החוק שמגביל מימון עמותות: למדנו מאיראן
המחאה בספרד הובילה לניצחון השמרנות, מגיפת אונס באוסלו וגם: מה משותף לח"כ אופיר אקוניס ולפרלמנט האיראני? מדור חובק עולם
ב-2011 ממשלתו של זפטרו המשיכה את מדיניות הרפורמות הכלכליות של השמרנים שהובסו ב-2004, אבל הוסיפה לכך הוצאות ממשלתיות נרחבות. הכלכלה הספרדית, שסובלת ממילא מכשלים מבניים עמוקים, נהנתה מבועת נדל"ן משגשגת ולא ריאלית לחלוטין. התפוצצותה סימנה את סוף תור הזהב הקצר הספרדי ותחילתו של המשבר התעסוקתי החריף ביותר באירופה המערבית.
המצב הספרדי מרתק במיוחד, משום שהוא עשוי לרמז על שורה של מהפכים ברחבי אירופה, ואולי העולם כולו, בעקבות התמשכות המשבר הכלכלי. בבריטניה הלייבור סולק לטובת השמרנים שעכשיו נתונים, גם בגלל המצב הכלכלי, בצרות רציניות.
בצרפת יש סיכוי סביר לכך שהסוציאליסטים יצליחו לסלק את סרקוזי תוך כמה חודשים. בגרמניה הפופולריות של אנגלה מרקל נתקלת באתגרים עצומים. על ארצות הברית אין צורך להכביר מילים - אם המצב יימשך כפי שהוא, אפילו המועמדים הרפובליקנים, אלה שנראים כמו קבוצת שחקני פוטבול שיכורים, יצליחו לחסל את אובמה.
השמרנים בספרד, זהירים במיוחד, לא רצים בבחירות האלה על אג'נדה של ימין כלכלי קלאסי. כאשר 20 אחוז מהאוכלוסייה מובטל, לא כדאי לדבר על קיצוץ בקצבאות. במקום זאת הם מדברים על "קיצוצים במנגנון הממשלתי" ועל "חיסכון", בנוסף ל"עידוד צמיחה באמצעות תמריצים". המסר המרכזי שלהם, נאמן למסורת, הוא "שינוי". זו מילה שהספרדים בהחלט יכולים להסכים עליה, לאור מצבם הכלכלי הנורא.
אם בוחנים את אזור קסטיליה למנשה (המקום שממנו בא דון קיחוטה, איש למנשה), נניח , אפשר להבין מה השמרנים עומדים לעשות בספרד. רמז: נעים זה לא עומד להיות. בין היתר, הממשל המקומי העמיד למכירה מכוניות פאר שקנו בכירי הממשל הסוציאליסטי. בין היתר, לימוזינה שנרכשה תמורת מאות אלפי אירו. זה נשמע כמו צעד הגיוני.
קצת פחות הומניטריים היו צעדי הצנע שננקטו כלפי בתי המרקחת. חבל קסטיליה הפסיק להחזיר לבתי המרקחת כסף עבור מרשמים שהוגשו להם החל מחודש יוני. למעשה, הממשל המקומי חייב לבתי המרקחת
הסיפור הספרדי מרתק במיוחד, משום שההתרחשויות בפוארטה דל סול שימשו השראה למחאה כאן אצלנו, בישראל. בספרד, הרבה יותר מבישראל, המחאה נגד השיטה הכלכלית זוהתה עם השמאל ותבעה למעשה את תחילת יישומה של דמוקרטיה ישירה.
יש הבדלים מהותיים בין ישראל וספרד, במובן הזה; בעוד שבישראל מדובר היה על מחאת מעמד הביניים שהייתה קשורה קשר עמוק לצרכנות, בספרד דובר על מחאה בעלת מאפיינים מרקסיסטיים ואנרכיסטיים. מה שברור הוא השורה התחתונה הפוליטית, שם: לא רק שהפופולריות של הימין השמרני התחזקה, אם לא יחול שינוי דרמטי, הוא עומד לנצח בבחירות באורח גורף.
המאבק הספרדי היה כל כך רדיקלי, שהוא כלל לא התכתב עם המערכת הפוליטית, אלא שאף לעקוף אותה; הבחירות הן עניין מזויף, אמרו חלק מראשי המחאה. התוצאה הסופית, עבור ספרד, היא ניצחון ערכים כלכליים ימניים ושמרניים. חומר למחשבה.
בחודשים האחרונים רצים באינטרנט, ובעיקר בחלקים הימניים והקסנופוביים שלו, סרטונים וטענות אחרות על מגיפת מקרי אונס ששוטפת את אוסלו, בירת נורווגיה.
הנתונים שמוצגים באתרי הימין האירופי הם חד משמעיים: כמעט כל העבריינים שביצעו את מעשי האונס הם מהגרים (שם קוד למוסלמים). דיווח של הטלוויזיה הנורווגית הציג לאחרונה את דוח המשטרה בעניין, והוא מופץ באינטרנט בהתלהבות רבה. הדיווח מציג נערה צעירה ובלונדינית שמספרת על חוויית האונס הקשה שעברה, על ידי גבר ממוצא פקיסטני: "הוא אמר שזו זכותו, לפי הדת שלו", אומרת הנערה.
בשנת 2011 היו כמה לילות שבהם התבצעו כמה מעשי אונס קבוצתי, באותו לילה, באוסלו - עיר לא גדולה, ושקטה בדרך כלל. כמעט אף אחד מהתוקפים לא נעצר. בין 2005 ל-2010, לפי הדוח, היו 86 מקרים של תקיפה ואונס, ומתוכם ב-83 מהמקרים מדובר היה בגבר "ממוצא לא-מערבי".
קצינת המשטרה של אוסלו שמתראיינת בכתבה נשמעת אפולוגטית: "התוקפים הם מהגרים שמגיעים ממדינות שעברו טראומה", היא אומרת, "רבים הם מבקשי מקלט מדיני". מתחילת 2011 מצב מקרי האונס באוסלו רק החריף, וויכוח פוליטי עז פרץ במדינה. זה ויכוח שמתנהל בשפת קוד מורכבת, משום שהאשמת מהגרים או מוסלמים סותרת את התקינות הפוליטית הסקנדינבית.
לכאורה, זהו מצב עניינים ברור מאוד. רשת טלוויזיה נוצרית-אמריקאית חוגגת את הסיפור הזה. הכתב מציין כי כל הקורבנות היו בלונדיניות "ונשים רבות החלו לצבוע את שיערן בשחור". לא נאמר מה מקורו של הנתון הזה. "עבור העבריינים", אומרת "מומחית" המופיעה בכתבה, "מי שלובשת חיג'אב, יש לה סממן של אישה צנועה וכנועה, ומי שאיננה חובשת אותו היא זונה".
אין שום ספק שישנה עלייה במספר מקרי האונס בנורווגיה, וגם אין ספק במעורבות העמוקה של מהגרים מאפריקה ואסיה. מפלגת השלטון הסוציאליסטית עושה כל מאמץ כדי לדחוק את הוויכוח הציבורי ולהציגו כגזענות חשוכה; עד כדי כך, שיש פקידים שצוטטו כאומרים שנשים צריכות לדעת להגן על עצמן, לא להסתובב במקומות חשודים ועוד כהנה וכהנה התבטאויות שוביניסטיות דוחות.
הטאבו הנורווגי סביב עיסוק במדיניות הגירה רק התחזק בעקבות הטבח שביצע הרוצח הנורווגי, הימני הקיצוני; ייתכן שהציבור נרתע מדיון גלוי, בשל חשש שהוא יידרדר לגזענות אלימה.
בכל מקרה, הנתונים האמיתיים הם אחרים, מורכבים יותר מתעמולה שתכליתה להסית נגד זרים. למעשה, לפי דוח המשטרה, באוסלו בוצעו בשנה הקודמת 152 מעשי אונס, ומתוכם 45 אחוז בוצעו על ידי גברים שאינם ממוצא אירופי.
בהתחשב באופי הבינלאומי של העיר ומצבם הסוציו-אקונומי של המהגרים, אלה נתונים שונים בתכלית מאלה שמופצים באינטרנט. הסיבה נעוצה בכך שהסטטיסטיקה המתייחסת למוסלמים היא רק על מקרי אונס שלוו בתקיפה אלימה. ואולם בשנת 2010 היו שישה מקרים כאלה, מתוך 152. למעשה, דוח המשטרה קובע כי "ההכללות" על מוסלמים כאנסים "התגלו כשגויות".
מצד שני, זה היה ב-2010. ב-2011 מקרי האונס הוכפלו, ושיעור המהגרים בהם מובהק הרבה יותר. במילים אחרות: אין ספק שיש בעיה קשה, אבל מתלווה אליה שנאת זרים. ברקע, הנרטיב הנושן על המזרחי, הזר, הכהה, שמטמא באונס את האירופאית הבלונדינית. המוסלמים די חדשים בנרטיב הזה; רוב השנים האירופים נהגו להדביק אותו ליהודים.
אפשר גם לצלול עמוק יותר. מתברר שבנורווגיה, אחת המדינות השוויוניות ביותר בעולם כלפי נשים, היחס הזה נעצר "בכניסה לחדר השינה", אם לצטט את "הניו יורק טיימס". אחת מכל עשר נשים מעל גיל 15 נאנסה, טוענים בארגוני הנשים הנורווגיים. 80 אחוז מהמקרים הללו לא הובאו למשפט, ויש טאבו עתיק, סקנדינבי, על חדירה לתחום המשפחה. למעשה, אומרים הארגונים האלה, "המקום הבטוח ביותר לאישה בנורווגיה הוא ברחוב, לא בבית".
בסקר שנערך ב-2005 דיווחו תשעה אחוזים מהנשים שנשאלו כי חוו תקיפה מינית כחלק ממערכת היחסים שלהן. יש מומחים שטוענים כי דווקא במדינות מתקדמות ושוויוניות כל כך כמו נורווגיה, שבהן נשים מצליחות ליישם את זכויותיהן באורח יחסי, יש "תקופת מעבר שבה חלוקת הכוח המחודשת בין גברים לנשים עשויה לגרום דווקא לעלייה זמנית באלימות מינית". זו נקודה מעניינת; לא פחות מעניין לציין שאין שום קשר בינה ובין מהגרים.
הנה ידיעה: ארגוני זכויות אדם בינלאומיים ובראשם אמנסטי ו-Rights Watch Human מוחים על הצעת חוק חדשה שתכליתה פיקוח ממשלתי על פעילויות ארגונים ללא מטרות רווח. הצעת החוק קובעת כי הממשלה תקים ועדה בינמשרדית שבה יהיו גם נציגי שירות הביטחון, כך שתוכל לפקח ולפסול ארגונים שייזמו פעילויות שעלולות לפגוע בביטחון המדינה.
הוועדה תבחן את חלוקת הכספים של ארגוני זכויות האדם ומקורות המימון שלהם, בתוך המדינה ומחוצה לה. בשנים האחרונות, מאז הבחירות הקודמות, אנשי מפלגת השלטון תוקפים שוב ושוב את פעילויות הארגונים הללו ומאשימים אותם בשיתוף פעולה עם האויב, פגיעה בביטחון המדינה, ניסיון לפעול נגד אופיה הייחודי של המדינה וחתרנות מסוכנת.
איך יודעים שהידיעה הזו לא מתייחסת לישראל? פשוט מאוד. אצלנו חוק דומה (אך לא זהה, למרבה המזל) כבר עבר השבוע בכנסת. בירושלים לא מדובר ב"הצעת חוק" אלא בחוק שעבר בקריאה טרומית, בתהליכי אישור. הידיעה, לעומת זאת, עוסקת ביוזמת חקיקה התחלתית. רעיון מטריד, אבל עדיין לא חוק. איפה? לא רחוק מכאן. ברפובליקה האיסלאמית של איראן.
באפריל 2011 הוצעה הצעת חוק בנוסח הזה למג'לס האיראני, הפרלמנט. היא התקבלה בהתלהבות רבה. ארגוני זכויות האדם, באיראן ומחוצה לה, נחרדו. זה כנראה לא יעזור להם; הרי הרוב קובע. עבור המחוקקים באיראן, המשמעות של דמוקרטיה היא היכולת והזכות של הרוב לרסק את המיעוט הפוליטי. עבורם, ביקורת היא חתרנות. זכויות אדם הן שם קוד לבגידה. ארגוני החברה האזרחית הם הדרך שבה הליברליזם מחלחל ומוחק את הזהות הלאומית.
למזלנו, ישראל איננה איראן. רקורד זכויות האדם של איראן מביש. זו מדינה שמוציאה להורג
הומוסקסואלים, ומערכת המשפט שלה מתירה סקילה. אבל יש משהו מביך, ויותר ממביך, בכך שכאשר מחפשים בגוגל "הגבלות על ארגונים ללא מטרות רווח" (באנגלית) מקבלים תוצאות על קמבודיה, זמביה, איראן וישראל. התוצאות הללו אינן משקפות מקריות פרלמנטרית.
יש פה עניין אידאולוגי. השאיפה להגביל ארגוני זכויות אדם ואזרח קשורה לרעיונות היסודיים שלהם, ובעיקר לאידאלים האוניברסליים שהם מנסים לקדם. אידאל אוניברסלי מהסוג של חופש ביטוי או שוויון אזרחי עשויים לסתור תפיסות קהילתיות, לאומיות או דתיות מקומיות. המוחלטות של חופש ביטוי תמיד תכעיס גורמי ממשל, בין אם מדובר בבולשביזם או בלאומנות ימנית.
הרעיון של שוויון לעולם לא יתקבל על ידי גורמים דתיים מסוימים, שמאמינים ומקדמים תפיסות שרואות בהומוסקסואליות, נניח, חטא. ביקורת נגד המדינה ובעיקר כוחות הביטחון היא עניין לא פופולרי במדינות שמקדשות את קיומן הלאומי. זו נקודה שמוחמצת לחלוטין בוויכוח שלנו, כאן בישראל: תמיד, אבל תמיד, מדינות יוכלו להציג ארגונים שמותחים ביקורת פנימית כגיס חמישי בוגדני.
המצב שלנו נראה מיוחד: עבור האיראנים, שרואים עצמם כמבודדים ומותקפים שלא בצדק, מצבם אפילו קשה יותר. הפער איננו בין מדינות ש"יכולות להרשות לעצמן" ארגוני זכויות אדם לבין כאלה שלא, אלא בין מדינות שרואות ביקורת פנימית ככזו שמחבלת בצרכים ביטחוניים ולאומיים ובין כאלה שמזהות ביקורת כעוצמה.
ישראל תמיד זיהתה ביקורת פנימית כעוצמה; זה היה המסר של בן-גוריון, נניח, כאשר הורה לשגר שיר שחיבר נתן אלתרמן שהאשים את צה"ל בביצוע פשעי מלחמה, לחיילי צה"ל, בעיצומה של מלחמת השחרור. זו הייתה דרכו לומר: אנחנו טובים יותר, משום שאנחנו משתדלים להיות נקיים יותר.
השאלה המפעפעת היא האם ישראל רוצה להיות אחת מהאומות שבהן יש מתח עמוק בין הערכים האוניברסליים של זכויות אדם ואזרח ובין הזהות הלאומית. כאמור, מדובר במועדון מצומצם ומאוד לא נעים.
מעבר לעניין העקרוני, יש משקל טקטי לחקיקה הזו בכנסת. העוצמה של ישראל בעולם איננה נובעת מצדקת דרכו של העם היהודי, אלא מיכולתנו לבדל את עצמנו ממדינות אחרות באזור ולטעון לכתר הדמוקרטיה. היכולת הישראלית לגייס תמיכה במערב מול איראן קשורה עמוקות לאופי הדמוקרטי שלה ולקונספט "הערכים המשותפים" שאנחנו חולקים עם אירופה וארצות הברית.
אם נוותר על הערכים המשותפים הללו, נשמוט את הקרקע מתחת לטיעון העמוק ביותר שמאפשר לנו ברית עם המערב. לא שזה מעניין את פאינה קירשנבאום ואופיר אקוניס. אפשר רק לקוות שהפרטים המופיעים בטור הזה, על הצעת החוק האיראנית, לא ייתנו לשניים האלה רעיונות.
nadav.eyal@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם