בפנסילבניה ייבחן מסע
הבחירות של אובמה
המצב הכלכלי רעוע ומצבו של הנשיא האמריקאי לא מזהיר. האם זאת אמריקה שהבטיח? אובמה הגיע לצומת, פנייה לא נכונה עלולה מוטט הקמפיין
השמטה אומללה, שהרי מסקרנטון יצאו שני הנבחרים הבכירים יותר שיש למדינה הזאת להציע היום: סגן הנשיא, ג'ו ביידן, והסנטור בוב קייסי, שעדיין מתגורר בה. הנאמנות למפלגה הדמוקרטית בלתי מעורערת: אל גור ניצח כאן בשנת 2000 בפער גדול, ג'ון קרי ניצח כאן את ג' ורג' בוש ב-2004, ברק אובמה ניצח כאן את ג' ון מקיין לפני שלוש שנים בדיוק. ממש בדיוק.
הייתי כאן בליל הבחירות של 2008. מקיין קיווה לנצח, להפתיע, אבל הכריעו בעד אובמה. אם למישהו היה ספק כיצד פנסילבניה תצביע, סקרנטון הבהירה שהספק היה מיותר. אבל קרב גדול התחולל כאן לפני הבחירות. חמישה מיליון דולר יצאו מכיסי המועמדים. וכמובן, היו הרבה ביקורים.
אובמה היה כאן, וקלינטון היה כאן, וביידן - בן העיר הזאת. הוא התגורר בסקרנטון עד גיל עשר, מה שמקנה לו זכות להתייחס לבוחרים כאן כאל אחים אבודים וגם חובה לספק את הסחורה בפנסילבניה. מאז הבחירות הקודמות רשם סגן הנשיא במדינה הזאת מספר שיא של 28 ביקורים. זה הרבה מאוד. אבל בלי פנסילבניה אין לאובמה סיכוי לנצח בבחירות בעוד שנה, ובלי סקרנטון, אין לו סיכוי לנצח בפנסילבניה.
קארוויל הוא לא רק מי שטען כי פנסילבניה היא סוג של אלבמה. קארוויל הוא גם מי שהציע ש"זו הכלכלה, טמבל". הצעה הנתמכת בכל שיחה עם כל עובר אורח וכל בעלים של כל עסק בעיר הזאת. כך במסדרון הצר המוביל משדרות פיטסון ל"סקרנטון תיקוני רכב", המקום שבו לי אטקינסון ממתין עם הטויוטה שלו לטיפול, ומסביר שהפעם "אין לי כוונה להצביע לאובמה, אני לא בטוח שאצביע בכלל, כי לאף אחד לא באמת אכפת ממה שקורה כאן לאזרחים שנאבקים על הפרנסה שלהם".
כך גם ב"רויאל פיצה", במעלה אותה שדרה עצמה, המקום שבו לטישה בל קובעת כי "אצביע למי שיכול להחזיר אותי לעבודה, בינתיים אני לא יודעת מי זה". היא מובטלת זה שנה וחצי, בעלה עדיין עובד. הצביעה עבור אובמה, ועדיין לא ויתרה עליו, אבל רוצה לראות "קצת יותר מלחמה". בדיוק מה שהוא מתכוון להראות לה בחודשים שיבואו.
אמריקה סובלת, כלכלתה מקרטעת, אבל יותר משהיא סובלת, היא מדוכדכת. ממילא, גם בפנסילבניה, לא רק הנתונים היבשים הנוגעים לביצועים הכלכליים יכריעו, אלא גם הנתונים המלמדים על מצב הרוח הלאומי. ב-1980 ניצח כאן רונלד רייגן הרפובליקני, בין השאר בגלל נתוני האבטלה: 8.1 אחוזים שהובילו לאובדן אמון של הבוחרים בקודמו בתפקיד, ג'ימי קרטר. אבל ארבע שנים אחר כך רייגן שוב ניצח, למרות נתוני אבטלה גבוהים יותר: 8.8 אחוזים בפנסילבניה.
ההסבר: אצל קרטר שמונת האחוזים בישרו על מגמת עלייה, אצל רייגן, הנתון הגבוה יותר בישר על ירידה )כמה חודשים קודם לכן עמד על יותר מעשרה אחוזים (. לא אחוז האבטלה קובע אלא אמון הבוחרים בנשיא.
כבר הרבה שנים פנסילבניה לא הצביעה עבור נשיא רפובליקני. מאז ג'ורג' בוש האב, ב-1988 (אחוז אבטלה: 5.4 אחוזים). ארבע שנים אחר כך,
אובמה ניצח, ולא סתם ניצח. ההפרש היה גדול יותר מזה של קלינטון ב-92', גדול יותר מזה של רייגן ב-84'. הרבה יותר - כמעט כפול. 620 אלף קולות יותר לאובמה מאשר למקיין. כולל הקולות של אטקינסון ושל בל שאולי הפעם כבר לא יהיו לו.
לריק וולש, ש"עובד במפעל", אין ביטחון שיריביו של אובמה יצליחו יותר ממנו לשפר את מצב הכלכלה. מצאתי אותו בביקור מתוך סקרנות ב"גליידר דיינר" ברחוב פרובידנס. באפריל 2008 אובמה ישב לאכול כאן ארוחת בוקר. הכתבים שרדפו אחריו נדנדו. הם ביקשו לשמוע את תגובתו על פגישתו של הנשיא לשעבר ג'ימי קרטר עם אנשי חמאס. "למה אני לא יכול פשוט לאכול את הוופל שלי?", התרגז המועמד.
הוא השאיר אחריו ופל אכול למחצה, שמצא את דרכו למכירה פומבית באי-ביי. אבל כל זה לא מעניין במיוחד את וולש כמובן. "אנשים רוצים תשובות", אמר - לועס גם הפעם משהו מול עיניו של העיתונאי המנדנד - "והם רוצים אותן מהאיש שקיבל את המפתחות.
אם אין לו תשובות, שיחזיר את המפתחות וננסה מישהו אחר". ולא , הוא עונה לעוד שאלה אחת, אין קשר משפחתי בינו ובין סטיבן וולש, איש העסקים השוקל בעצם ימים אלה אם להתמודד על כיסא בסנאט. אחד משישה עד שמונה מועמדים רפובליקנים שהחליטו לקפוץ לזירה הפוליטית, לנסות להדיח מכיסאו את הסנטור בוב קייסי. עוד דמוקרט מסקרנטון.
קייסי ניצח לפני שש שנים את יריבו הרפובליקני - היום המועמד לנשיאות ריק סנטורום - בפער גדול. הוא גם הפגין יכולת מרשימה לגייס כסף, כשהעשיר את קופת הקמפיין שלו בכמעט 18 מיליון דולרים. קייסי הוא סיפור הצלחה פוליטי: מעולם לא הפסיד ליריב רפובליקני, בשמונה מתוך תשעה מרוצים שהשתתף בהם ניצח. לפני בחירות 2008 עשה לאובמה שירות חשוב כאשר החליט לתמוך בו בפריימריז, מול הילרי קלינטון.
זה היה אחד מהקרבות הגדולים, המשמעותיים ביותר בין השניים הללו. קלינטון בסופו של דבר ניצחה בו, כאשר הצליחה לקבץ קואליציה של בוחרים שהיו חשדנים כלפי אובמה: אנשי מעמד הפועלים, אנשי עיירות וכפרים, מבוגרים. המצביעים הצעירים יותר, המתוחכמים, גם השחורים, הצביעו לאובמה.
במרוץ בפנסילבניה עשה אובמה את אחת הטעויות הזכירות יותר של מסע הבחירות שלו. כשניסה להסביר מדוע הבוחרים באזורים הכפריים מעדיפים את המועמדת השמרנית יותר, קלינטון, כשל בלשונו, העליב את הבוחרים: "אתה הולך בתוך העיירות הקטנות האלה בפנסילבניה", אמר, "המשרות כבר נעלמו לפני 25 שנים, ולא בא שום דבר במקומן. והם לא התרוממו בממשל קלינטון ולא התרוממו בממשל בוש. לכן זה לא מפתיע שהם הפכו למרירים, שהם נדבקים לנשק שלהם או לדת שלהם, או לעוינות כלפי אנשים שאינם כמוהם, או לתחושות נגד הגירה, וזה מסביר את התסכולים שלהם".
קלינטון עשתה כמובן שימוש חוזר בהתבטאות הזאת. גם לה יש קשרים הדוקים לסקרנטון, עיר ילדותו של אביה. אובמה נזקק למליץ יושר מסוגו של קייסי. מישהו שיודע לדבר עם דמוקרטים שמרנים יחסית. החברות בין שני הסנטורים פרחה אז. הם נסעו יחדיו באוטובוס בימים האחרונים לפני ההתמודדות, הצטלמו משחקים כדורסל יחדיו, שותים בירה, מבלים במועדוני באולינג.
קייסי עזר לאובמה לרכך את עוצמת המכה בבחירות מול קלינטון, ועזר לו לזכות בפנסילבניה בבחירות הכלליות מול מקיין, והיה מראשי תומכיו בסנאט במשך שלוש שנים. היה - ועכשיו קצת פחות. וגם זה מסימני הזמן: ככל שמתרבים יריביו הפוליטיים של קייסי, ככל שלרפובליקנים נדמה שקייסי פגיע יותר, שאפשר לנצח אותו, כך מרחיק עצמו הסנטור מאובמה ומהבית הלבן. בספטמבר ביצע את קפיצת הפליק-פלאק המרשימה ביותר לאחור, כאשר החליט להתנגד לחוק הג'ובים השאפתני של אובמה. התנגדות שבשמאל הדמוקרטי היו שהכתירו כבגידה.
אבל כבר כמה חודשים שקייסי זהיר יותר בקשריו עם הבית הלבן, מנסה להציג פנים עצמאיות יותר, כדי לא להתרסק עם אובמה במקרה שאובמה מתרסק. "סדר היום שלי הוא לשים את פנסילבניה בראש סדר העדיפויות", הוא עונה כששואלים אותו על קשריו עם אובמה. הוא התנגד להחלטה של אובמה להחזיר את החיילים מאפגניסטן והצביע נגד שלושה חוקים של סחר חופשי. מצבו הפוליטי לא ברור. גם מצבו של אובמה. כנראה שקייסי מעדיף זהירות על פני נאמנות.
היא בת 76, ועדיין בועטת, אבל התקשורת מתעניינת בדעותיה של אנה קירנס לא בגלל מקוריותן או נועזותן אלא מסיבה גיאוגרפית: היא בעליו הנוכחיים של הבית בשדרות נורת' וושינגטון 2446, שבו התגורר סגן הנשיא ביידן בילדותו. בית שביידן פקד פעמיים בשלוש השנים האחרונות, פעם אחת לפני הבחירות ב-2008, אז גם קשקש על הקיר "אני בבית, ג'ו ביידן".
פעם לפני הבחירות ב-2010, כשבא לעיר כדי לסייע לחבר הקונגרס כריס קארני - אגב, הסיוע לא הועיל וקארני הפסיד. בבחירות הקרובות, קירנס אומרת, היא שוב תצביע לאובמה ולביידן. אם היא מאוכזבת, הרי זה מהטון המתון מדי, המפויס מדי, שאובמה נוקט כלפי יריביו. בשבועות האחרונים הוא תוקף, הוא יוזם, מנסה לעקוף את הקונגרס. אבל לקירנס זה לא מספיק, היא רוצה קאמבק של "Give them hell, Harry", הקמפיין המופלא שהחזיר את טרומן מסף הפסד לניצחון סנסציוני בבחירות של 1948.
גרסת ההפתעה האמריקאית של הלכנו-לישון-עם-פרס-וקמנו-עם-נתניהו (במקרה של טרומן לפרס קראו תומס דואי). כזה אובמה קירנס רוצה לראות, אלא שלא בטוח שלנשיא יש מה שהיה לטרומן. אובמה ראה את עצמו בתחילת הכהונה כמי שמנסה לחקות את המודל של פרנקלין דלאנו רוזוולט, וגם עכשיו, בשעת משבר, יש מי שמזהים שהוא חוזר אליו. לא לבחירות 1948 אלא שלוש מערכות בחירות קודם לכן, אל 1936, ואל הסיבוב השני של רוזוולט. אל הקמפיין הגדול שלו נגד "העשירים".
המשבר הכלכלי הגדול של אמריקה, שהחל בסוף שנות העשרים והביא את רוזוולט לשלטון ב-1932, לא נגמר עם בחירתו. אחרי סימני התאוששות מוקדמים, התברר שהסוף עוד רחוק, התברר שאין בכוח הפרויקטים של רוזוולט לחלץ את אמריקה מהבוץ. בעיה פוליטית, שאת פתרונה מצא רוזוולט בהסטה של הייאוש והזעם הציבורי לעבר "העסקים הגדולים", שאותם השווה למעסיקי עבדים ובשלב מאוחר יותר למחולליהן של תופעות כפשיזם וקומוניזם.
כמו אובמה כיום, גם רוזוולט רצה להכביד את נטל המס על העשירים. גם אצלו השיקול היה פוליטי יותר מאשר כלכלי. "מס העושר" שלו לא הביא להכנסות הרצויות גם לאחר שאושר בקונגרס, ושר האוצר של רוזוולט, הנרי מורגנטאו, הודה בדיעבד שהיה "פחות או יותר מסמך של קמפיין".
זה לא אומר כמובן שהכבדת נטל המס מוצדקת או לא מוצדקת, חכמה או לא חכמה - על זה ממשיכים גם היום להתווכח. ואת הוויכוח הזה רוצה אובמה לנהל, כאן בסקרנטון, ובכל מקום שבו יוכל להציע פרשנות חדשה למצבה של הכלכלה האמריקאית. לא "הממשלה צריכה להפסיק להפריע", שתהיה סיסמת הרפובליקנים, אלא "העשירים צריכים להפסיק להפריע" שתהיה סיסמתו של הנשיא. בתקווה שאת העשירים הציבור אוהב עוד פחות מאשר את הממשלה. בתקווה שהציבור יקנה את העסקה שמציע אובמה: תנו לי עוד ארבע שנים, ובמקום שאתם תשלמו אדאג שהעשירים ישלמו.
shmuel.rozner@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם