פסק הדין - מסר לנשים לבל יירתעו להתלונן
קצב צריך להודות על שלא קיבל עונש חמור יותר. המסר של הכרעת בית המשפט העליון הוא כי לאישה זכות בלעדית על גופה. פרשנות
קצב וסניגוריו ידעו שסיכויי הערעור אינם גבוהים, אך עדיין היתה בליבם תקווה שמשהו ישתנה. התקווה נגוזה. ייתכן שנקיטת קו הגנה אחר, שבו קצב אינו מכחיש כל קשר ויחסים עם א' אלא טוען מלכתחילה שאלו היו בהסכמה, היה מביא לתוצאה אחרת. כאשר שני צדדים מציגים גרסאות מנוגדות לחלוטין, הדבר מקל על השופטים להכריע ביניהן. אולם כאשר הגרסאות קרובות יותר, ההכרעה קשה יותר.
פרשת קצב ממחישה שוב את הקושי בהכרעה בעבירות מין, שלרוב נעשות בהיחבא ואין להן ראיות חיצוניות אחרות. במקרה זה, לא היתה עדות ישירה ולא היו ראיות אחרות – למעט גרסאותיהם של קצב ושל א' – לשני מעשי האונס. אלא שבית המשפט קבע שגם אם היה מניח שבין השניים היה רומן, לא היה בכך כדי ליצור ספק סביר בשאלת הסכמתה של א' למעשי האונס.
משפט קצב מוכיח פעם נוספת כי למעשה תיקי עבירות מין בהם מדובר בגרסה מול גרסה, מוכרעים על סמך אינטואיציה
בסופו של יום, שישה שופטים (במחוזי ובעליון) קבעו פה-אחד שקצב אשם. לו דובר בעלילה, קבעו השופטים, א' היתה רוקמת סיפור מעשה פשוט הרבה יותר ונחרץ הרבה יותר.
ייתכן שהרכב שופטים אחר, מעט מקל יותר, היה מקזז שנה מ-7 שנות המאסר שנגזרו על קצב. אכן יש נסיבות מחמירות רבות במעשיו, אולם אין חולק על התרסקותו הכואבת. ועדיין, קצב צריך לומר תודה על כך שלא נכנס לתקופת מאסר ארוכה יותר, שכן רף הענישה הרגיל בעבירות אלו הוא מעט גבוה יותר, ורק המשפט התקשורתי הביא להקלת-מה בעניינו במחוזי.
פסק הדין משגר מסר ברור ונחרץ לנשים לבל יירתעו מלהתלונן, גם אם אין להן ראיות להוכחת תלונתן. המסר היותר חשוב, שאינו מחדש דבר למעשה, הוא שזכות האישה על גופה נותרה כשהיתה ולא חל בה כל כרסום.
כפי שהדברים נראים, סניגורי קצב עוד ינסו לבקש לקיים דיון חוזר באמתלה כזו או אחרת, אך בקשתם צפויה להידחות. כדאי שיניחו לפרשה הזו, וכדאי שגם התקשורת תתחיל להוריד פרופיל ולהניח לקצב ולמשפחתו לשקוע ביגונם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם