"אני מרגל? אני בוגד? קיבלתי אישורים להכל"
נחום מנבר, המרגל שסחר עם שלטון האייתוללות, מנסה להתרגל למציאות מחוץ לכלא ומספר לחבריו על הבושה, החרטה והכעס על המדינה
לחברים אמר השבוע שזה מקרי שהוא יצא מהכלא בדיוק כשהסערה סביב איראן בשיאה. "אני חושב שמדינת ישראל צריכה להגן על עצמה", הוא אמר, "אבל דעתי בעניין הזה היא כמו דעתו של כל אזרח ישראלי".
כבר שבוע ימים מנבר מחוץ לכותלי בית הכלא. הוא נפגש עם חברים בבתי קפה בתל אביב, מתבודד בחוף הים ועושה לעצמו חשבון נפש. "הקשר עם איראן של אז לא דומה לקשר עם איראן היום", מנסה מנבר פעם אחר פעם להסביר את גרסתו בעניין ההמולה שאליה יצא.
"איראן לא הייתה מדינת אויב כשאני סחרתי עם האיראנים. פוליטיקאים בכירים שבו והכריזו שאיראן לא מדינת אויב, ובכל זאת הואשמתי בבגידה ובריגול. להגיד עליי שאני בוגד במדינת ישראל זה דבר שאני מתקשה לשאת", הוא אמר לאחד ממכריו.
"העובדה שקראו לי בוגד זה דבר שלא ייתן לי מנוח עד יום מותי. אני כועס על המערכת המשפטית ועל המוסד, לעולם לא אסלח להם על מה שעשו לי. אני, נחום מנבר, הייתי קצין צנחנים בזמן מלחמת ההתשה, התנדבתי לשהות במשך שלושה חודשים באחד המעוזים שעל התעלה. אחרי כל מה שעשיתי למען המדינה, אני מתקשה להאמין שהאשימו אותי בבגידה".
בני משפחתו של מנבר, הבודדים שעוד נשארו לצדו לאחר שאשתו הראשונה פרנסין ברחה לצרפת עם בנם היחיד, מספרים השבוע שהוא מתחרט. מצטער בעיקר על זה שסחר בנשק, ולא משנה הסוג שלו. "אני כועס על עצמי", אמר בשבוע שעבר לבן משפחה, "האמנתי שאני יכול להצליח בכל דבר, חשבתי שאני יודע יותר טוב מכולם הכל. היום אני מבין שבתחום הזה של מסחר בנשק תמיד האדם הקטן יהיה קורבן.
"זה עסק מלוכלך, בשביל מה להיכנס לזה? אפשר להתפרנס מדברים אחרים, ואם כבר נכנסים לזה, רצוי לשתף את המדינה בכל דבר עד הסוף ולא לעשות את זה לבד. אם הייתי מרגל, איך נתנו לי לצאת לחופשות, למה אפשרו לי להחזיק בכלא טלפון ומעולם לא הוגדרתי כאסיר ביטחוני?
אחד מתנאי השחרור קובע שלמנבר אסור להתראיין. "אם הייתי יכול לספר לציבור הישראלי מה בדיוק קרה ומדוע הואשמתי בבגידה ובריגול, כולם היו מבינים כמה כתב האישום נגדי היה מופרך", הוא שב ואומר בשבוע האחרון לבני משפחה ולחברים. "אבל מאחר שנאסר עליי לדבר אני נאלץ להמשיך ולשאת את התווית הזאת של בוגד".
מאז שהשתחרר מהכלא נחום מנבר לא דיבר עם בנו היחיד, ניצן. פרנסין, אשתו לשעבר של מנבר, וניצן הם אזרחים זרים. מנבר לא בטוח שהוא רשאי לשוחח עם בנו שאותו לא ראה למעלה מעשר שנים. "אני מתגעגע אליו", הוא אמר לחברים, "אעשה כל מה שאני יכול כדי לראות אותו".
מנבר, בן קיבוץ גבעת חיים, איש עסקים שסחר בנשק בפולין, נעצר במרס 97' אחרי שבמשך חמש שנים היה נתון למעקב של המוסד והשב"כ והוזהר לא למכור חומרים כימיים לאיראן. "למרות שהוזהרתי", אמר השבוע מנבר לבני משפחה, "קיבלתי אישורים על רוב החומרים איתם סחרתי, מדינת ישראל גם השתמשה בקשרים שלי באיראן כדי לנסות למצוא מידע על רון ארד".
"במשך חמש שנים נכנסתי ויצאתי מישראל ולא הייתה לי שום בעיה. יצחק רבין שהיה ראש ממשלה ידע מי אני והכיר את החשדות נגדי ובכל זאת לא הורה על המעצר שלי, מפני שכולם ידעו שהכל שטויות ושאני לא עושה שום דבר לא חוקי. אבל אז רבין נרצח, נתניהו היה ראש ממשלה חסר ניסיון, ושבתי שביט שהיה ראש המוסד הצליח לשכנע אותו שצריך לעצור אותי ולהגיש נגדי כתב אישום. לפני שבאתי לארץ ונעצרתי נפגשתי עם בכיר בשירותי הביון הבריטיים".
"אמרתי לו שאני נוסע לארץ ואני מתאר לעצמי שניפגש כשאחזור. הוא אמר שזה לא יקרה. הוא כנראה ידע משהו שאני לא ידעתי, אם כי הייתה לי תחושה קשה לפני שטסתי לישראל, בלילה שלפני הטיסה הזעתי ולא הצלחתי להירדם. כל זמן הטיסה הייתי בטוח שהנוסע שיושב על ידי רודף אחרי, עד כדי כך פחדתי. כשירדתי מהמטוס המתינה לו מכונית לימוזינה, מישהו התקרב אליי, לקח את התיק שלי, דחף אותי למכונית ואמר לי שאני חשוד בעבירות נגד ביטחון המדינה".
על פי כתב האישום, בין 1990 ל-1994 מנבר מכר לאיראנים כ-150 טון טיוניל כלוריד, אחד החומרים לייצור גז חרדל, היו לו קשרים הדוקים עם ראש פרויקט הנשק הכימי באיראן, ד"ר מג'יד עבאספור והוא התבקש לספק ידע וציוד להקמת מפעלים לחומרים כימיים באיראן. ביולי 98' הוא הורשע בבית המשפט המחוזי בתל אביב במסירת מידע לאויב ובסיוע לאויב במלחמתו בישראל ונידון ל-16 שנות מאסר.
ערעורו לבית המשפט העליון נדחה. כמה בקשות לשחרור מוקדם נדחו אף הן. בשבוע שעבר, בעקבות חוות דעת של גורמים ביטחוניים שלפיה מנבר אינו מסוכן, הוא השתחרר שחרור מוקדם, שנה וחצי לפני תום תקופת המאסר.
לחבר קרוב מנבר אמר לאחרונה שהוא הורשע בסעיפי אישום כה חמורים רק משום ששני סוכני מוסד שעקבו בשנת 93' אחרי עבאספור בווינה נהרגו בתאונת דרכים. עבאספור שנפגש עם מנבר בבית מלון בווינה אמר לו שסוכני מוסד עוקבים אחריו. מנבר ירד ללובי של המלון, שוחח עם אנשי המוסד. הם עזבו את המלון ורכבו על אופנועים בעקבות עבאספור ונהרגו בתאונת דרכים.
"אם סוכני המוסד לא היו נהרגים", הוא אמר לחבר, "הייתי אולי מואשם בסחר לא תקין, יכול להיות שפריט אחד מתוך כל הפריטים איתם סחרתי לא קיבל אישור, אבל על עבירה כזאת מקבלים רק שתי שנות מאסר לכל היותר ולא 16 שנים.
"המוסד רצה לנקום בי על מות הסוכנים, ולכן האשימו אותי בעבירות חמורות שהעונש עליהן רב. הבעיה שלי הייתה שלא הייתי מהברנז'ה הביטחונית שסוחרת בנשק וקשורה לכל אנשי הביטחון הבכירים במדינה. אם הייתי חלק מהברנז'ה אף אחד לא היה נוגע בי".
במהלך המשפט עצמו, חזר מנבר ואמר לחבריו, הייתי מבולבל, צל של עצמי. "בקושי הבנתי מה אומרים לי, הייתי המום מכל מה שקרה לי, מהמאסר, מהמשפט, מהאישומים, אם זה היה קורה עכשיו, הייתי יודע איך לדבר ואיך להתגונן, לקח לי חודשים ארוכים להתאושש".
לחברים הוא אומר שבמשך כמה שנים היה בקשר עם סוכן מוסד שליווה את עבודתו עם איראן. באותה תקופה איראן לא נחשבה מדינת אויב. "סוכן המוסד ביקש ממני שאפסיק להעביר משאיות עם ציוד ביטחוני וחומרים כימיים לאיראן", אמר השבוע מנבר לחבר.
"שנה אחר כך הוא שאל אותי אם כל המשאיות יצאו. אמרתי לו שנותרו עדיין שתי משאיות שצריכות להגיע ליעדן וזה הסוף. סוכן המוסד הסכים שאוציא את שתי המשאיות האחרונות ואפילו אמר לי שלא אשכח להביא לו מודיעין. אם הייתי מציג את תמליל השיחה שלנו בבית המשפט הייתי מזוכה, אבל התמליל אבד ואני הורשעתי".
עורך הדין של מנבר, אבי רכטמן, אמר בעבר ש"הפשע הגדול שהיה במשפט עצמו הוא שהוציאו תעודת חיסיון שאסרה על מנבר להביא עדויות על הסחר עם איראן, וזה פגע בהגנה שלו. המשפט היה בדלתיים סגורות, ולשופטים יש סיווג ביטחוני. האיראנים יודעים מה מכרנו להם, ניסו להסתיר מהאמריקאים כדי שזה לא יפגע ביחסים עם ארצות הברית".
גם במרחק של שנים מנבר כועס עד היום במיוחד על שני חברים קרובים, עמוס קוצר ודורון ליכטמן שעבדו איתו והעידו נגדו במשפט. "המוסד הפחיד אותם", הוא אמר השבוע לחבר, "ואמר להם 'תצטרפו לעגלה'. הם עשו את השיקולים שלהם והחליטו להצטרף למה שנראה כאנשים הטובים.
קוצר הצטרף לעגלה מפני שהלוויתי לו הרבה כסף והוא העדיף שאהיה בבית הסוהר, כדי שהוא לא יצטרך להחזיר לי את החוב. בגלל זה הוא תקע לי סכין". קוצר מכחיש וטוען כי אינו חייב למנבר כסף.
בשנותיו הראשונות כאסיר מנבר ישב בבית הסוהר ניצן, אחר כך עבר לכלא הדרים, שם התיידד עם בועז יונה, מנכ"ל חפציבה שהורשע בעבירות מרמה. הוא התחיל לכתוב ספר, עבר על המסמכים המשפטיים וניסה למצוא פרצות בכתב האישום.
"זה לא היה קל", אומר חנוך סער, איש ביטוח וחבר קרוב של מנבר מהצבא. "הוא הרגיש שהוא יושב בבית הסוהר על לא עוול בכפו. ניהלתי איתו שעות ארוכות של שיחות בניסיון לעודד אותו".לחבריו אמר מנבר השבוע שהוא עשה טעות קטנה שסחר עם האיראנים יותר ממה שהיה צריך, אבל נגרם לו עוול שהוא חסר כל פרופורציה למה שעשה.
במכתב ארוך מהכלא לעמוס קוצר הוא כתב שלא ניתן היה לעשות משפט צדק בעניינו, "היות והם לא רוצים ולא יכולים לחשוף את יחסי המסחר האמיתיים בין ישראל ואיראן בשנים 89'-93'. לכולם איראן איננה האויב רק לנחום מנבר איראן אויב? לא אכנס למשפט עצמו אך כל נושא הפרויקטים של הגזים לא הוכח כי לא הייתה כל ניירת בנידון. הורשעתי רק על סמך עדות של הפולני קריסטוף.
"עיקר ההרשעה הייתה למעשה על השאלה האם המערכת ידעה שעוד משאיות עם ציוד למפעל הטיוניל כלוריד ממשיכות לנסוע לאחר ספטמבר '92, האם הם נסעו בידיעה או לא בידיעה. בתי המשפט בישראל במשפטים ביטחוניים עושים בדיוק מה שהפרקליטות מבקשת ובתיאום עם גורמי ביטחון, מתעלמים מראיות ומעובדות, עושים בדיוק נמרץ מה שהפרקליטות מבקשת, כך כל שופטי הביטחון.
"אצלי זו הייתה רק נקמה. אין לי ספק שאני בכלא לא בגלל המסחר עם איראן כי אם בגלל נקמה על מותם של שני אנשי המוסד במאי 93'. זה יכול לקרות רק במדינות דיקטטוריות, צבאיות, סטאליניסטיות, אך לא במדינה דמוקרטית.
"עם ישראל לא אידיוט. כולם מרגישים שמשהו מסריח, וזה צריך להיפסק. אני האסיר החופשי ביותר, טלפונים חופשי, ביקורים חופשי ועם מי שאני רוצה, אני מורה בבית הספר בכלא למבוא לכלכלה, חשבון והיסטוריה עברית. הם היו מאפשרים לי תנאים כאלה אם הייתי בוגד ומרגל? שטויות.
"יושבים בכלא אנשים שריגלו לרוסיה למען 15 שנים, קיבלו עונש של שש שנים וחמש שנים והם בתנאים סגורים ולא חופשיים כמוני, הם יוצאים לחופשי ומשתחררים אחרי שני שליש. מהיכן 16 השנים שקיבלתי, רק בגלל הנקמה על מותם של שני סוכני המוסד. אגב, מה לי ולהם? עמוס, אתה מכיר אותי, אני מרגל? אני בוגד? איזה שטויות.
"אף אחד מאלה שחרצו את גורלי לא שבתי שביט, לא יחיאל חורב ולא השופט אמנון סטרשנוב ולא התובעת דבורה חן יכולים להתחרות איתי על פטריוטיות למדינה, אהבת המדינה והרצון לתת. אולי לא הייתי זהיר, הייתי חוצפן, מסתיר קצת, לא ממושמע, אך בין זה לבין כוונה לפגוע בביטחון המדינה המרחק הוא ענק, והם יודעים את זה. זה חלק קטן מכל השערורייה, קטן מאוד".
לפני תשע שנים התחיל מנבר לצאת לחופשות. אחת לחודש אפשר היה לראות אותו מטייל על שפת הים בתל אביב, שותה קפה בלובי של בית מלון. לחברים שנפגשו איתו בחופשות הוא שב ואמר שנגרם לו עוול. הוא האמין שהוא ישתחרר שחרור מוקדם ובכל פעם שבקשתו נדחתה הרגיש רע. גם מצבו הכלכלי הציק לו.
הוא התקשר לעמוס קוצר וניסה לגבות ממנו את החוב שקוצר, לדבריו, חייב לו, ניסה להתקשר לעורך הדין של הרבויה פטראץ', איש מאפיה קרואטי שהיה מבוקש בבית הדין הבינלאומי בהאג בשל קשריו עם גנרל אנטה גובינה החשוד בפשעי מלחמה ואף הואשם בחטיפה של נער. למנבר ולפטראץ' היה קשר עסקי קצר, ומנבר ניסה לחדש את הקשרים באמצעות עורך הדין של פטראץ'.
"עכשיו הוא מרגיש טוב, חש הקלה על שהשתחרר מהכלא", אומר אחיו, צבי מנבר, חבר קיבוץ גבעת חיים, "אבל עדיין הוא מרגיש איום ונורא עם פסיקת בית המשפט ששפטה אותו וקבעה שהוא שופט ומרגל". הציבור הישראלי, אומר אחיו, נחלק לשניים. "יש כאלה שמזדהים עם מערכת המשפט הישראלית וחושבים שנחום הוא מרגל שסחר עם האיראנים, אבל רבים לוחצים לו את היד ואומרים לו' כל הכבוד, אנחנו יודעים שהכל היה בלוף' ".
"נחום הוא כמו תינוק שמתחיל את צעדיו הראשונים בעולם בגיל 65 וזה לא קל", אומר החבר חנוך סער. "אנחנו החברים עוזרים לו מבחינה נפשית, עזרנו לו קצת מבחינה כלכלית כדי שיוכל להתחיל לחיות, אבל זה לא קל להתחיל חיים חדשים בגיל 65, לכל החברים יש נכדים והוא התנתק מהבן שלו.
"מוזר לו להתחיל לחפש דירה ועבודה. אם יש משהו שהוא מצטער עליו זה שהוא נכנס לענף הזה של מסחר בנשק, זה תחום כל כך פרוע, שעושה רושם שהוא בכלל צריך להגיד תודה שלא הרגו אותו ובמקום זה העמידו אותו למשפט. אם היה יכול להתראיין, היה יכול להוכיח לעם ישראל את חפותו. חבל שאחד מתנאי השחרור קובע שהוא לא יתראיין במשך שנתיים".
מנבר שוקל לבקש את קיצור התקופה, כדי שיוכל להתראיין בעוד שנה. בינתיים הוא עסוק בניסיון לשקם את חייו. "המושגים שלי לגבי מה אומרת חברות השתנו מקצה לקצה מאז שנכנסתי לכלא", אמר מנבר לאחרונה לחבר קרוב. "בקיבוץ ובצבא הייתה חברות אמיתית בין בני אדם, בשנים האחרונות המושג הזה התנפץ לרסיסים. האמון שלי באנשים צנח פלאים ושואף לאפס, אם הוא בכלל קיים. אני מסתכל על החיים בזווית אחרת, כמו על שחמט, הכל אינטרסים אישיים, העולם שלי אחר מאוד היום".
sara.leibovich-dar@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם