איש השבוע של הפוליטיקה: השר נאמן
לשר המשפטים אין ציבור בוחרים לרצות, אך יש לו פטרון פוליטי בשם אביגדור ליברמן וחשבון פתוח עם "כנופיית שלטון החוק"
החוק יאפשר למנות את השופט נעם סולברג, חובש כיפה מאלון שבות, לבית המשפט העליון, אבל הוא גם יעניק לנאמן שליטה מוחלטת במינוי כל שופטי המחוזי והשלום. השר הוא גם המושך בחוטים של "חוק גרוניס" שיזם ח"כ יעקב כץ )כצ'לה ( מהאיחוד הלאומי, ושנועד לאפשר את מינויו של השופט השמרן אשר גרוניס לנשיא בית המשפט העליון במקומה של דורית ביניש לאחר פרישתה.
באופן מוזר איש השבוע של הפוליטיקה, השר יעקב נאמן, נותר רוב הזמן במחשכים. בחזית הופיעו שלוחיו. פעם זה ח"כ רוברט אילטוב מישראל ביתנו, שיזם את החוק לשינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים, ופעם אלה חברי הכנסת זאב אלקין ויריב לוין מהליכוד, ששוברים שיאים של אדנות וגסות רוח כלפי בית המשפט העליון במסגרת הצעת החוק, שבה הם דורשים להעביר את שופטי העליון הליך של שימוע בפני הכנסת לפני מינויים. איתם בחזית נמצא כל העת יו"ר ועדת החוקה דוד רותם מישראל ביתנו, זה שיצא מכליו השבוע בדיון על החוק לשינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים, כשח"כ זהבה גלאון קראה לו "בריון" והוא בתגובה נופף בפטיש היו"ר, הוציא אותה מהדיון והסביר לה שהיא "אפילו לא בהמה".
רותם , אלקין ולוין, המחזיקים בעמדות מפתח בכנסת, הם החיילים הנאמנים של נאמן, שמשחק בקלפים של המערכת הפוליטית, הכנסת והממשלה כדי לשפר
לוין, יו"ר ועדת הכנסת, נוהג לתאר את פעילותו נגד "שלטון השמאל" בבית המשפט העליון כלא פחות מאשר ציווי משיחי. השבוע בראיון לגלי צה"ל הוא נשמע כך: "אני עובד קשה בשליחות הציבור ששלח אותי לממש את האג'נדה לה אני מחויב. מערכת המשפט שלנו זקוקה לשינוי. אלה גם הדברים שאמרתי בנאום הבכורה שלי בכנסת". את הריאיון קיימו איתו בעקבות עוד הצעת חוק שיזם, עם ח"כ דני דנון, בשם אותה שליחות - להגביל את מספר העתירות של ארגוני השמאל לבג"ץ.
לא לחינם אלקין ולוין מחשיבים את "הציבור ששלח אותם". עכשיו הם אבירי הימין הקיצוני והמתנחלים - ציבור שהתפקד באלפיו לליכוד ויכול להבטיח להם מקום בכנסת הבאה. דווקא בהקשר הזה כדאי לאלקין, היסטוריון מחונן, ללמוד מההיסטוריה הקרובה. הגרעין הקשה של מורדי הליכוד שקם בעקבות ההתנתקות והלך והקצין, כי חשב שבאופן הזה יקנה את מקומו בכנסת הבאה, נפלט מתוך הליכוד.
מרכז הליכוד, שראה בהם אחראים להקצנה ולמצבו הקשה של הליכוד שעבר התפלגות, בא איתם חשבון ביום הדין. כך מצאו עצמם עוזי לנדאו, גילה גמליאל, מיכאל רצון ואיוב קרא מחוץ לכנסת. חלקם הכו על חטא. לא לחינם אפילו בני בגין, הסמן האידיאולוגי של הליכוד, מוצא עצמו נבוך כל פעם מחדש. באחת מישיבות הסיעה האחרונות התוודה באוזני אחד מחבריו שהוא מרגיש "כמו חייזר".
בעוד אלקין ולוין שבויים בקונספציה, נאמן לעומתם לא צריך להיבחר בשום פריימריז או מרכז מפלגה. אין לו ציבור בוחרים לרצות, אבל יש לו פטרון פוליטי, אביגדור ליברמן, שאת רצונו כך נראה הוא מבקש להשביע. נאמן מונה לשר משפטים באמצעות פשרה בין ליברמן לנתניהו. ליברמן רצה שדניאל פרידמן, שנוא נפשה של המערכת המשפטית, יישאר, נתניהו התנגד, ואז נשלף שמו של נאמן, שמונה לשר משפטים על מכסת שרי הליכוד.
מקורב לנתניהו אבל בעל ברית נאמן של ליברמן. לפעמים נדמה שנאמן, שמונה בממשלת נתניהו הראשונה לשר משפטים והתפטר אחרי חודש וחצי בשל חקירת משטרה על מתן תצהיר כוזב, וזוכה כעבור כמה חודשים, בא לנקות שולחן אחרי "התיק שתפרה לו כנופיית שלטון החוק". המחויבות לליברמן והתיקון האישי שבא לעשות בכהונה הנוכחית כשר המשפטים, כמו גם נטייתו לכיוון משפט שמרני בעל מאפיינים דתיים, עשויים להסביר את סדר היום שלו.
מאז נכנס השר נאמן לתפקידו חלפו להן כמעט שלוש שנים, אך קשה להיזכר ברפורמה או במהלך משמעותי שניסה להוביל. אפילו היוזמה שלו לפצל את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, שזכתה לכתף קרה מצד נתניהו, התאדתה. בגיל 72 לנאמן אין שאיפות פוליטיות גדולות. הוא עזב את משרד עורכי הדין הרצוג-פוקס-נאמן שבו היה שותף במשך שנים כאיש עשיר. מאז מונה לשר כמעט אינו מתראיין, והוא גם אינו מייחס חשיבות למה שכותבים עליו, לביקורת או להתקפות ציבוריות.
בקרב שרים בליכוד הוא מוגדר כ"קבלן הביצוע של איווט" או כעורך הדין שלו. שר בכיר אמר עליו: "אין לנו היום שר משפטים שאפילו מדבר בססמאות על זכויות אדם ודמוקרטיה. לצערי הרב, הוא עורך דין. עורך הדין של ליברמן המייצג נאמנה את תפיסת עולמו". שרים בכירים החברים בוועדת השרים לענייני חקיקה, שבראשה הוא עומד, סיפרו השבוע על מעורבות נאמן בחוק לשינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים.
לפני שבועיים הגיע החוק לוועדת השרים לחקיקה. נאמן לא השתתף בהצבעה, כאילו אינו מעורב. התוצאה הייתה תיקו, ולכאורה אילו נאמן היה מצביע בעד, הוא היה מכריע את הכף. אלא שנאמן חשש שאם החוק יעבור יוגש ערר על ידי המתנגדים, ועל פי הנוהל במצב שבו המתנגדים מגישים ערר, הם יכולים לדרוש קיום דיון בממשלה, ואז ההצעה קרוב לוודאי תיפול. נאמן העדיף להפיל את ההצעה, והוגש ערר על ידי השרה סופה לנדוור מישראל ביתנו. כפי שנאמן רצה, ההצעה חזרה לוועדה. גם הפעם נאמן לא השתתף בהצבעה, ושוב היה תיקו. היושבים בחדר צפו בו סופר פעם ועוד פעם. כשהתיקו נותר בעינו, הוא הצטרף למצביעים בעד. ההצעה עברה.
המבוכה הייתה גדולה. השר דן מרידור עזב את החדר בכעס. השרים האחרים סתם נעו בחוסר נוחות.
שר אחר מהליכוד, גלעד ארדן, לא האמין למשמע אוזניו השבוע כשנאמן הסביר במליאת הכנסת שהוא נגד מינוי שופט מזרחי בגלל מזרחיותו. מוקדם יותר, בראיון עם ארדן שפרסמתי ביום ראשון, הצהיר ארדן כי הוא פועל לתקן את המצב המסתמן, שבו בסבב המינויים הקרוב לא ימונה אף שופט מזרחי לעליון.
איך תקדם את היוזמה? שאלתי, וארדן עדכן שכבר דיבר עם ביניש ונאמן. "אני חייב לומר שיש אוזן קשבת לנושא, ואני מקווה שנגיע להחלטות מחייבות כבר בסוף החודש". אבל בנאומו בכנסת נאמן נשמע ממש כועס וכאילו תקף בעקיפין את ארדן: "הפכו את הנושא הזה לדגל בפריימריז. בושה וחרפה. אני ממש מתבייש בזה שחברי הכנסת עושים את הדבר הזה".
ארדן מבחינתו בטוח ששמע היטב את נאמן והוא עומד מאחורי הדברים שאמר בראיון. מלשכת נאמן נמסר כי "שר המשפטים בדברים שנשא במליאת הכנסת ציין כי ישנם גורמים ההופכים את נושא בחירת שופט מזרחי לסיסמה ולדגל לטובת הפריימריז. הוא מתבייש בכך והדבר גורם עוול הן לשופטים והן לבית המשפט ".
חוק השימוע לשופטים, תודה לאל, עבר מן העולם. מה שנשאר ממנו הם שני דברים. האחד הוא ההבנה שהחוק כנראה לא נועד לעבור, וגם אלקין בעצמו ידע זאת, כך שכפי הנראה הוא נועד להתסיס את המערכת הפוליטית באופן שיעמעם את הדיון והביקורת על החוק לשינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים - הדבר המרכזי שנאמן רוצה בו. הדבר השני הוא ראש הממשלה, שהעדיף להחריש ולתת למהומה להשתולל במקום לדפוק ביום ראשון על השולחן ולהדוף את הצעת האיוולת, שמראש היה ידוע כי הוא מתנגד לה.
ממי חשש? האם התחייב לנאמן להנמיך פרופיל? האם סתם התמהמה בקבלת ההחלטה? רק ביום רביעי יצאה הודעה מטעם נתניהו, שבה נאמר כי הוא מתנגד לחוק השימוע, מסתייג מהרעיון והורה לאלקין לחדול מחקיקתו. אלקין פירש את נוסח ההודעה כסוג של תרגיל מנהיגות שביצע נתניהו על גבו. בפועל כבר היה ברור שהחוק גווע ונמצאה איזו פשרה. נדמה שאחרי כמה ימים גם נתניהו הבין שהוא חייב לעצור את הדהירה של חבורת אלקין, שהיא מזיקה, ושאחרי שכבר נגע בקונצנזוס והתחזק בסקרים משהו שוב סוחב אותו אל מחוזות הימין ההזויים, וזו אפילו לא האג'נדה שלו. זה חבל, כי נתניהו, המבקש להיחשב כמנהיג שיודע להחליט, יכול היה לצאת גדול מהסיפור הזה. אבל כמעט כמו תמיד הוא התערב רק כשהעניין עמד על סף פיצוץ.
בצירוף מקרים או לא, הודעת נתניהו יצאה בסמיכות למועד שבו ביקר נשיא בית המשפט העליון לשעבר ואבי האקטיביזם השיפוטי אהרן ברק בבית ראש הממשלה, כשבא לנחם את שרה נתניהו על מות אביה. כמה שעות לאחר מכן ביקרה בבית גם נשיאת העליון ביניש. היא ישבה ליד בני הזוג ממושכות, כשלפתע קמה ללכת. הסיבה התבררה כשדמותו של אלקין צצה לפתע במתחם האבלים. כשיצאה, התנהלה בין השניים שיחה שנראתה למתבונן מהצד קרה. שפת גופה של ביניש שידרה סלידה.
בדיוק על פי אותו דפוס פעולה בעניין חוק השימוע, נתניהו בשבתו כשר הבריאות דחה ודחה את התערבותו במשבר המתמחים, שבינתיים תפח לממדים מפחידים. נתניהו הניח כנראה שהבעיה תיעלם מעצמה, אחרת לא ברור מדוע הוא הניח ליובל שטייניץ לשכנע אותו שאין טעם להתערב במשבר כי העניין נמצא בערכאות משפטיות ושם הוא ייפתר. יותר מששטייניץ רצה לשכנע כנראה, נתניהו רצה להיות משוכנע. הוא עבר מעמדת המנהיג לעמדת המשקיף, עד שמה שיכול היה להיגמר לפני חודש הלך והסתבך השבוע לכדי אובדן שליטה וכאוס.
רק ביום רביעי האחרון נפל בלשכת ראש הממשלה האסימון, שבמלחמה על דעת הקהל במשבר המתמחים הוא הולך להפסיד בענק, ושטייניץ וסגן שר הבריאות יעקב ליצמן נקראו אליו בבהילות לפגישות מרתוניות. בלשכת נתניהו מסבירים שלא היה נכון לנהל דיאלוג עד עכשיו, בזמן שהמתמחים עוברים על החוק. נדמה שהתשובה המתחכמת הזו לא משכנעת אפילו את מנסחיה. כי בפרפראזה על נתניהו הצעיר "זאת לא השאלה". השאלה היא איפה היה נתניהו במשך חודשים, עוד לפני שהמתמחים הפכו לעבריינים בעל כורחם, ומדוע הפקיר את המשבר המתגלגל בידי הצמד שטייניץ וליצמן?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם