הקיסר האחרון: מה גרם לנפילתו של ברלוסקוני?
קשה לקבוע אם המשבר הכלכלי, הזיקה למאפיה, השליטה בתקשורת או רדיפת הנשים הביאו לנפילתו של ראש הממשלה האיטלקי
"כשאנשים הצביעו לסילביו ברלוסקוני, הם בעצם נתנו פרס לסיפור החיים של האיש הזה. זה לא ניצחון של מחנה הימין. זה ניצחון של האדם. אנשים כבר לא מאמינים במפלגות פוליטיות. הם רוצים אדם בעל שיעור קומה, שאפשר להאמין בו".
בדרכה הישירה, אשתו (היום כבר גרושתו, אלא מה) של ברלוסקוני ניסחה את הפילוסופיה שמאחורי ההצלחה הפוליטית המדהימה של בעלה - פילוסופיה שהייתה בנויה על חלומות, הבטחות, אופטימיות חסרת תקנה וקסם חסר פשרות.
מאז 1994 ברלוסקוני הדגים לאיטלקים סגנון חיים שרבים יכולים רק לחלום עליו: בתים מפוארים, מכוניות מהירות, נשים יפהפיות (חלקן חוקיות, חלקן פחות), חמישה ילדים ואימפריית עסקים שהיהלומים בכתר שלה נוגעים בתחומים הכי אטרקטיביים וסקסיים שיש - ספורט ותקשורת. אם אצל בני תמותה רגילים מדובר בסתם סגנון חיים, אצל ברלוסקוני זה ממש סטייל.
בניסיון לחפש את שורשי ההצלחה שלו אפשר להגיע עד לרגע הולדתו בשנת 1936. אביו היו מנהל בנק, ואולי ממנו ירש סילביו את כישרונו העסקי. אביו היה גם זה ששלח אותו לחינוך דתי קשוח, ואולי נגדו הוא התמרד שנים אחר כך, כשבחן שוב ושוב (ושוב) את גבולות
המיתולוגיה של עלייתו לפסגה ידועה ברבים. חוש היזמות שלו התעורר כבר בבית הספר, כשהיה מכין את שיעורי הבית של חבריו תמורת תשלום. חוץ מזה, הוא גם מכר שואבי אבק ושימש כזמר במועדונים ובצוותי בידור של ספינות, עד שעבר לתחום הבנייה והנדל"ן בעזרת כסף שלווה מהבנק של אביו.
שוק הנדל"ן של מילנו היה אז בפריחה, וברלוסקוני הצעיר למד מהר מאוד שלא מספיק לדעת את העסק - צריך גם לתפעל אותו נכון. ובאיטליה, "נכון" משמעו יצירת קשרים פוליטיים. כיום, חברת האחזקות שלו, פיניווסט, חובקת כמעט הכל: עסקי תקשורת, נדל"ן, רשתות מזון, עסקי ביטוח ופיננסים.
עשר שנים אחרי שהחל את עסקיו במילאנו, ברלוסקוני חדר לתחום חדש, שגם אותו סימן לכיבוש: התקשורת. הוא השיק את טלהמילנו, תחנת טלוויזיה מקומית בכבלים, שהפכה עם הזמן לאימפריית התקשורת הגדולה באיטליה, ואת מדיה-סט, בעלת העיתון היומי איל ג'ורנלה וההוצאה לאור הגדולה במדינה, מונדדורי.
אבל השליטה שלו לא מוגבלת לכלי התקשורת בבעלותו: חברת ההשקעות שלו שולטת בשלוש תחנות הטלוויזיה הגדולות במדינה, ושלוחיו של ברלוסקוני, בתפקידו כראש הממשלה, גם מפקחים על שלושת ערוצי הטלוויזיה הממלכתית RAI.
בשיא הצלחתו העסקית, רכש ברלוסקוני את היהלום שהפך את האימפריה שלו לעוד יותר נוצצת: קבוצת הכדורגל של מילאן, מהעשירות והמצליחות בעולם. ואז, בגיל 56, כשנדמה היה שלמיליארדר הצעיר כבר לא נותרו פסגות לכבוש, הוא נכנס לפוליטיקה. ב-1993 ברלוסקוני הקים מפלגה משלו, "פורצה איטליה" (קדימה איטליה) - שם שנלקח מתוך שורה בשיר של אוהדי מילאן.
שנה אחר כך הוא כבר הפך לראש ממשלה. כהונתו הראשונה נמשכה רק כחצי שנה - בעיקר בגלל יריבויות עם שותפיו, החזית הלאומית והליגה הצפונית, אבל גם בשל הרשעתו בהעלמות מס בבית משפט במילנו. הוא הפסיד בבחירות ב-1996 והצליח לחזור לתפקיד רק בשנת 2001, בעזרת בני בריתו הישנים. ב-2006 שוב רשם הפסד, הפעם לרומנו פרודי משמאל, אבל ב-2008 חזר לכיסא החביב עליו כל כך.
הקשר בין פוליטיקה לעסקים תמיד היה נר לרגליו של הטייקון, שבזכות קשריו מעולם לא נזקק לפרוטקציה. כבר בתחילת שנות השבעים הוא כרת ברית איתנה עם בטינו קרקסי - פוליטיקאי מבטיח ממילאנו ולימים ראש המפלגה הסוציאליסטית וראש הממשלה.
הקשרים הסוציאליסטים עזרו מאוד לעסקים של ברלוסקוני בעיר וכשקרקסי הפך לראש הממשלה, בשנות השמונים, ההשפעה שלו סללה את הדרך להשתלטות הדרמטית של בן חסותו על שוק הטלוויזיה הפרטית. כשקרסקי, שהיה גם סנדק לאחד מבניו של ברלוסקוני, הפסיד בבחירות והואשם בשחיתות - במשפט שגרם לו לברוח ולמצוא מקלט מדיני בתוניס - בן בריתו עמד לצדו ושמר לו אמונים. בשלב זה, ברלוסקוני כבר הבין היטב את חשיבותה של הפוליטיקה לעסקים.
ובאיטליה, כמו באיטליה, אי אפשר בלי המאפיה. ברלוסקוני מעולם לא הואשם בבית משפט בקשרים עם ה"קוזה נוסטרה", למרות שלא מעט מקורות מאפיה שהחליטו 'לזמר' הצביעו על קשרים בינו לבין ארגוני הפשיעה הסיציליאנים. בשנת 2004 נשפט מרסלו דל'אוטרי, שותפו לייסוד פורצה איטליה, לתשע שנות מאסר בשל קשריו עם המאפיה.
כתב האישום תיאר את דל'אוטרי כמתווך בין האינטרסים העסקיים של ברלוסקוני לארגון הפשע. בשנת 1996 חשף מקור אחר במאפיה, סלבטורה קנצ'ני, שפיניווסט, חברת האחזקות של ראש הממשלה, שילמה לקוזה נוסטרה פרוטקשן של מיליון לירטות (כמאתיים אלף יורו במונחים של היום) מידי שנה. להאשמות האלה מעולם לא נמצא ביסוס.
זה לא שלא היו לברלוסקוני הישגים. אחד מהם היה, למשל, התפקיד החשוב שמילא בהצלת חברת התעופה הלאומית, אליטליה, או התגובה המהירה והיעילה שלו לרעידת האדמה בל'אקווילה. גם כמדינאי היו לו כמה רגעים של עדנה, כששמו עלה כמועמד לפרס נובל לשלום בזכות ניסיונותיו לתווך בין רוסיה לגיאורגיה בזמן המלחמה ב-2008.
בתחום הפוליטי הוא הצליח להשיג מה שמעט מאוד מנהיגים איטלקיים השיגו לפניו: אחדות. במקום מערכת פוליטית שסועה ומרובת מפלגות, שהתאפיינה בחילופי ממשלות חדשות לבקרים - לא פחות מ-60 ממשלות התחלפו באיטליה מאז 1945 - הצלחתו באיחוד הימין הובילה למערכת עם שתי מפלגות דומיננטיות.
הבעיה היא, בכל אופן, שבפוליטיקה גם הכוונות הטובות ביותר לא תמיד יביאו אותך רחוק. ברלוסקוני אמנם פתר את משבר הזבל הראשון של נאפולי, אבל תדמיתו ספגה מכה כשעובדי הזבל חזרו לשבות והררי האשפה חזרו להיערם. הוא הגיע להסכם עם לוב שהגביל את זרם המהגרים האפריקאים לאירופה, אבל איך יכול היה לדעת שלפני סוף 2011 התמונות הלבביות עם מועמר קדאפי כבר לא ייראו כל כך טוב ברזומה.
והיו גם, כמובן, את הנשים ואת שערוריות המין ואת מסיבות החשק ואת כל הבונגה בונגה שתמיד אפפה את הנשיא שהקדיש לשיערו (השתלות וצבע) ולפניו (ניתוחים ובוטוקס) לא פחות זמן מאשר לענייני המדינה. ואולם, למרות כל אלה ולמרות כל משפטי השחיתות נגדו, ציפוי הטפלון של ברלוסקוני הצליח להחזיק מעמד. עד השנה אחרונה.
קשה לשים את האצבע על הרגע המדויק שבו החל לסור חינו של השליט האיטלקי. אולי זה קרה ברגע שבו אשתו השנייה, ורוניקה לאריו, בשר מבשרו, שלחה מכתב למערכות העיתונים ובו התלוננה קבל עם ועולם על כך שבעלה "מתרועע עם קטינות". או כשברלוסקוני, שאף פעם לא נודע בעודף טקט או בעדינות נפש, העיר הערה על ברק אובמה, נשיא ארה"ב האפרו-אמריקני הראשון, וקרא לו "השזוף"?
או שמא כשראש הממשלה התקשר למשטרה כדי לשחרר ממעצר קטינה בת 17, הידועה בכינוי "רובי", שאחר כך התברר שכיכבה במסיבות החשק שלו? או אולי נואמי לטיציה, פטריציה ד'אדרו או ברברה מונראלה - הצעירות והאמיצות שאירחו לראש הממשלה המזדקן לחברה - הן אלה שהביאו את איטליה לכותרות העיתונים בעולם והורידו את תדמיתה לביבים?
ואולי הסיבה הייתה בעניינים יותר רציניים, כשהאיטלקים ראו שראש הממשלה שלהם ממשיך לקדם רפורמות חוקתיות שתכליתן העיקרית היא לסייע למקרים שתלויים ועומדים נגדו בבתי המשפט, במקום לטפל בבעיות של מערכות הבריאות, הפנסיה ושוק העבודה? קשה לומר.
איך שלא יהיה, אירועי השבוע שעבר מראים שלאיטלקים, כנראה, נמאס ממנו. "זאת הכלכלה, טמבל", הייתה אחת מסיסמאות הקמפיין החזקות של ביל קלינטון נגד ג'ורג' בוש האב. מתברר שהיא נכונה גם לגבי מי ששרד הרים של רפש, שבעצם הוא הביא על עצמו.
האם תשואות האג"ח הגואות והמצב הכלכלי הקשה יתבררו, עם חלוף הזמן, כגורמים שסגרו את הגולל על הקריירה הפוליטית של מי שהפך לאחד מסמליה הגדולים של איטליה? קשה להאמין. לנשיא כמו ג' ורג' בוש אולי מתאים לאבד את הכיסא בגלל כלכלה. אדם כמו ברלוסקוני, מן הסתם, היה מעדיף ליפול בגלל אישה.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אקטואליה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם