ברק גורר, נתניהו נגרר ואני לא נרדם בלילה
בגין תקף בעיראק אחרי הסכם שלום, אולמרט פעל בעזה אחרי שהעביר הצעות שלום, אך נתניהו וברק לא שילמו דמי כניסה למועדון
אז למה הקקופוניה הזאת? פוליטרוקים מטעם השלטון האשימו השבוע את התקשורת. האשמה מופרכת, כמובן. הדברת, הברברת, הקשקשת והפטפטת תוכננו, באו לעולם ובוצעו על ידי נתניהו וברק. השבוע קיבלנו דוגמה קלאסית: בעוד בני בגין עושה סיבוב אולפנים פומפוזי ותוקף את המפטפטים, המשיכו במקביל ברק ונתניהו לפטפט בעצמם, ביבי ביום ראשון ושני ("הבא להורגך השכם להורגו"), ברק בימים שני ושלישי, ובין לבין הדליפו את ניסוי הטיל, את חיל האוויר בסרדיניה, את הרמטכ"ל הבריטי בקריה, את ברק בלונדון ואת מה לא. לפעמים נדמה שפניהם של המנהיגים, שפואד בן אליעזר כינה השבוע "שני הלצים האלה", מכוונות יותר לסקר הבא, מאשר לתקיפה המתקרבת.
קצת עצוב להביט בימים האלה על בני בגין. מי שהיה פעם איש עקרונות, הפך לדובר הלא רשמי של נתניהו והגדיל לעשות כשהתגולל על מאיר דגן כאילו היה בוגד. דגן עשה בחודש אחד בחייו למען ביטחון המדינה יותר מאשר בגין היה עושה בשלושה מחזורי חיים. דגן היה ראש המוסד הטוב ביותר, במשך תקופה ארוכה, היה אלוף בצה"ל, לוחם שנות דור בטרור ואיש ימין מובהק. אם דגן יוצא לתקשורת (שהוא מתעב בדרך כלל), שוכב על הגדר ומקריב את עצמו, סימן שהוא מאמין במשהו. אין לו תכלית פוליטית, לדגן, שהרי חוק הצינון האנטי דמוקרטי חל עליו, ועד שיהיה רלוונטי לבחירות כבר יעבור את גיל 75 (לו היה יכול, היה דגן הולך לפוליטיקה עכשיו. כנראה עם יאיר לפיד). אבל בגין קיבל רמז מלשכת ראש הממשלה לצאת לתקשורת, אז הוא יצא.
והיה גם "עיתונאי" הזוי אחד, שלידו סנשו פנשה נראה כמו אמיל זולא, שהשווה השבוע את ההחלטה לתקוף באיראן להחלטה ההיא של הארי טרומן להטיל את פצצת האטום על הירושימה ונגסקי. רק הוא קיבל אותה, כתב ליצן החצר של ביבי ב"ביביתון", וכך צריך להיות גם כאן. אז ראשית, ההשוואה פסולה מעיקרה.
ההחלטה של טרומן לא הייתה עלולה לגרום לאלפי הרוגים ופצועים בקרב תושבי ארצות הברית, אלא בדיוק להפך, לחסוך מיליוני חיים באמריקה וביפן. ההחלטה של טרומן לא הייתה אמורה להביא לפרוץ מלחמה ענקית, אלא בדיוק להפך, להביא לסיומה של מלחמת העולם. וההחלטה של טרומן לא סיכנה את עתידה ואולי אפילו את קיומה של המדינה האמריקאית ולא היו לה השלכות מיידיות ודרמטיות כל כך על פתיל חייהם של אזרחיה.
ההחלטה בעניין איראן נושאת את כל הסיכונים הללו באמתחתה. ומכיוון שהפטפוטים, האיומים והאזהרות נולדו כולם בבית המדרש של ביבי ושל ברק, אי אפשר לצפות לכך שלא יתקיים דיון ציבורי תקשורתי. אי אפשר לקוות שהאזרחים בישראל, ב-2011, בעידן הפתיחות והאינטרנט, לא יתעניינו במה שצפוי להם. ואי אפשר לצפות מהתקשורת, שיודעת איך זה מתנהל בתוך החדרים של ביבי וברק, לא לחשוף ולהציף את הנושאים.
וכשמתברר שכל ראשי זרועות הביטחון הנוכחיים, וגם אלה שקדמו להם, מותחים ביקורת חריפה וקטלנית על הכוונה הזו, וגם על איכותה של ההנהגה המדינית-ביטחונית של ישראל (בעיקר אהוד ברק. נתניהו נתפס כמי שנגרר), אז מה מצפים שם, בסלון של ה"ביביתון", שהציבור ישתוק וימשיך בדרך אל המצוק? גם הטענה לפיה המטרה האמיתית של התקשורת היא להפיל את הממשלה, דרך העניין האיראני, מעוררת גיחוך.
הנה תזכורת, איך אפשר לעשות את זה אחרת: ראש הממשלה הקודם, אהוד אולמרט שמו, הפציץ, על פי פרסומים זרים, כור גרעיני בסוריה. אף מילה לא נשמעה על זה אף פעם. היה שקט מוחלט. היה ניהול מוקפד. אגב, גם ההחלטה ההיא עלולה הייתה לגרום למלחמה גדולה עם סוריה (טרום המהומות). ויכול להיות שאם הייתה פורצת מלחמה כזו, ואם היו נהרגים כאן אלפים, אז היינו מקימים ועדת חקירה ממלכתית ומכים על חטא איך
עכשיו לעצם העניין. הדיון הזה, בפצצה האיראנית המתקתקת, מתנהל כבר זמן רב. יותר משבועות, ויותר מחודשים. המאמר של נחום ברנע ב"ידיעות", היום לפני שבוע, לא היה המאמר הראשון, וגם הטקסטים שבו כבר נכתבו פעמים רבות (רשימת קרדיטים חלקית: עמוס הראל, אלון בן-דוד, אמנון אברמוביץ', וגם בעמודים האלה). המיוחד במאמר של ברנע הוא העיתוי המדויק (שבועיים לפני הגשת דוח סבא"א, כשאיראן מתחילה לאכלס את האתר המבוצר בקום בצנטריפוגות משוכללות) והקמפיין. "ידיעות" יצא למלחמה, בכותרות ראשיות עוקבות, יום אחרי יום. לא בטוח שזה קמפיין ראוי, ולא בטוח שהוויכוח אם לתקוף או לא לתקוף באיראן צריך להתנהל בסגנון הקמפיין לשחרור גלעד שליט. מה שכן בטוח, זה שהתקשורת לא משחררת כאן סודות מדינה (הכל מאושר בצנזורה), והדיון הציבורי הזה בעצם נכפה על הציבור בעיקר בזכות התנהלותם של מקבלי ההחלטות שלנו. אגב, תרשמו לפניכם סקופ מהדהד: האיראנים מתכוננים לתקיפה ישראלית כבר שנים, עם או בלי קמפיינים ודיונים ציבוריים.
לפני כשנתיים פורסם בעמודים הללו פיצ'ר נרחב ששרטט את המפה האסטרטגית ואת שני הצירים העיקריים שלה: גבי אשכנזי ושמעון פרס נגד (הרפתקה צבאית באיראן), אהוד ברק ובנימין נתניהו בעד. הפרסום הזה שרף את הפיוז של שר הביטחון עד היסוד והעביר אותו על דעתו. מבקר המדינה עוסק עכשיו בבדיקת הקשר בין העובדה שברק ניסה לסיים את הקדנציה של אשכנזי בעיצומה של השנה הרביעית לכהונתו, ולהביא תחתיו את יואב גלנט, ובין הסוגיה האיראנית. אנשים כמו משה (בוגי) יעלון היו אצל המבקר ונשאלו על כך (יעלון לא פסל את הקשר הזה). כל שרי הביטחון החיים זומנו למבקר ונשאלו על כך. היסטוריונים שיבדקו את מחול השדים המוטרף שתזמר שר ביטחון בישראל נגד רמטכ"ל מכהן, עם הודעות לתקשורת, השפלות פומביות, איסורים וחרמות, יזהו בנקל את הקשר.
עד היום, אגב, מתחולל המחול המופרע הזה, גם עם יורשיו של אותו רמטכ"ל. על פי כמה מקורות במערכת הביטחון יש גם היום משבר אמון עמוק בין בכירים בצמרת צה"ל, וגם במוסד, ובין אותו שר ביטחון, שממשיך במצוד אחרי "כל מי שהיה נגדנו" בפרשה ההיא. מלשכת ברק נמסר: "הבל ורעות רוח, אין שום משבר, יחסי העבודה יעילים, תקינים והדוקים". אגב , ראש המוסד תמיר פרדו היה האיש שבסופו של דבר העביר את מסמך הרפז לתקשורת. זו הייתה הסיבה שברק התנגד למינויו. נתניהו התלבט. מישהו הציע לו להתייעץ עם היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה והפצ"ר. נתניהו התייעץ. הוא הבין שאין שום פסול במינוי. פרדו עצמו אמר לנתניהו את הדברים כהווייתם.
אני קורא את המסמך הזה, הבטן מתהפכת, כתובים בו כל הדברים שקורים בשטח, כל מה שמתרחש בזמן אמיתי, וכאזרח אני מחויב שהדבר הזה ייצא החוצה. מה לא בסדר בזה? אמר פרדו. הרי הלוגו שעל המסמך היה מזויף, אבל התוכן של המסמך היה אותנטי ומדויק. ולכן פרדו עשה בעצם מעשה אזרחי ראוי כשחשב שצריך להוציא את זה החוצה.
הרי לא מדובר במסמך חסוי או סודי או רשמי. זה היה מסמך עבודה שכמעט כל המפורט בו אכן התבצע בשטח. פרדו, כמו רבים אחרים במערכת, ידע שהשאלה המרכזית שיישאל בראיון העבודה לקראת התפקיד, תהיה השאלה האיראנית. כבר יותר משנתיים זהו השיקול היחיד שמדריך את ברק, ולפעמים גם את נתניהו. מי לנו, מי לצרינו.
זו הסיבה שבמשרד הביטחון ובצה"ל מתהלכים הבכירים "צמוד לקיר". כולם דבוקים לקירות, סיפר השבוע אדם המקורב למערכת הביטחון, כולם חוששים. המאבק על תפקיד מפקד חיל האוויר מסמל יותר מכל דבר אחר את המתרחש שם. מקצועית, ברור שתא"ל אמיר אשל הוא המועמד המועדף. אבל ישנה גם הסוגיה האסטרטגית, ויש גם קשרים ותככים וקומבינות, אז אל תתפלאו אם בסוף ימונה המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, יוחנן לוקר (שנהנה גם מקרבה משפחתית למלכות).
בואו נתעכב רגע, כהרגלנו, על אהוד ברק. בואו נסכם את פועלו כראש ממשלה ושר ביטחון, מבחינת קבלת ההחלטות הקשות והפעילות ההתקפית: בשנת 2000 נרתע ברגע האחרון, ומסיבות פרוזאיות, מהסכם שלום היסטורי עם סוריה. באותה שנה ברח מלבנון באישון לילה והעניק לחיזבאללה את ניצחונו הגדול ביותר.
כשחיזבאללה חטף והרג שלושה מחיילי צה"ל ליד הר דב, ובניגוד להבטחתו ש"נדע מה לעשות", ברק לא הגיב ולא עשה דבר. הוא גם גרר את ערפאת לקמפ דיוויד למרות התחזיות הקודרות, בדרך למבוי סתום, ולאינתיפאדה השנייה שנבלמה על ידי שרון. הוא כשל בטיפול במהומות ערביי ישראל, נבהל מהתוצאות, ומיהר להקים ועדת חקירה ממלכתית, מיותרת לטעמי, רק כדי לנסות לשמר אלקטורט ערבי בבחירות (ניסיון שנכשל). כהונתו כראש ממשלה הייתה הקצרה ביותר בתולדות ישראל.
ואז מונה ברק לשר ביטחון אצל אהוד אולמרט. מה עשה שם? שם, על פי אולמרט, ניסה לעכב מהלך צבאי אסטרטגי מהמעלה הראשונה (על פי פרסומים זרים, מדובר בהפצצת הכור הסורי). את "עופרת יצוקה" הוא רצה להפסיק אחרי יומיים (ובכלל לא רצה לצאת למבצע). העדיף תהדייה עם חמאס. אצל נתניהו הוא ניסה להדיח את אשכנזי לפני תום כהונתו (ונכשל), ואחר כך ניסה למנות את יואב גלנט (ונכשל, כישלון היסטורי ראשון מסוגו), ואחר כך היה הדוחף העיקרי לעסקת שליט, שהיא הכניעה המהדהדת ביותר של ישראל לטרור מאז יום קיומה, והוא המונע העיקרי לאורך כל הדרך פעולה צבאית בעזה לביעור הטרור או לפחות להשבת ההרתעה הישראלית לקדמותה.
הזהו האיש שדוחף להפצצת איראן? מסופקני. הרקורד של ברק הוא רקורד של חידלון. של הימנעות. של אי עשייה. האיש שמפחד ממבצע בעזה ייצא למבצע באיראן? האיש שמתקפל בפני הטרור ימגר את האייתוללות? ד"ר שאול קמחי פרסם באוקטובר 2007 ב"עיונים במודיעין" מאמר הדן ביצירת דיוקן פסיכולוגי של מנהיג, שממנו ניתן להניח איך יפעל במצב נתון.
יש הררי מחקרים בנושא הזה, מאות מדענים ופסיכולוגים שוקדים עליו במהלך השנים, אבל תשובה ברורה אין. מה שבטוח זה, שמדען שינסה לחזות את פעולותיו או את מחשבותיו של אהוד ברק, ימאס עד מהרה בחייו. במקרה האיראני, רבות הספקולציות. יכול להיות שברק עושה בכלל מניפולציה. הרי אצל אולמרט, על פי העדויות, הוא הרבה פחות התעניין בסוגיה האיראנית.
כשהגיע נתניהו, זיהה ברק במהירות (בזה הוא מצוין) עד כמה משיחי הוא ביבי בתפיסתו את הנושא, עד כמה הוא רואה בו את משימת חייו (אגב, נתניהו אותנטי לגמרי בתפיסתו זו, לא מדובר בהצגה), ולכן תכנת ברק את עצמו מחדש. הוא הפך לנביא הגדול של האיום האיראני. הוא הפך לכוח היחיד שיכול לאפשר לנתניהו לעשות מעשה (כנגד כל הסיכויים ובעלי המקצוע). הוא הסמכות המוסרית של נתניהו, הוא הגיבוי הביטחוני, הוא המעיין המפעפע שמימיו חיוניים למבצע.
כך יצר לעצמו ברק את המעמד המיוחד, החסין והמבוצר, אצל נתניהו (אף שאין לזה הצדקה פוליטית). הוא גם, אגב, התביית חזק מאוד על מקור הסמכות הנוסף, העליון, שליד נתניהו, הלא היא הגברת שרה נתניהו איתה מנהל ברק רומן ארוך (וכמובן גם על ראש הסגל שלה ושלנו נתן אשל, לו הדביק ברק את הכינוי "נתן החכם") מרוב חוכמה, הוא מפחד לגשת לוועדה לאישור מינויים פן תפסול את כהונתו כראש הלשכה.
אבל יש עוד אפשרויות. אחת מהן, המפחידה מכל, היא האפשרות שברק רואה בתקיפת איראן הזדמנות אחרונה, חד פעמית, לקאמבק. כן, כנראה שהוא עוד מקווה. לפי שיטה זו, או שהכל יישרף, ואז מה אכפת לו, או שתהיה הצלחה כל כך מהדהדת, עד כי הציבור, כאיש אחד, ישתכנע סוף סוף בגאונותו החד פעמית ויתחנן בפניו, אנא הושע אותנו. כך או כך, שתי הספקולציות הללו מפחידות באותה מידה.
ייאמר שוב: ההחלטה אם לתקוף באיראן היא החלטה של ממשלת ישראל ושל הקבינט. לא של התקשורת. גם לא של הציבור. יש בשמינייה אנשים ראויים, מנוסים, אחראיים ומרשימים, כמו בוגי יעלון ודן מרידור. יש בה גם אנשים לא צפויים. אביגדור ליברמן, למשל. ויש בה גם אנשים מוזרים, אם כי הגונים וישרים, כמו יובל שטייניץ ובני בגין. ואיש אחד מבולבל, שנתון להשפעה חיצונית של הרב שלו, כמו אלי ישי.
השמינייה יושבת על העסק הזה וכבר היו כמה צמתים שבהם היה צריך לקבל החלטה. אחד משרי השמינייה אמר השבוע, בשיחה סגורה, ש"אלה הימים הכי דרמטיים בתולדות ישראל, פעם, כשאפשר יהיה לספר, כולכם תבינו עד כמה אי אפשר לישון בלילה בשקט". הבעיה אינה בשמינייה, שהיא בכלל לא גוף סטטוטורי ואין לה יכולת החלטה (למרות זאת, החליטה השמינייה השבוע להעניש את הפלסטינים בשורת צעדי ענישה). הבעיה היא בהנהגה. בבנימין נתניהו ובאהוד ברק.
אחד גורר, השני נגרר, אבל לאן? אגב, הציבור נחשף ללא מעט טיעונים השוללים את התקיפה בעיראק, אבל לא נחשף, כמעט, לטיעונים הנגדיים. יש כאלה, והם לא פחות משכנעים. אלא שכדי לתקוף באיראן, צריך להתכונן. לא רק צבאית. גם מדינית. בגין תקף בעיראק אחרי שעשה שלום עם מצרים. אולמרט תקף בלבנון ובעזה אחרי שהגיש הצעות שלום ושכנע את העולם בכנותו. שמיר לא תקף בעיראק, כי ידע שלא יקבל מטרייה מדינית מאף אחד. נתניהו וברק לא הכינו את ישראל למהלך כזה. תדמיתה של ממשלת ישראל, נכון להיום, בעולם, באירופה, ברוסיה ובמזרח התיכון, היא תדמית של מחרחרת מלחמה ומעוררת מדנים.
אם נתניהו חושב שתקיפה באיראן היא עניין כל כך קיומי לעם היהודי, מדוע לא אמר שהבסיס להסדר עם הפלסטינים יהיה קווי 67', בתיקוני גבול וחילופי שטחים מוסכמים? יכול להיות שגורל הקואליציה שלו טורד את מנוחתו יותר מגורלנו? במצב כזה, לתקוף את איראן זה להכניס את ישראל לבידוד, אולי אפילו לסנקציות. במילים אחרות, נתניהו וברק לא שילמו את דמי הכניסה הנדרשים למועדון שבו אפשר לעשות מעשים כאלה.
הם רוצים לעשות את זה בחינם. אבל בעולם האכזר שבחוץ אין ארוחות חינם. הם עלולים לגלות את זה מאוחר מדי. בינתיים הם ממשיכים לתדרך, בעיקר ברק, ולברבר.
שר בשמינייה שגילה בשבוע שעבר ששר הביטחון נפגש עם עיתונאים ומפעיל עליהם מכבש לחצים, החליט לעשות מעשה. הוא קרא לרמטכ"ל והתייעץ איתו. הרמטכ"ל זעם אף הוא. הוחלט שאותו שר יבצע תדרוכים נגדיים. אם ברק מתדרך, גם אנחנו נתדרך. וזה המצב שבו אנו נמצאים היום. כששני הלצים האלה, כמו שמכנה אותם פואד, מנסים לעשות משהו, אז בסוף זה נראה, בערך, כמו העלאת המע"מ על פירות וירקות (נתניהו), או מינוי גלנט לרמטכ"ל (ברק). פארסה מגוחכת, שבה אף אחד לא יודע איך זה התחיל, ולמה זה נגמר כפי שזה נגמר.
בעמודים הללו מפורטת מדי פעם ההשתלטות הזוחלת של השלטון הנוכחי על התקשורת. זה התחיל עם עיתון מטעם המחולק חינם במאות אלפי עותקים, נמשך בהשתלטות כוחנית על הערוץ הראשון, אחר כך בדיכוי רוח הקרב בגל"צ, ובהצרת צעדיהם של קני התנגדות של חשיבה עצמאית נוספים במרחב התקשורתי ששרד. עכשיו אנחנו מגיעים לערוץ 10.
יו "ר ועדת הכלכלה של הכנסת, ח"כ כרמל שאמה הכהן, העלה לא מזמן סטטוס לבלוג שלו, שבו הוא כתב שייתכן שאנו בימים האחרונים לקיומו של ערוץ 10, שעלול להיסגר בקרוב. חבר הכנסת שאמה הכהן צודק. בראיון עיתונאי שנתן מיד אחר כך ציין שמדובר במצב פוליטי. גם כאן הוא צודק. הסיפור פשוט: לערוץ 10 חובות בעשרות מיליונים למדינה, דמי תמלוגים. גם ל"קשת" ו"רשת" חובות תמלוגים.
בימים אלה נדחה המעבר מזיכיונות לרשיונות בשנה, ולכן הועלתה הצעה לדחות בשנה גם את סילוק החוב, דבר שיאפשר לערוצים המסחריים הקורסים להתעשת ולארגן כסף. מועצת הרשות השנייה היא שהעלתה את ההצעה. משרד האוצר, תחזיקו חזק, הסכים. כן, כן, לא מדובר בטעות. משרד האוצר הסכים. ומי לא מסכים? ביבי לא מסכים. את הרמז הזה משמיעים כל הנוגעים בדבר, מח"כ שאמה עצמו, דרך השרים הרלוונטיים ) "מצטערים, זו הוראה מלמעלה" ( ועד הפקידים הממונים.
נתניהו מסרב לראות את אנשי ערוץ 10, מתחמק בכל דרך. הדיבור בערוץ הוא שיש החלטה בבית נתניהו לסגור את הערוץ בגלל אותו תחקיר "ביביטורס" (שנמצא עכשיו בבדיקה צפופה אצל מבקר המדינה) שחשף את ההתנהלות והנהנתנות המטורפות של המשפחה המלכותית.
מאות עובדים ילכו הביתה? שילכו. חברת חדשות נשכנית ומצטיינת תיסגר? שתיסגר. הדמוקרטיה, מה יהיה על הדמוקרטיה? מה זה חשוב. נפציץ את איראן, ואחר כך נראה. זה עוד שלב בדרך לתוכנית הגדולה שבה התקשורת היחידה שאזרחי ישראל יוכלו לקבל היא זו שמוכתבת על ידי נתן אשל. מדובר בסכנה ברורה ומיידית, גדולה יותר ממה שחשבתם. זה פשוט קורה, כאן ועכשיו. או שנתניהו פשוט רוצה שערוץ 10 יזיע, או שהוא מתכוון לסגור אותו בגלל עניין טכני. לא, זה לא קורה באיראן. זה כאן.
אקו"ם