לו"ז ישיבת הממשלה מוכיח: יש על מי לסמוך
הרפואה הציבורית בכאוס? המצב הביטחוני מדאיג? סתימת פיות בתקשורת? הכל שטויות, לא תאמינו במה ידונו ביום א' בכנסת
האיראנים ממשיכים במרוץ המטורף לגרעין. סוריה בוערת. המתקפה על בית המשפט העליון, על שלטון החוק ועל התקשורת בעיצומה. הרמטכ"ל מדבר על הצורך בפעולה צבאית נרחבת בעזה. רשימה חלקית מאוד של העניינים הבוערים על סדר יומה של מדינת ישראל. ואכן, יש בעל בית על המגרש, יש על מי לסמוך ואפשר לישון בלילה בשקט, כפי שמוכיח לו"ז ישיבת הממשלה ליום ראשון הקרוב.
זהו. זה הכל. גנז המדינה, כך נראה, יצטרך לגנוז בקרוב את המדינה כולה. העיקר שיש 31 שרים ותשעה סגנים, ויש עבודה לכולם, ואפשר להמשיך הלאה בנחת. אם היה מדובר בבנק, שזה הדירקטוריון שלו, הייתה מתפרסמת עכשיו המלצה למכור את המניה, בכל מחיר. אבל זה לא בנק, זו מדינה, שראש הממשלה שלה נעדר מעבודה סדירה בשירותה בעשרת הימים האחרונים (עקב אבל במשפחה), ועכשיו הוא חוזר לעניינים בהדרגה.
ובנימה רצינית יותר: אלה ימים הרי גורל. נכון, לפעמים נדמה שמאז הקמת המדינה לא היו לנו כאן ימים שאינם גורליים, אבל הפעם, עושה רושם, ישראל מיטלטלת בים סוער ועוין במיוחד. למצב הביטחוני, לגרעין האיראני, ל"אביב" הערבי ולמהומה הפנימית צריך להוסיף את הנפילה החדה ביצוא וביבוא, שנרשמה ברבעון השלישי של השנה, נפילה שמאותתת שהחגיגה נגמרה, שאי אפשר יהיה להמשיך להתחמק מהשפעות המשבר הכלכלי הגלובלי בכלל, והתפרקות גוש האירו בפרט.
מול המתרחש בעולם, חייבים להודות, שישראל היא סוג של גן עדן. זמני, מעורער, אבל פורח. על הרקע הזו, אפשר כבר לקבוע בוודאות מסוימת, שהמחאה החברתית עברה מן העולם במתכונתה המוכרת. הפרדוקס הוא, שבסופו של יום היא גרמה מעט תועלת, ולא מעט נזק לאלה שחוללו אותה. הפעילות הכלכלית בחודשי הקיץ כמעט קפאה לחלוטין. המפרסמים הגדולים חדלו לפרסם. כולם ירדו לבונקר, חוששים מחרבו המתהפכת של הציבור, שהפך בן לילה מעדר כבשים פועות לעדר בופאלו דוהר (וטוב שכך).
בסוף , הקוטג' אכן הוזל, מחירי הדירות מתחילים לרדת (בלי קשר למחאה), אבל גלי פיטורים מתחילים לצוץ בענפים שונים, ההאטה כבר כאן, הממשלה תיאלץ בקרוב להדק את החגורה, ושום דבר ממשי לא יקרה. אסור לשכוח שלכל מטבע (ובעיקר לאירו) יש שני צדדים. המעמד הבינוני בישראל זועק על מצבו ומתפעל מהמדינות הנאורות שבהן יש חופשת לידה ארוכה יותר, משכנתה נדיבה יותר, יוקר מחיה סביר יותר וכו', מצד שני המדינות האלה ממש מתפרקות עכשיו ופושטות רגל, אחת בעקבות רעותה. כך שהאמת נמצאת איפשהו באמצע.
המחאה החברתית באה ממקום אמיתי, טהור, והיא משקפת מצוקה מציאותית. אבל, ויש כאן אבל גדול ומשמעותי, אי אפשר להתנתק מהנסיבות שבהן נמצאת המדינה ולהתנהג כאילו זה הזמן הנכון לטלטל את הספינה.
הוויכוח שהתנהל השבוע בין שר האוצר שטייניץ לשר הביטחון ברק, וגלש מדי פעם גם לביטויים משעשעים (" אין לו מושג", אמר שטייניץ על ברק, שענה לו באותה מטבע, ואני מקווה ששניהם טועים), הוא ויכוח אמיתי ונוקב, שטרם הוכרע. מול עמדתו של שטייניץ שאסור לפתוח את התקציב, אסור לחרוג ממנו במילימטר, צריך לשמור על הספינה כי האוקיינוס השתגע, ניצב ברק, שדווקא העמיק את הבנתו בנושאים הכלכליים באחרונה.
כשברק הפנה את שטייניץ לקרוא את כתביהם של חתני פרס נובל כמו קרוגמן ורוביני, הוא הזכיר, באותה נשימה, גם
מדובר באדם מוכשר שרוב נבואותיו מהשנים האחרונות התממשו במלואן, כולל נבואת האימים ההזויה והמוזרה שהשמיע לפני שנים, לפיה גוש האירו בסכנה. ובכן, טיומקין צדק, וכשהוא מטיף להגדלת מסגרת התקציב ופיזור כסף ממשלתי כדי לעודד את הפעילות במשק, יכול להיות שהוא צודק פעם נוספת. ויכול להיות שלא.
ועכשיו לעניין האיראני. "אם הייתי מנהיג איראני, כנראה גם אני הייתי רוצה נשק גרעיני", אמר אהוד ברק השבוע. הוא לא אמר את הדברים בישיבה סודית של השמינייה, וגם לא בישיבה חשאית של הקבינט, אלא בראיון לערוץ טלוויזיה בארצות הברית.
למען ההגינות, צריך להוסיף שזה הלך ככה: המראיין צ'רלי רוז שאל את ברק, "לו היית מנהיג איראני, האם לא היית רוצה נשק גרעיני? ", וברק ענה, "כנראה, כנראה". מה שלא באמת משנה את הכותרת. כי הדיבור הזה בא בעיצומה של דרישה שלטונית, מטעמם של בנימין נתניהו ואהוד ברק, להפסיק את הברברת בנושא הגרעין האיראני, ובאותו זמן ממש ביטל ברק את השתתפותו, שכבר אושרה, ב"פורום סבן" שאמור להתקיים בוושינגטון בסוף החודש.
ההערכה שפורסמה השבוע בתקשורת הייתה כי ההוראה לבטל את ההשתתפות (גם שר החוץ אביגדור ליברמן ביטל ברגע האחרון) ניתנה על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו, כדי שברק וליברמן לא ייקלעו ל"עימות פומבי" נוסף עם שניים אחרים שמשתתפים בפורום הזה, ראש המוסד לשעבר מאיר דגן והרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי. מדובר, אגב, בשטויות מוחלטות, כי הדברים הנאמרים בפורום סבן אינם פומביים (גילוי נאות: גם אני משתתף מדי פעם בפורום הזה), ולא מתפרסמים, ולא מודלפים, על פי כללים הנקבעים מראש. אין בפורום הזה עימותים פומביים, וגם לא תוכננו בו עימותים פרונטליים, יש שם דיאלוג אסטרטגי רגיש, אינטליגנטי, החשוב והמעמיק מסוגו שמתקיים בשנים האחרונות בין ישראל לארצות הברית (שאינו רשמי).
אז מה כן קרה? להערכתי, ברק פשוט לא מוכן להשתתף באותו פורום בו משתתפים דגן ואשכנזי. נקודה. אין לי הוכחה אמפירית להערכה הזו, רק ניסיון היסטורי (מלשכת ברק נמסר בתגובה: מדובר באילוצי לו"ז. אין שום הוראה של לשכת ראש הממשלה). ואצל ברק ההיסטוריה חוזרת בכל פעם מחדש, ובמדויק. זוכרים איך אמר אז, ב-98', בראיון טלוויזיה לגדעון לוי, עוד לפני שנבחר לראשות הממשלה, ש"אילו הייתי פלסטיני ייתכן שהייתי מתגייס לאחד מארגוני הטרור"? אז הנה, אמר את זה שוב, רק על האיראנים.
בקיצור, אילו ברק היה פלסטיני, הוא היה טרוריסט, לו הוא היה איראני, אז הייתה לו פצצת גרעין. למה שלא יהיה סתם ישראלי צנוע ונורמלי שמתעסק בענייניו? אגב, הוא גם אמר, באותו ראיון, שגם לישראל יש, לכאורה, פצצת גרעין. העיקר שיצא נגד הפטפטת.
העניין המהותי הוא שברק, מתחת לחזות האנליטית והצוננת, הוא אדם יצרי וילדותי. המלחמה שהכריז על אשכנזי, רמטכ"ל מכהן, הייתה בדיוק כזו. מדובר בכמויות מסחריות של שנאה עיוורת, שמאבדת לפעמים פרופורציות, ושורפת כל חלקה טובה. אפשר לזהות את שרידיה עד היום: הביטול המטופש של ההשתתפות בפורום סבן, או הדברים שכתב השבוע דובר-העל של ברק, המקורב דן מרגלית: הוא נדרש לאמירתו של הרמטכ"ל בני גנץ, שהצהיר השבוע שייתכן שיהיה צורך לבצע מהלך צבאי נרחב בעזה. מרגלית הילל ושיבח את גנץ, והביע תקווה שהמהלך הצבאי הזה יהיה הפעם מוצלח, לא כמו ב"עופרת יצוקה" שהסתיימה, על פי מרגלית, תחת פיקודו של גבי אשכנזי, ב"כישלון, אכזבה ותסכול".
עכשיו גשו נא לארכיון ותבדקו מה כתב אותו מרגלית על מבצע "עופרת יצוקה" בעבר, כשייחס אותו ליואב גלנט. אז, כשגלנט עוד כיהן כ"רמטכ"ל הבא", הילל מרגלית ופיאר את האלוף גלנט על המבצע המרשים והמוצלח, שהסתיים במספר קטן של אבידות והחזיר את ההרתעה לצה"ל. במילים אחרות: יש שני מבצעי "עופרת יצוקה". האחד , בפיקודו של אשכנזי, נכשל. השני, בפיקודו של גלנט, הצליח. זוהי מורשת ברק, זה מה שמפמפמים משרתיו, וזה היה יכול להיות מגוחך, אלמלא זה היה של כולנו.
שאלה: אם מישהו יביא היום מידע מוצק ואמין שיכול לגרום להפלתו של ראש הממשלה, ויחפש עיתונאי או כלי תקשורת שיפרסם אותו, האם ימצא? תשובה: אני לא בטוח. מתמעטים מאוד כלי התקשורת שיסכימו לפרסם מידע כזה. יש עדיין פה ושם קני התנגדות אחרונים, אבל גם הם הולכים ונשחקים.
עוד שאלה: נניח שהמקור המדובר יביא רק קצה חוט, שמצריך להמשיך לבצע תחקיר מייגע כדי לאמת ולהוכיח את המידע, שעלול להביא להפלתו של ראש ממשלה. האם יש עיתונאי שירים את הכפפה ויבצע את העבודה? תשובה: אני חושש שלא. כן, עד כדי כך. על ערוצי התקשורת הממלכתיים כבר דיברנו, ועוד נדבר בהמשך.
את ערוץ 10 מנסים לסגור, וגם כך כבר סירסו אותו למוות. העיתונות המודפסת נחלשת במהירות וגם בה נפלה כבר מזמן שלהבת. גלי צה"ל אולפה ונכבשה על ידי שר הביטחון. מה נשאר? לא הרבה. קשה להאמין, אבל זו עובדה. כבר מזמן ויתרה התקשורת בישראל על חובתה לדווח לציבור מה באמת מתרחש בין כותלי ביתו ולשכתו של ראש הממשלה. אפילו אני, שהשתדלתי לשאת בנטל, כבר לא מה שהייתי פעם.
השבוע, למשל, נודע לי ששני המקורבים שלחצו על מבקר המדינה להזיז את נצ"מ בדימוס נחום לוי מתפקידו כראש צוות הבדיקה של פרשת "ביביטורס" הם אנשים מעניינים. האחד הוא, כצפוי, עורך הדין המשפחתי של נתניהו. השני הוא, שלא כצפוי, נבחר ציבור, חבר הכנסת יריב לוין, אבי "חוק השימוע" לשופטי העליון. בימים רגילים, זו כותרת. בימים אלה, זה נתחב לירכתי הטור שאתם קוראים עכשיו.
כל מי שטוען שהתקשורת שמאלנית ושמדובר, בסך הכל, ב"תיקון", לועג לעצמו. אין כאן עניין של שמאל או ימין. התקשורת רדפה את אהוד אולמרט בדורסנות חסרת תקדים, אף על פי שהציע לפלסטינים חצי ירושלים. התקשורת גם הפילה אותו (יחד עם חבורה סודית של מושכים בחוטים, אנשי פרקליטות וכו'). התקשורת רדפה אחרי אריאל שרון, אבי ההתנתקות, גם אחרי שאותרג כביכול. התקשורת רודפת אחרי השלטון כי זהו תפקידה, זה אמור להיות צרוב בגנים שלה, זוהי תכלית קיומה.
יריב לוין בתגובה: "אני מאמין שהמבקר לא יאפשר לדעותיו הפרטיות של מר לוי להשפיע על תוצאות הבדיקה. אני מניח שהמבקר ודאי ער לכך שהתבטאויותיו של מר לוי בעניינים הקשורים לבדיקה לא היו במקומן".
בישראל , התקשורת הפסיקה. היום היא בעיקר רודפת אחרי האופוזיציה. בהתחלה זו הייתה תופעת שוליים. בשנה האחרונה זה התעצם. ראו את ההתנצלות ההיא בערוץ 10, ואפילו הצוק הנישא, הסלע האיתן שנקרא ערוץ 2, פתח השבוע מהדורה עם מכתב הפיוס של סרקוזי לנתניהו, וגם סיים איתו את המהדורה.
הכינוי "שקרן", שהדביקו סרקוזי ואובמה לנתניהו כמה ימים קודם, פורסם בהרבה פחות הבלטה. לכולם ברור שה"שקרן" הרבה יותר אותנטי, כי נאמר בדלתיים סגורות, וכל ניסיונות הפיוס שבאו בעקבותיו נובעים מאינטרסים פוליטיים (גם אובמה וגם סרקוזי עומדים בפני בחירות). ועדיין , מכתבי הפיוס מקבלים כאן כותרות, בעוד האמירה המקורית מוצנעת.
הנה סיפור: התקשר אלי אחד, עוזי גדור. לא הכרתי אותו קודם. ישראלי יקר, בן למעלה מ-70, מבוני הארץ הזו. יועץ לשעבר של ראשי הממשלה נתניהו וברק, מי שהיה אבי ההתיישבות ברמת הגולן, מתכנן אריאל, מתכנן כביש "חוצה שומרון", הוגה תוכניות בענייני יישובים קהילתיים, שילוב המגזר הערבי, והכי חשוב, האחראי לקליטת יהודי ברית המועצות בזמנו, ואחד מאבות קליטת עליית יהודי אתיופיה.
הוא מלווה את הקהילה הזו מימיה הראשונים בארץ, סיפורי ההצלחה של העלייה הזו נחשבים לילדיו. "אני משתגע", אמר לי, "יש בחורה אחת, צגה מלקו, היא אולי הסמל הכי גדול של ההשתלבות של העלייה הזו בישראל. היא נחשבת לפרונט של העלייה הזו, היא משדרת את כל התוכניות באמהרית ברדיו ובטלוויזיה, היא עשתה תואר ראשון וגם תואר שני, עברה את כל המסלולים, עבדה קשה, לפני שלוש שנים ניגשה למכרז של רשות השידור וזכתה. מאז, היא מנהלת רשת א' ב"קול ישראל". סיפור מחמם לב, נפלא, ישראלי. ועכשיו", מספר גדור, "הגיע לשם מישהו והחליט שכל מנהלי התחנות יסיימו את הקדנציות. והיא תצטרך ללכת הביתה".
אגב , המכרזים ברשות השידור הם לשלוש שנים. בקרוב אכן תסתיים התקופה הזו. אבל ברשות נהוג ומקובל שאחרי שלוש השנים הראשונות יש הארכה לשלוש נוספות, ורק אחרי שש שנים יוצא מכרז חדש. "אני לא מצליח להבין את זה", אמר גדור, "הם רוצים לנקות את האורוות, אבל מה זה קשור. צגה היא אם חד הורית לשני ילדים. אני מלווה אותה מרחוק. היא מתקשרת כל חג להגיד חג שמח, וזהו. היא האישה הראשונה שמנהלת תחנה, וכמובן גם האתיופית הראשונה. ניסו להתנכל לה, אבל היא התגברה על הכל. היא מוכשרת, רהוטה, מדברת אנגלית ברמת שפת אם, היו לה הישגים נהדרים ברשת א', יש על זה קונצנזוס. אני לא מבין עד כמה הם יכולים להיות אטומים שם".
הם יכולים, גדור. הם יכולים. ח"כ אופיר אקוניס חוקק לא מזמן חוק שיבטיח את הייצוג ההולם של האתיופים בכל הרשויות הממלכתיות בישראל. אז חוקק. השבוע נעשתה בדיקה והתברר שהחוק לא יושם. למה שייושם. הנה בא יוני בן-מנחם, מנכ"ל רשות השידור )לחשוב שהאיש הזה נכנס לנעליהם של אורי פורת, מוטי קירשנבאום, טומי לפיד, מוטי שקלאר (, ובועט ברגל גסה במה שבא לו.
אבל סיפורה של צגה מלקו הוא רק סימפטום. מתקשרים אלי כמעט כל יום אנשים מתוך "קול ישראל". מתוך הערוץ הראשון. עיתונאים, עורכים, מפיקים. לא פוליטיים. אנשי מקצוע ועבודה. יש שם רבים כאלה (ויש גם תוכניות מצוינות, כמו "מבט שני" הנפלאה). " אתם לא מבינים מה הולך כאן", הם אומרים, "זו פשוט מאפיה. זו אווירת טרור שלא הייתה מעולם. החלטות לא מקצועיות, הכל מוכתב מלמעלה". בשבוע שעבר סיפרתי כאן את הסיפור הלא ייאמן שבמסגרתו "קול ישראל" ניצל איזה גיהוק של זרזיר אינטרנט, שעובד בשירות לשכת ראש הממשלה, כדי לפרסם לאורך יום שלם ש"המבקר ניקה את ראש הממשלה בפרשת ביביטורס, וכל הפרשה הזו נגמרה בלי כלום". שקר וכזב, כמובן, איש לא התקשר למבקר או לדוברו. התגובה הרשמית שנמסרה לי היא ש"מדובר בספין של גורמים אינטרסנטיים מתוך רשות השידור".
אריה גולן, גדול מגישי הבוקר בישראל, אמר למחרת ב"פגוש את העיתונות" שמדובר אכן בכשל מקצועי חמור. עכשיו מתברר שלא רק ב"קול ישראל", גם ב"מבט" של הערוץ הראשון פורסמה ידיעה דומה. לא כתבה אותה עורכת המהדורה, ולא עורכת המשנה, וגם לא המגישים. כתב את הידיעה הזו לא אחר מאשר מנהל החדשות (הזמני) של הטלוויזיה, שרוצה להיות הקבוע. הוא ולא אחר. אני מניח שההוראה הגיעה מגבוה.
השבוע התקיים דיון על המתרחש ברשות השידור בוועדה לביקורת המדינה בכנסת. בדיון נשאלו בן-מנחם, אמיר גילת (יו"ר הרשות) ומיכאל מירו (מנהל הרדיו) מדוע זומנו 30 עובדים לשימוע לפני פיטורים. הם טענו שלא מדובר בשימוע לפני פיטורים, ובסך הכל "רצינו לשמוע את העובדים".
בתגובה , שלף רוני בראון, יו"ר הוועדה, את מכתבי השימוע, שבהם מצוין במפורש שמדובר בהפסקת עבודה. גם השקר הזה נחשף, ובקלות. אבל נדמה לי שהם לא ממש מתרגשים. הם לא ממש סופרים אותנו. הם מופעלים מגבוה, הם חדורי מוטיבציה, הם צריכים לספק את הסחורה לאדוניהם והם מספקים אותה.
מרשות השידור נמסר בתגובה: "מנכ"ל רשות השידור יוני בן-מנחם נמצא ביחסים טובים עם צגה מלקו, והוא זה אשר קידם אותה לתפקיד ראש מדור אמהרית, בעת ששימש מנהל'קול ישראל'. באפשרותה של מלקו לשוב ולהתמודד במכרז, ומכל מקום יודגש כי היא לא פוטרה, אלא סיימה את הקדנציה שלה ותמשיך לעבוד ברשות השידור.
"בעניין הידיעה ששודרה במבט בנושא מבקר המדינה וביביטורס, לא מדובר בשום 'הוראה מלמעלה', אלא בשיקולים מקצועיים".
ביום ראשון ייערך בתל אביב כנס גדול של עיתונאים המודאגים מהמצב המפורט כאן. מודאגים בצדק. הוזמנתי לדבר בכנס הזה, אך לצערי לא אהיה בארץ ביום ראשון. לו הייתי בא, מה שהייתי אומר הוא תמצית של מה שאני כותב כאן בחודשים האחרונים. ההתקפה על התקשורת ועל חופש הביטוי בישראל היא התקפה מתוכננת, אלימה ומתוזמרת.
הם לא מפחדים, והם גם לא מבינים מה שהם עושים. הדרך היחידה שנותרה לנו היא להילחם בחזרה, בכל הכוח. לא לפחד. גם כך, מעמדה של התקשורת החופשית בעולם המערבי הולך ומידרדר. חלק מהביקורת היא סופגת בצדק, אבל המשך קיומה ועצמאותה חיוני לכל מי ששואף לחיות במשטר דמוקרטי. אם אנחנו רוצים לחיות, אנחנו צריכים להתאחד היום, ולצאת למלחמה. ללא מורא, וללא משוא פנים.
אקו"ם