בדרכים עקלקלות
הדרך בה מוצאים נבחרינו לתמרן את מהלכיהם, בעיקר בכל הקשור לענייני משפט, חופש ביטוי ודמוקרטיה, היא מפותלת מעוררת תמיהה, לפעמים גם בריונית
מדובר בשני מינויים מבורכים. גרוניס הוא שופט מצוין, עמדותיו השמרניות (יחסית) אמורות להשלים את התיקון ההכרחי בהתנהלות בג"ץ והפיכתו מהגוף שמנהל את המדינה, לזה ששופט אותה. המהפכה השיפוטית של השופט אהרן ברק חרגה מאוד מתחומה, התנפחה והפכה למסע צלב קנאי, תוך שהיא שורפת חלקות גדולות מאמון הציבור במוסד החשוב כל כך הזה. תחת גרוניס צפוי בג"ץ לשוב ולהתכנס תחת ד' אמותיו ולעשות מה שבית משפט עליון אמור לעשות במדינה דמוקרטית מתוקנת.
לגבי נעם סולברג, כנ"ל. שופט מבריק, הוגן, ראוי, שהכיפה שעל ראשו הופכת אותו גם למייצג אותנטי של מגזר חשוב בחברה הישראלית. הניסיונות לפסול אותו על רקע דתיותו והעובדה שהוא מתגורר בהתנחלות, מכוערים ומיותרים. סולברג אחראי לאחד מפסקי הדין הנוקבים והחשובים ביותר של העת האחרונה, בפרשת תביעת הדיבה של סרן ר' נגד "עובדה" ואילנה דיין - פסק דין שכל מילה ממילותיו וכל פרט מפרטיו דבר דבור על אופניו.
כולי תקווה שבית המשפט העליון לא ייגע בפסיקה הזו, שתפקידה בריסון התקשורת חשוב ומהותי בהרבה מהצעת החוק החדשה בעניין תביעות לשון הרע שאמורה להגיע לכנסת בשבוע הבא. במקום לאיים על התקשורת בקנסות מוגדלים ולעסוק בסתימת פיות, ראוי שכל עיתונאי הנכנס לתפקידו ילמד וישנן את פסק הדין הזה, יבדיל בין מה מותר ומה אסור, וכולנו נצא נשכרים.
ועכשיו, אחרי שאמרנו את כל זה, צריך להגיד עוד כמה דברים: הדרך בה מוצאים נבחרינו לתמרן את מהלכיהם, בעיקר בכל הקשור לענייני משפט, חופש ביטוי ודמוקרטיה, היא דרך מפותלת, מעוררת תמיהה, לפעמים גם בריונית ונטולת עכבות. הדברים אמורים בעיקר לגבי החוק שמשנה את הרכב הוועדה לבחירת שופטים ומשריין, למעשה, את ראש לשכת עורכי הדין (הנוכחי הוא מקורבו של שר המשפטים נאמן) בוועדה האמורה.
בכך אמור נאמן להשיג את הרוב הנדרש לו כדי להעביר את השופטים שהוא חפץ ביקרם, אבל יש עם זה בעיה. החוק הזה עובר ערב הבחירות
החוק הזה מצטרף לאחיו הרבים והמתרבים, שניתכים עלינו חדשות לבקרים, כל אחד מהם ובעיותיו, כל אחד מהם והתחושות הקשות העולות ממנו, כל אחד מהם והפגיעה המסוימת שהוא נושא בחובו בכללי המינהל התקין, בחופש הביטוי, בדמוקרטיה, בליברליזם, בדמותנו המשתקפת מולנו במראה ובמה שחושבים ואומרים עלינו ברחבי העולם הנאור.
כל חוק כזה, בנפרד, היה יכול לעבור מלווה באנחה מסוימת, אבל בלי סערה של ממש. הבעיה היא שכולם באים ביחד. הם מהווים, בעצם, מתקפה מתואמת, משולבת וקטלנית של פוליטיקאים שכל מה שמעניין אותם זה לקושש עוד כמה קולות במאגר מתפקדי הליכוד מימין, ושהמדינה תלך לעזאזל.
על רקע כל זה בלטו אתמול שלושה: יו"ר הכנסת האמיץ, ראובן ריבלין, שהצהיר בקול גדול במהלך ההצבעה שהוא "נוכח אך לא משתתף בהצבעה". שר הביטחון אהוד ברק, שעשה קריירה משכיבה על הגדר למען שלטון החוק (שתמיד ידע להכיר לו טובה על כך), אבל אתמול הסתפק בבריחה מהמשכן והיעדרות.
וראש הממשלה בנימין נתניהו, שממשיך להתהדר בקול גדול ברוממות שלטון החוק והדמוקרטיה, אבל לא הגיע אתמול להצביע (ואם היה מגיע, היה תומך). נתניהו ישב אתמול "שבעה" על אבי-רעייתו. אם זה יימשך בקצב הזה, בסוף אנחנו נצטרך לשבת "שבעה" על הדמוקרטיה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם