הפתרון: לקצר את ההסכם
צריך לקצר את הסכם העבודה בין האוצר להסתדרות הרפואית מתשע שנים להסכם שתוקפו יפוג בעוד שלוש או ארבע שנים. הקיצור לא יסבך את האוצר בהוצאה כבדה שממנה הוא חושש וירגיע את המערכת כולה
לו הייתה מתבצעת חקירה מסודרת של השתלשלות המאורעות שהביאו אותנו לשוקת השבורה אשר מולה אנו ניצבים כעת, איש לא היה יוצא נקי. לא הרופאים המתמחים, שהתפרצו רק כשזה היה מאוחר מדי, לא האיגוד המקצועי שלהם, שפשט את הרגל, לא האוצר, שחגג ניצחון מוקדם מדי וכיוון למטרה רחוקה מדי, לא הממשלה, לא "סגן שר הבריאות" (אין המצאה כזו בכל העולם), ובטח שלא ראש הממשלה (שנושא גם בתואר שר הבריאות), שעד רגע זה לא באמת נקף אצבע כדי להציל את מה שנותר מהרפואה הציבורית בישראל.
הפרדוקס הוא שבמקרה שלנו לא רק שכולם טועים, אלא שכולם גם צודקים. לכל צד יש קייס מוצק וסיבות טובות להתעקש עליו. לאוצר, לרופאים, למנהלים. אישית, אני לא מסוגל לנקוט עמדה. אחרי שיחה עם מישהו מהאוצר, אתה משתכנע שמדובר בהסכם היסטורי שמציל את הרפואה, משקם את הפריפריה, מחדש את המקצועות המתמוטטים. אחרי שיחה עם רופא מתמחה, אתה משתכנע שחרפת השכר העלוב שמשלמת המדינה הזו לטובי בניה נמשכת, ואף הונצחה. אחרי שיחה עם המנהלים שלהם, אתה כבר משוכנע שאין במה להשתכנע והאמת המוחלטת היא שאלה של פוזיציה.
לכן יש רק פתרון מעשי אחד ליציאה מהמבוי הסתום הזה. אחד, ואין בלתו. צריך לקצר את הסכם העבודה שנחתם בין האוצר להסתדרות הרפואית מהסכם לתשע שנים להסכם שתוקפו יפוג בעוד שלוש או ארבע שנים. קיצור ההסכם לא יסבך את האוצר בהוצאה כבדה שממנה הוא חושש בימים טרופים אלה, וירגיע את המערכת כולה. המדינה תקבל ארבע שנות שקט וצריך לקוות שתדע להפיק את הלקח ולבנות, כבר מעכשיו, את ההידברות הראויה ואת הפתרונות הנבונים לקראת ההסכם הבא.
עכשיו, סוף-סוף, הגענו לבעיה: אין היום בישראל מנהיג שיכול לקבל את ההחלטה הפשוטה הזו, לקצר הסכם עבודה חתום. לא מזמן, ערב ראש השנה, ישב סגן שר הבריאות יעקב ליצמן אצל ראש הממשלה נתניהו והעלה את ההצעה הזו בדיוק. יותר מזה: ליצמן הציע למנות את מישה חשין, שופט עליון בדימוס, או את סטיב אדלר, נשיא בית הדין הארצי לעבודה בדימוס, לבורר מיוחד שיקבע עמדה בשאלה: "האם קיצור ההסכם לארבע שנים מהווה פתיחת הסכם עבודה? " ההערכה של ליצמן הייתה שהבורר יקבע שקיצור ההסכם אינו מהווה פתיחת הסכם עבודה, וכך אפשר יהיה לבצע את המהלך הזה בלי להרוס את מערכת יחסי העבודה במשק, ובא לציון גואל.
לרגעים, נדמה היה באותו ערב שביבי ילך על זה. כך הבינו שומעיו. הנוכחים בישיבה התפזרו, ולמחרת בבוקר ראש הממשלה נתניהו לא הלך על זה, אלא מסמס את זה. הוא פחד, באוצר אמרו לו שתהיה קטסטרופה, ואחר כך הוא שחרר את גלעד שליט, והגאונים בסביבתו התלוצצו עם שרי הממשלה בשנינות ("תזכירו לי, מתמחים, מתמחים, מה זה מתמחים"), וכולם קיוו שהמשבר פשוט יעבור מן העולם ויתפוגג.
אז זהו, שטבעם של
בינתיים חשוב לזכור: מכיוון שאין בסיפור הזה טובים ורעים, אין בו צודקים וטועים (כי כולם צודקים וטועים), גם ניצחון המדינה על הרופאים, שיביא לשבירתם המנטלית והרוחנית, יהיה ניצחון פירוס. האנשים האלה הם העתודה המצוינת של מדינת ישראל בתחום החשוב הזה. מלכתחילה אסור היה ללכת איתם על הסכם ארוך כל כך בלי שתהיה הסכמה גורפת לעניין, אך עכשיו אין ברירה אחרת ואין דרך אחרת, חייבים לחדש את הרוח במפרשיהם ולהפיח בהם מחדש את התקווה. קצר את ההסכם, אדוני ראש הממשלה, זה עדיין לא מאוחר מדי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם