויץ עדיין ראו בתנשמות את התגלמות הרוע, וכשהצליחו לשים עליהן יד נהגו למסמר אותן למוות.
אבל גם הדעות הקדומות הלכו והתפוגגו, וכיום יש 180 תיבות בירדן ו-200 בשטחים חקלאיים פלסטיניים. הרשות הפלסטינית התחייבה לתקצב התקנת עוד אלף תיבות. רבות מהתיבות, אגב, שימשו בעבר כארגזי תחמושת צבאיים ונתרמו על ידי צה"ל. צריך לקוות שבדרך אל החקלאים הפלסטינים זכרו להסיר מהן את האות צ'.
בין חלק מהמשתתפים נרקמו במהלך הזמן קשרים אישיים חמים, אבל במציאות הפוליטית הטעונה עשייה משותפת כזו מזכירה קיום יחסי מין מבעד לחור הסדין. כמקובל ביחסים כאלה, יש צורך בשדכן מיומן. בלי המימון של האיחוד האירופי והניהול של הקרן הגרמנית "הנס זיידל", זה לא היה קורה. בערב האחרון של הכנס, כשהארוחה התפתחה למעגל ריקודים, המארגנים הגרמנים התקשו להסתיר את קורת הרוח. לעומת זאת, בכל פעם שנושאים פוליטיים עלו על השולחן, הם הגיבו כמו נמרה שנחושה להגן על גוריה מפני העולם הרע שבחוץ.
הרוח החיה במשלחת הישראלית הוא ד"ר יוסי לשם, אורניתולוג ותיק ואדם בעל אנרגיה וכושר דיבור בלתי מתכלים. לשם הוא מוסד בעולם הצפרות, וב-40 שנות שמירת טבע הוא הספיק ללמוד שאם אין כסף אין פרויקטים ומחקרים. ההכרה הזו הפכה אותו לשנורר הלא רשמי של העופות במרחב השמי.
באחד משיאי הכנס הוא הקרין מסכת תמונות, שבה נראתה שורה ארוכה של בכירים מישראל ומהעולם שלשם הצליח לגרור להיכרות אינטימית עם תנשמות, נשרים ושאר בעלי כנף. למאמצים האלה יש תוצאות: סילבן שלום, השר לשת"פ אזורי, התלהב מהתנשמות והעמיד מיד סכום נאה לטובת הפרויקט. שלום, אגב, לא הגיע לכנס, גם משום שהמארחים לא התלהבו מנוכחות מאבטחים ישראלים חמושים.
במהלך הכנס הועלו רעיונות יצירתיים להרחבת שיתוף הפעולה. מה שבטוח - קל זה לא יהיה. אחד המשתתפים הפלסטינים סיפר שמגבלות התנועה שהכיבוש מטיל עליו פוגעות בפרויקט ובעבודה שלו באופן יומיומי; הירדנים, מצדם, מדווחים על ההליך המשפיל הכרוך בנסיעה לישראל: "האנשים שלנו צריכים להגיש הרבה זמן מראש בקשה לקבלת ויזה", אומר מנסור אבו רשיד, פעם גנרל בצבא הירדני והיום ראש המרכז לשלום ולפיתוח בעמאן, "ואז הם מוזמנים לראיון בשגרירות הישראלית בעמאן. ממתינים כמה שעות בשמש, ובינתיים כל מתנגדי הנורמליזציה מחכים בחוץ כדי לראות מי רוצה לנסוע לישראל. את התשובה מקבלים, במקרה הטוב, יום לפני הנסיעה. ככה אדם יכול להתארגן, להתכונן, לתאם עם המעסיקים שלו? כשאנחנו באים בטענות, אומרים לנו שזה השב"כ. אבל התחושה היא שישראל עושה הכל כדי להקשות על ירדנים לבקר בה".
הגנרל - ככה כולם קוראים לו - הוסיף בקשה מנומסת: להימנע מפרסום שמותיהם של המשתתפים הירדנים בכנס (מלבדו). גם ככה מתנגדי הנורמליזציה עושים להם צרות צרורות.
aviv67@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם