אפקט קצב: איך הפרשה סייעה לנפגעות?
מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית מדווחים על עלייה דרמטית בפניות מאז שהנשיא לשעבר נשלח לכלא. הפרשה תביא לקץ קשר השתיקה?
(ס,' משתתפת בפורום נפגעי תקיפה מינית, מתארת את תחושותיה לאחר ששמעה על החלטת בית המשפט העליון לדחות את ערעורו של הנשיא לשעבר משה קצב, על הרשעתו בעבירות מין ועל עונשו).
עושה רושם שלפרשת קצב, שנחשפה לפני כחמש שנים ובאה לסיומה בסוף השבוע שעבר, יש כבר עכשיו השפעה ממשית על השיח המקומי. ככלל, מרכזי הסיוע מדווחים על עליות וירידות בכמות הפניות אליהם, בהתאם למה שמתרחש במציאות הישראלית.
עבריין מין מפורסם שהורשע ונידון למאסר מחזק את האמון בנפגעות, ומנגד, צליבתה של מתלוננת בבית המשפט או מעל דפי העיתונים גורמת להן לשקול פעמיים אם לגשת למשטרה ולהתלונן. "למה שאעשה את זה,"? הן שואלות, "הרי גם ככה לא יאמינו לי. הסבל שאעבור בדרך לצדק לא באמת שווה את זה."
לא מפתיע, אם כן, שמשפטו והרשעתו של מי שהיה האזרח מספר 1 מהווה תמריץ לנשים שהותקפו מינית לפנות למרכזי הסיוע ובהמשך גם להתלונן נגד תוקפיהן במשטרה. על פי נתוני איגוד מרכזי הסיוע לתקיפה מינית, מידי שנה מגיעים למרכזים הללו כ35- אלף פניות. בינואר ,2011 מיד לאחר הכרעת הדין בעניינו של קצב בבית המשפט המחוזי, נרשמה עלייה חדה של כ30- אחוזים במספר הפניות למרכזים. באותו חודש הוכפלו גם מספר הפניות שדיווחו על תקיפה מינית בידי מעסיק.
"אנחנו רואים שבשלוש השנים האחרונות, מאז שהתחיל המשפט בעניינו של קצב, יש עלייה משמעותית במספר הפונים אלינו," מדווחת מיכל רוזין, מנכ"לית מרכזי הסיוע בארץ. "משנת 2009 לשנת 2010 אנחנו יכולים להגיד בוודאות שהייתה עליה של 5,000 פניות - מ35- אלף ל40- אלף. בדקנו גם את מספר הפניות בינואר 2010 לעומת מספרן בינואר ,2011 אז ניתנה הכרעת הדין בעניין קצב במחוזי, וגילינו קפיצה שבינואר 2011 הייתה קפיצה של
למען האמת, זה היה מלכתחילה די ברור שלפרשת קצב תהיה השפעה לא רק על א' הראשונה, על א' השנייה, על ה' או על ל,' אלא גם על קורבנות נוספים של תקיפה מינית, בתוך מקום העבודה או מחוצה לו. מרים שלר, שמנהלת את המרכז לנפגעות תקיפה מינית בתל אביב, מאשרת שאכן הייתה עליה משמעותית ביום הקראת פסק הדין. "הטלפון פשוט לא הפסיק לצלצל, זה היה מדהים," היא אומרת, "קיבלנו המון פניות באותו היום ומכל הסוגים."
אילו פניות הגיעו אליכם, למשל?
"היו כאלה שרצו להגיד כל הכבוד על העשייה ולברך את הנשים שהתלוננו. 'לנו לא היה אומץ,' הן אמרו. 'אנחנו שתקנו ולא דיברנו.' רבות מהן ציינו בפנינו כמה קשה כל התהליך הזה, וכמה שהן מבינות את מה שהנשים הללו עברו. אחרות הדגישו שמדובר ביום שמחה, יום ניצחון לכל הנשים. הייתה תחושה של משהו משמעותי שקרה, יחד עם ההכרה הכואבת שעד היום אף אחד לא יודע מה קרה להן, כי זה נשמר בסוד."
ואולם, לצד פניות שמחות מהסוג הזה, הגיעו למרכזי הסיוע גם פניות אחרות באותו יום גורלי. פניות של קורבנות שפרשת קצב הציפה בחזרה את הטראומה שהן עברו. "הן לא דיברו על ניצחון ולא על שמחה או הישג," אומרת שלר, "אלא על מקום של קושי, מצוקה וכן הלאה. אירועים כאלה זורקים אותם מחדש למקום של הפגיעה, לקשר השתיקה, ולכך שזה משפיע על כל דבר בחיים שלהן. בכל פעם שדבר כזה עולה לסדר היום, הוא מציף את הפגיעה שלהן מהעבר."
"יש נשים שצפו בהליך קצב וזה גרם להן יותר להיסגר," מוסיפה רוזין, "הן רואות מה עובר על הנשים שבוחרות לספר את הסיפור שלהן, איזה מחיר הן משלמות בעבודה, בקריירה ובתדמית שלהן. הן רואות שמבזים ומכפישים אותן בציבור, ולכן זה עלול לשתק אותן, כך שלא רק שהן לא יפנו לרשויות הן גם לא יספרו את מה שקרה להן בסביבתן הקרובה."
ובכל זאת, כאמור, נראה שמקרה קצב, כמו מקרים מתוקשרים נוספים, עודד נפגעות להתלונן. "כל מי שעבר או עברה תקיפה מינית איכשהו ירגיש מיידית חיבור למשפט קצב," הסבירה אחת המשתתפות בפורום נפגעות תקיפה מינית.
"חוסר הצדק במערכת המשפטית הוא משהו שמלווה כל אדם שאי פעם עבר תקיפה וניסה לעשות משהו בנידון. לצערי, ולצערו של כל נתקף, משפט קצב הפך לחלק מחיי. הוא הפך למקום של תקווה לצדק, אחרי שנחשפתי לחוסר צדק בלתי מעורער בתביעה שלי."
"בכל פעם שדיברו, סיפרו, אמרו וערערו אני הייתי שם, מחכה כמו ילדה קטנה ש'ההורים שלי' (מערכת בתי המשפט) ישמרו עלי מפני הילד הרע שמרביץ לי בבית הספר (קצב), ובכל פעם שזה נדחה הילדה הקטנה שבי לא הבינה מדוע אף אחד לא מגן עליה."
הנפגעת הזאת לא לבד. יום הדין של קצב אולי היה יום ניצחון למתלוננות באשר הן, אבל במהלך המסע לשם הן נאלצו להתמודד עם אינספור מהמורות. הסדר הטיעון המקל, אליו הגיעו סנגוריו של קצב בשיתוף עם הפרקליטות, היווה, כך מסתבר, משבר גדול באמון הנפגעות. "אחרי שנודע על העסקה, הרבה אנשים אמרו שהם בחיים לא יתלוננו," מספרת שלר, "הם אמרו 'בשביל מה? הרי אין אמון במערכת המשפטית - למה לנסות.'? רק אחרי הכרעת הדין במחוזי הייתה תחושה של אמון במערכת."
לדברי שלר, מקרי התקיפה שמובאים בפני הציבור מדגישים את הקושי בכל ההליך הפלילי וממחישים עד כמה קשה לנפגעת לבוא, לפתוח ולספר. "תחשבי שאם עסקת הטיעון לא הייתה מבוטלת, כל הפרשה הזאת לא היה מגיע כלל לבית המשפט," היא אומרת, "זה רק הדגיש את העובדה שהפרקליטות רצתה להגיע לעסקה בשל הקושי להוכיח את המעשים במקרים כאלה."
יום חמישי האחרון היה, מבחינת מרכזי הסיוע והמתלוננות עצמן, יום חג ונקודת ציון חשובה במאבקן למען הצדק, אבל למרות האופטימיות כולם מבינים שהדרך עוד ארוכה. השינוי שעברה המערכת המשפטית מרחיק לכת, אבל עדיין קשה למתלוננת להוכיח בבית המשפט את הפגיעה שעברה. מנתוני איגוד המרכז לסיוע עולה כי אל המרכזים השונים פונים רק בין עשרה ל20- אחוז מאלה שעברו תקיפה מינית. רק 20 אחוז מתוכם ייאזרו אומץ ויפנו למשטרה ורק 40 אחוז מהתלונות יבשילו לכדי כתב אישום - ועוד לא דיברנו על התיקים שנסגרים בבית המשפט מחוסר ראיות או מסיבות אחרות.
"מקרה כזה, שכאילו מסמן ניצחון, מדגיש את הקושי של המתלוננות להוכיח את מה שעברו," אומרת שלר, "בעניינו של קצב, השופטים הסתמכו על מהימנות. על מה עוד אפשר להסתמך? הרי בתיקים של אונס זה תמיד גרסה מול גרסה."
"צריך לקוות שהמערכת המשפטית לא תיראה עוד כפי שנראתה לפני משפט קצב," מוסיפה רוזין, "ושגם הציבור לא ישאל יותר את שאלות ה'למה.'? זו השאלה הכי משתקת. כששואלים נפגעת 'למה הלכת'? ו'למה עשית,'? אז בפעם הבאה היא כבר לא תספר כלום. כשפורצים אליך הביתה לא שואלים אותך למה הלכת בעשר מהבית, כי ברור שזו זכותך, אבל אם את הנאנסת של ארז אפרתי, אז ישאלו אותך מה עשית בנמל תל אביב בשלוש לפנות בוקר".
"האצבע המאשימה של החברה היא זו המשתקת, היא זו שגורמת לנפגעת לחשוב 'אולי אני האשמה במה שקרה לי.'? כל פעם שזה קורה ויש עליהום תקשורתי, נפגעות אחרות אומרות 'בסדר, הבנתי את המסר, כדאי לי לשתוק."'
"לשמוע שא' יכולה לחזור לשגרה עשה לי גם טוב, אך מי כמונו יודעות שהשגרה שלה היא כמו השגרה שלנו... לעולם לא לגמרי שקטה. לשמוע שבית המשפט אינו מאמין לו שימח אותי, אך שבע השנים שעברו סתרו מבחינתי כל הגיון. ולמרות זאת, אסור לנו לשתוק ולהתבייש. עלינו להמשיך להילחם גם אם לעולם לא יהיה עונש מספק."
(נפגעת תקיפה מינית, משתתפת בפורום)
87 אחוז מהפניות אל מרכזי הסיוע הם של נפגעים שהותקפו על ידי אדם שהם מכירים - הורה, חבר, מעסיק וכן הלאה. משפט קצב, שעסק ביחסים שבין מעסיק לעובדת, האיץ את מספר הפניות של נשים שהותקפו על ידי הבוס שלהן.
שאלות שעלו במהלך המשפט בוחנות את גבולות היחסים במקרים אלה, ומגדירות מהו ניצול של יחסי מרות. רוזין מסבירה שניצול יחסי מרות במקום העבודה נודף פעמים רבות סממנים של גילוי עריות, אף שיש להבדיל בין השניים, כמובן. הכוונה, לדבריה, היא לפיתוח התלות שבין הקורבן לתוקף ולפגיעה הנובעת מתוך אותה תלות."
"מה שחשוב להבין," היא מסכמת, "זה עד כמה יחסי תלות ומרות הם משמעותיים - בייחוד כשיש היררכיה גבוהה, כמו אצל נשיא המדינה והפקידה שלו. הגדירו את זה בעבר כמלכודת, כשבי. יכול להיות שבהתחלה היחס המיוחד הזה מחמיא לפקידה, אבל היא לא מצליחה לצאת משם."
לצד כל זה, במעונות ויצ"ו הפזורים ברחבי הארץ ונותנים מענה לנשים שהותקו פיזית ונפשית סיפרו השבוע כי משפט קצב דווקא לא היווה תמריץ למתלוננות. "בחלק מהמקלטים הייתה עלייה במספר הפונות," מספרת נורית קאופמן, מנהלת תחום אלימות במשפחה בויצ"ו, "אבל לא ניתן לייחס את זה להחלטה בעניינו של קצב".
"אנחנו בויצ"ו מקוות שהמשפט הזה יגרום ליותר נשים לאזור אומץ ולפנות אלינו, מתוך הבנה שיש מי שמקשיב להן ומתוך ידיעה שמערכת המשפט לא תזלזל בהן ולא תבטל אותן."
קווי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית: 1202 (לנשים) ו1203- (לגברים).
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם