ראשי » חדשות » בעולם » חדשות חוץ

"האביב הערבי" הוא גלישה בינ"ל לאנרכיה

מי יטפל בכל זה? אמריקה? הצחקתם את אחמדינג'אד. מעמדה של ארצות הברית לא היה נמוך יותר מאז תום מלחמת העולם השנייה

בנימין נתניהו היה יכול להיות עכשיו במקום אחר לגמרי. לפני כמה שבועות הוא העביר (לצערי) את עסקת שליט במהלך בזק מנהיגותי בממשלה וביצע אותה. לרגע נדמה היה שהוא הופך למנהיג של כו-לם. הסקרים חייכו אליו, המרכז חיבק אותו, השמאל הביט בו במבט מפויס.

מסביב המשיך המזרח התיכון להתפרק לגורמיו, הפלסטינים עדיין מסוכסכים, המהלך באו"ם די תקוע, אירופה מתפרקת ומתבוססת בצרותיה, אמריקה נכנסה לשנת בחירות, וברק אובמה סתם את האף וחיבק אף הוא את נתניהו. אין תהליך שלום, אבל גם אין מלחמה, ואולי גם אין פרטנר, ואפילו כבר אין מחאה חברתית, שגוועה וטבעה בגשם.

לנתניהו הייתה הזדמנות פז, אולי בלתי חוזרת, לתקוע מאחז בלתי חוקי במרכז הארכימדי של הציבוריות הישראלית, שלא כדי לזוז משם אי פעם. המרכז הדמיוני הזה הוא חלומו של כל ראש ממשלה בישראל. במדינה שסועה כמו שלנו, הנוסחה המאפשרת למנהיג לשבת על הגדר, רגל פה ומנדט שם, היא נוסחה סודית נזילה ויקרת מציאות. לא רבים זכו לפצח אותה.

אהוד ברק היה שם חמש דקות בערך, מיד לאחר ניצחונו בבחירות 99'. מנחם בגין היה שם בין חתימת הסכם השלום עם מצרים לפרוץ מלחמת לבנון. מי שהשתלט על המרכז הזה לפרק הזמן הארוך ביותר היה אריאל שרון, שהמיר את תדמית זולל הערבים והאיש שאינו עוצר באדום, שאיתה עשה קריירה, בדמות הסב החביב של כולנו (עוד לפני שביצע את ההתנתקות).

נתניהו יכול היה להגיע לשם אף הוא. הוא לא היה צריך לסגת מהשטחים בשביל זה. הוא בסך הכל היה צריך לריב קצת עם האלקינים. הוא היה צריך להתייצב מול הגל העכור של חקיקה סמי-פשיסטית ששוטף עכשיו את הכנסת ולחסום אותה בגופו ובכוח מנהיגותו. לו עשה כן, היה רושם את המרכז הישראלי על שמו, בטאבו, וכמעט לא מאבד נפח בימין (אולי בימין הקיצוני).

אבל הפחד של נתניהו מאלקין, יריב לוין וציפי חוטובלי עשה את שלו. ביבי יודע שמאחורי שלושת אלה ניצבת דמותו המאיימת באמת של אביגדור ליברמן. כאן מדובר כבר בפחד קיומי. הסיוט של נתניהו הוא שליברמן יגנוב לו את הימין. הוא קם עם זה בבוקר, והולך לישון עם זה בלילה. מרוב שהוא משקיע בימין, הוא נסחף ונפלט מהמרכז.

אגב, אם מישהו מרגיש עכשיו תחושה קלה של דז'ה- וו, זה לא במקרה. הרי נתניהו כבר היה בסיפור הזה בדיוק בקדנציה הקודמת שלו. אחד לאחד. הוא טס לוואי פלנטיישן, התפתל

והתחבט והתלבט, ובסוף חתם שם על הסכם עם יאסר ערפאת, בניצוחו של ביל קלינטון.

הוא שב ארצה כמנהיג הבלתי מעורער של המרכז-ימין הישראלי, אבל כנראה שבמטוס משהו או מישהו הפחידו אותו, וכבר כשיצא אל כבש המטוס וירד לעבר אדמת המולדת, הוא המציא את "שלישיית הקומבינה", פתח בהתקפת אמוק על שונאיו "בשמאל" (אז היו אלה אמנון ליפקין-שחק, אהוד ברק וחבריהם), ובסוף הפסיד את כל העולמות. גם את הימין, שהפיל אותו, וגם את השמאל-מרכז, שגירש אותו במקלות מלשכת ראש הממשלה.

נכון, נתניהו חזק היום בהרבה מכפי שהיה אז. גם בגלל הוואקום המנהיגותי, הסכסוכים בקדימה, העדר האלטרנטיבה והעובדה ששני התחומים החשובים, כלכלה וביטחון, עדיין יציבים. הוא צריך לזכור, שבישראל העוצמה זמנית, תחושת הכוח מתעתעת, הכל יכול להשתנות ולהתהפך כמעט בן לילה.

רק בקיץ האחרון הוא הזיע והתרוצץ כדי להרגיע את מאות האלפים ששטפו את הרחובות במחאה החברתית. מי שהיה בסביבתו אז סיפר על מצוקה, שלא להגיד פאניקה, שגרמה לנתניהו לכנס מסיבות עיתונאים בהולות, להקים ועדות גדולות, לאשר מסקנות נרחבות, ובסוף גם להחזיר את גלעד שליט. אצל ראש הממשלה שלנו יש שני מצבי צבירה אפשריים: פאניקה או אופוריה. אין באמצע. אין סתם שגרה. נכון להיום, הוא באופוריה.

יש כאלה שקוראים למצב רוחו הנוכחי של ביבי "שיכרון כוח". הם משתמשים בתיאורים קשים, אבל האמת היא שלא צריך לחדור לתוככי הלשכה כדי להבין את הלך הרוח. מספיק לעקוב אחר ההתנהלות בשבועות האחרונים, אחר הדורסנות, כדי להבין שיש כאן בעיה.

השבוע הוא שבר גם את השיאים של עצמו. בעוד קלגסיו ממשיכים לרמוס את השידור הציבורי, להדיח ולהשתיק, להטיל טרור ולאיים, שלף לפתע ראש הממשלה את ה"שינויים המבניים" בטלוויזיה החינוכית, שהפכו עוד באותו ערב ל"הכפפה לרשות השידור" (לאור הצלחתה המסחררת של הרשות, כנראה), והומרו כעבור כמה שעות בסגירתה. כל מי שמכיר את הנושא מקרוב (גילוי נאות: אני מכיר, אני מגיש בחינוכית תוכנית פעמיים בשבוע), יודע שהשליפה הנמהרת הזו של לשכת ראש הממשלה לא קשורה להתייעלות או לסיבות מקצועיות כלשהן.

מהלכים כאלה צריכים לבוא ממשרד האוצר, וממנו בלבד. בחוק ההסדרים האחרון סגירת החינוכית לא הייתה על הפרק. הנושא לא קיים על סדר היום, נקודה. אז מה עקץ פתאום את חבורת נתניהו, עד כדי משבר חריף עם השר הממונה (גדעון סער) והשתוללות בריונית בלתי מוסברת? יש כאן סיפור, שמעיד על רמות הטירוף שהגענו אליהן.

נדמה לי שזה סיפור שמצריך טיפול של מבקר המדינה. ובכל מקרה, ככל שנתניהו נעשה זחוח יותר, כך אנו יותר מועדים לפורענות. שיכרון כוח, אצל נתניהו, יכול להפוך במהירות לשיכרון מעמקים, שמוביל להתרסקות. צריך להתפלל שהאופוריה הנוכחית תחלוף לה, איכשהו, בלי טרגדיה.

כי טרגדיות יש כאן מספיק. ככל שחולף הזמן, כך מתברר שמה שכונה בתקשורת "אביב העמים הערבי" הוא, בעצם, גלישה גלובלית לאנרכיה. תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום. אין מילים קודרות מספיק כדי לתאר את הסובב אותנו: קדאפי נשחט, ובקרוב נתגעגע אליו. מה שיחליף אותו בלוב גרוע בהרבה ממה שהיה. קדאפי היה, בשנים האחרונות, פרא מבוית. ויתר על הגרעין, התיישר עם המערב, הפסיק לעשות בעיות. עכשיו ירש אותו ערב רב של שבטים מסוכסכים, שאחד המנהיגים שלהם היה פעם מעריץ של בן לאדן.

הלאה, תוניסיה: המדינה האיסלאמית הכי נאורה ורגועה תחת שלטונו של בן עלי, הפכה לדמוקרטיה. עם תוספת קטנה: המפלגה האיסלאמית ניצחה בבחירות. נראה מה ייצא מזה. והגענו למצרים. מובארק בכלוב, נראה שגם טנטאווי עושה את דרכו הבטוחה לשם. כמה שנתגעגע לשני אלה. ההמון המצרי מתאהב באנרכיה בכיכר תחריר, בינתיים המדינה מתפרקת ובקרוב תצוץ, כמו תמיד, המפלגה האיסלאמית כדי לאסוף את השלל כביצים עזובות.

זה לא אומר שבעוד כמה חודשים תפרוץ מלחמה עם מצרים, כי אין למצרים אפשרות כלכלית לעמוד במלחמה, אבל זה כן אומר שמה שהיה, לא יהיה עוד. שהגבול הרגוע בדרום יהפוך לגבול בעייתי. שחמאס ירים ראש ובמקום לקבל עליו נבוט מקהיר, ימצא שם אוזן קשבת. שה"סלע", כך כינה שמעון פרס את חוסני מובארק, נשטף אל הים הסוער, שמאיים עכשיו לשטוף את החוף.

נמשיך בסיבוב: ירדן מתנדנדת, המלך רועד מפחד, הוא שומע מירושלים דיבורים על חידוש "האופציה הירדנית" במתכונת הימנית שלה ("ירדן היא פלסטין"), הוא מזהיר ומתריע ובא לרמאללה ובעיקר מתפלל. תימן נפלה. הנשיא הפרו-מערבי נכנע והתפטר. במקומו יש סכנת אנרכיה.

סוריה עולה בלהבות. הנה, סוף סוף דבר אחד טוב. אסד יורה לכל עבר, הוא כבר נפל, אבל עוד לא עדכנו אותו. זה טוב שהוא נופל, כי זה יכול לפגוע בציר בין טהרן לביירות, השאלה היא רק מי יבוא במקומו. אנרכיה ואנדרלמוסיה נוסח מצרים תהפוך גם את הגבול ברמת הגולן לאזור מתוח, וניאלץ להיפרד גם מהשלווה היחסית הזו.

אם נתרחק קצת מזרחה, נמצא את עיראק, שמתפנה מכוחות אמריקאים, בסכנת ריסוק לגורמים, ומעבר לה איראן, שממשיכה כרגיל, ועוד לא דיברנו על המצב בפקיסטן (ועל הפצצה הפקיסטנית, שיכולה לזלוג בכל רגע נתון לכל מקום).

ועכשיו , מי אמור לטפל בכל זה? אמריקה? הצחקתם את אחמדינג'אד. אין אמריקה. מעמדה של ארצות הברית לא היה נמוך יותר מאז תום מלחמת העולם השנייה. העולם הפסיק לספור את האמריקאים, אין להם מרות, אין מהם מורא, אובמה הצליח להשמיד עד היסוד את כוח ההרתעה האמריקאי (למרות חיסולו של בן לאדן) ועשה את כל השגיאות האפשריות במזרח התיכון.

שלוש שנים מאז שניצח בבחירות, מוסר ברק אובמה עולם קשה בהרבה מזה שקיבל, עם הרבה פחות בעלי ברית (חלק מהם הוא זרק לכלבים באופן אישי), עם הרבה פחות קרדיט, עם הרבה יותר אויבים ומחרחרי ריב והרבה פחות שלום וסדר. אירופה? קורסת. אין אירופה. הסיפור הזה נגמר. אז מה נשאר? השרלטנות הרוסית והכלכלה הסינית.

העולם היה פעם דו קוטבי, בתקופת המלחמה הקרה, אחר כך הוא הפך לחד קוטבי, לאחר ניצחונה של אמריקה והתפרקות ברית המועצות, היום הוא רב קוטבי, אבל במובן השלילי של המילה. כל ממזר מלך. כל דאלים גבר. איש הישר בעיניו יעשה. והכי מסוכן, ניחשתם נכון, זה כאן.

על רקע הכאוס באזורנו בולטת העובדה שדווקא המשטרים המלוכניים מחזיקים עדיין מעמד. סעודיה, ירדן, בחריין ובעיקר מרוקו. מוחמד השישי, מלך מרוקו, השכיל לשלב אומץ וחזון ועשה מה שמנהיגים אחרים לא העזו לעשות: העביר מסמכויותיו לפרלמנט, והממשלה הבאה (הבחירות היום) תבחר את ראש הממשלה ותהיה חייבת בדיווח לפרלמנט.

המלך ייסד בעצם משטר מלוכני-פרלמנטרי והוכיח שמנהיג צעיר, מודרני ופרו-מערבי יכול להכניס מודרניזציה לשלטון בתנאי שהוא משקיע במקביל בחינוך ובהמוני העם. זה מה שמלך מרוקו עשה, ולכן הוא עדיין איתנו. אגב, בהקדמה לחוקה המרוקאית זוכים גם היהודים להתייחסות נפרדת, והם נחשבים לחלק מהזהות המרוקאית.

במצב הדברים הנוכחי אפשר להבין את רתיעתם של מנהיגי אירופה וארצות הברית מהתקפה ישראלית על איראן. רק זה חסר לעולם עכשיו. מנגד, אנחנו מתעניינים פחות באינטרסים של העולם, וקצת יותר בקיום הפיזי שלנו כאן. נותר קונפליקט בין שני הקטבים הללו.

מהלומה צבאית על איראן יכולה להביא להדלקת המפרץ והמזרח התיכון, מלחמה אזורית, מהומה גלובלית, עלייה דרמטית במחיר הנפט וקריסת הכלכלות שעוד לא קרסו באירופה (ואמריקה גם). על זה, בדיוק, משחקת ישראל. החרב הזו מתהפכת מעל ראשו של העולם עכשיו, מצד אחד אוחזים בה נתניהו וברק, מצד שני מביטים בה, בחלחלה, בברלין, בפריז ובוושינגטון.

העניין הוא, שכדי לממש את האיום ולתקוף את תשתית הגרעין באיראן, ישראל צריכה לבנות קואליציה. כמו שבנה, בזמנו, ג'ורג' בוש האב. בתחום הזה אנחנו קצת חלשים. נתניהו מתנהל כאילו המעצמה העולמית היחידה שנותרה כעת, אחרי קריסת הענקים, היא ישראל. הוא לא הסדיר את המתיחות עם טורקיה, הוא לא נותן שום דבר כדי להרגיע את אירופה, ועל היחסים עם אובמה אין טעם לדבר.

כשיצטרך את כל אלה, באביב הבא, לא בטוח שהם יהיו שם. אגב, במאמר מוסגר, במהלך הדיון בוועדת השרים לחקיקה בחוק העמותות, ביקש השר בני בגין מהיועץ לביטחון לאומי, האלוף במילואים יעקב עמידרור, לתת סקירה לשרים על נזקיה של ההצעה. הנושא פורסם בתקשורת וגרר ביקורת קשה. איך עמידרור מרשה לעצמו להתערב במחלוקת פוליטית כזו, ומדוע ראש הממשלה מביע תמיכה בחוק מסוים והיועץ שלו לביטחון לאומי פועל נגדו.

בירור מעלה שזו אינה הפעם הראשונה שעמידרור נתפס במחשבות פרגמטיות. גורם הבקיא במתרחש בלשכת נתניהו אומר שעמידרור, איש ימין אידאולוגי ואדם ישר דרך ועקבי, הוא היום הגורם הכי פרגמטי בלשכת ראש הממשלה, כולל כולם. אני לא יודע מה זה אמור להעיד, ועל מי. תלוי מאיפה מסתכלים.

כשניסיתי לברר מה קרה לעמידרור, האם "דברים שרואים מכאן לא רואים משם", נדחיתי. הוא פשוט מבין את התסבוכת ואת גודל השעה, אמר מישהו שעובד עם עמידרור, והוא מבדיל בין המקרים שבהם צריך להתעקש, ובין המקרים שבהם צריך למצוא פתרון יצירתי ולרדת מהעץ.

עמידרור, צריך לזכור, הוא בוגר לשכות רבות, היה מזכיר צבאי של שרי ביטחון והתנהלות לשכתית מוכרת לו היטב (אם כי לא בתצורתה בלשכת נתניהו). מה שנותר לנו, זה לסמוך עליו.

ועכשיו, לסיכום הפרק הזה, ובהמשך למה שנכתב כאן בשבוע שעבר, נחשו מהו סדר היום של ממשלת ישראל בישיבתה השבועית מחרתיים בעשר בבוקר? האם דנים בגרעין האיראני, במהפכה האיסלאמית, במלחמת האזרחים הסורית, במצב החברתי הרעוע או בכלכלה המאטה? לא ולא. הנה סדר יומה של ממשלתנו, השוקדת על שלומנו וביטחוננו, ביום ראשון הקרוב: 1. ציון היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים. 2. הנצחת יהודי אתיופיה שנספו בדרכם מאתיופיה לישראל. 3. הסדרת תשתיות קבועות והקמת חברה ייעודית ומנהלת לאתר קבר רבי שמעון בר יוחאי בהר מירון (!!!). 4. טיוטת חוק תשלום קצבאות לחיילי מילואים.

ביום שלישי האחרון התקבצו כ-200 מפגינים מול מצודת זאב בתל אביב, שלטים גדולים בידיהם ולא מעט טענות בפיהם. הפגנה. לא היו אלה פעילי שמאל, וגם לא פעילי ימין קיצוני הזויים. היו אלה פעילי ליכוד שבאו להפגין נגד הממשלה שלהם, נגד ראש הממשלה שלהם, נגד מה שקורה בחצר האחורית של מדינת ישראל בזמן שכולנו נהנים ומתעלמים.

את ההפגנה יזמה "ישראל שלי", המשתייכת לאגף הימני של הליכוד ומצטיינת בהתנפלות אינטרנטית המונית על כל מי שעושה או אומר דברים שמרגיזים אותה. אבל במקרה הזה, נדמה לי, ההפגנה מוצדקת. צריכים להשתתף בה פעילי כל המפלגות, לא רק ליכודניקים. כי גל המסתננים ששוטף את רחובות ישראל השנייה (את השלישית הוא כבר כבש) הוא איום אמיתי על צביונה של המדינה הזו. במקום שילך ויחלוף, האיום הזה צובר תאוצה. בינתיים הוא נתקל באדישות מצדה של ישראל השבעה, הנהנתנית, הראשונה. כשזה יגיע אליה, יכול להיות שזה כבר יהיה מאוחר מדי.

 
הנה כמה מספרים: כשהחלה תנועת מהגרי העבודה מאפריקה לתוך ישראל, בסביבות 2008, הקצב היה 200 בחודש. זניח. אבל הוא הלך וגבר.

החבר'ה ראו שטוב כאן, ולמרות שהם עניים מרודים, סלולרי יש להם, מסרונים הם יודעים לשגר. נכון לעכשיו, חצי אפריקה רוצה לבוא לכאן. וגם באה.

נובמבר לבדו מעשיר אותנו בקרוב ל-3,500 מסתננים . וזה המספר הרשמי. המספר האמיתי גבוה ממנו בהרבה. נניח שמדובר ב-4,000. זה כ-50 אלף בשנה. זה מאה אלף בשנתיים. זה בלתי נתפס.

במחשבה שנייה, זה בלתי נתפס רק בעיניו של מי שלא נמצא שם. יושבי ה"בראסרי" וה"קנטינה" לא יודעים, אבל הם רחוקים מזה כמה מאות מטרים בלבד. מדובר בעשרות אלפים שכבר הפכו חלקים מדרום תל אביב לנחלתם, ומשתלטים על שכונות שלמות בערים רבות בארץ. הם פותחים מאות ואלפי בתי עסק לא חוקיים, אבל המדינה לא עושה נגד זה דבר (נראה מה יקרה לכם אם תפתחו עסק בלי רישיון). הם מועסקים על ידי מעסיקים נגד החוק המפורש, אבל לא נוקטים נגדם שום אמצעי (נראה אם אתם תעסיקו איזו פיליפינית בטעות, מה יקרה לכם. ולה). יש כאן קשר של שתיקה, של העלמה, של משחק בנדמה לי, שיכול לעלות לנו ביוקר בעתיד הקרוב מאוד. ובעצם, זה כבר עולה.

כשאני מדבר על זה עם חברים תל אביבים, שמאלנים, כמובן, הם נוחרים בבוז. מה זו הגזענות הזו, הם גוערים, ככה זה בכל עיר קוסמופוליטית, יש מהגרי עבודה, זה חלק מהתהליך הגלובלי, לא צריך להיבהל מכל דבר, עובדה שיש להם עבודה ושהם חיים ומתפרנסים. מדובר, כמובן, בשטויות.

קוסמופוליטיות, עאלק. זה טוב לניו יורק, שמאחוריה יש את העומק של כל אמריקה. ואולי גם לברלין, שמאחוריה ניצבת גרמניה כולה. ישראל זה סיפור אחר לגמרי. בקצב הזה, המוסלמים יהיו 30 אחוז מהאוכלוסייה תוך שנים ספורות. העיקר שאנחנו מתנגדים לזכות השיבה. זו המדינה היהודית היחידה בעולם, העסק הזה שביר, האיזונים כאן רגישים ועדינים, הכל יכול להתפרק כל רגע. העמסת עשרות אלפי פיות רעבים על מערכת הרווחה שלנו, על התשתית המוניציפלית שלנו, יכולה לפרק את העסק שלנו לגורמיו.

ועוד לא הגענו למה שקורה בשכונות עצמן, לסבל של התושבים (כן, צריך להגיד את זה בקול רם. המקומות הללו הפכו מאוד לא נעימים. אני מסתובב שם לא מעט), לאלכוהול ששוטף את הרחובות, לעלייה באלימות ובפשיעה.

בגלל מה שמתואר כאן, בדיוק בגלל זה, השמאל בישראל איבד את הציבור, שחק את האלקטורט ונותר זנוח על השוליים. מי שרואה בהמון רב של מהגרי עבודה פליטים, מי שמתעלם מהחצר האחורית שלו, העיקר שיהיה מי שישטוף לו את הכלים, מי שחושב שישראל, שמתקיימת בקושי על חרבה, יכולה להיות עיר המקלט לכל סכסוכי השבטים באפריקה, כנראה חי בתוך הזיה. אני מקווה שהחומר שגרם לה היה טוב, אבל אסור שההזיה הזו תהפוך לחיים שלנו.

בינתיים, הולכת ומוקמת הגדר על הגבול הדרומי, אבל אני חושש שלא תפתור את הבעיה. הבדואים, שמבריחים את המהגרים הללו לכאן, לא יוותרו בקלות על מקור ההכנסה הזה. בטח יצוצו מנהרות או דרכים חלופיות. המדינה צריכה להתעורר מתנומתה ולעשות משהו. לא רק פעילי ליכוד, יחד עם כצל'ה (ח"כ יעקב כץ, הפעיל המרכזי נגד התופעה בכנסת) צריכים להתאחד במטרה לפתור את הבעיה. היא שלנו, של כולנו, היא כאן, היא גדולה יותר ממה שחשבתם והיא תתפוצץ לנו בפרצוף.

בשבוע שעבר כתבתי על קול ישראל שמיהר לצטט פרסום של אתר אינטרנט ש"עובד בשירות לשכת ראש הממשלה". הובהר לי שאין קשר בין האתר ללשכה וכי האתר פרסם את הידיעה הראשונית על בסיס מקורותיו שלו.

ben.caspit@maariv.co.il