המלחמה השקטה: קל בצבא, קשה בגמלה
המאבק של גמלאי צה"ל, שזכה לתמיכתם של אלופים לשעבר, חושף חוסר צדק פנסיוני והתנהלות בירוקרטית שפוגעת בדרגות הנמוכות
"שיהיה ברור", אומר אלוף (מיל') יום-טוב סמיה, אחד מהחותמים על המודעה, "לא מדובר בנו, האלופים. אני לא חי מהפנסיה הצבאית שלי (סמיה הוא, בין השאר, מנהל חטיבת האנרגיה הירוקה בחברה לישראל, ע"ש). אבל לרוב המכריע של גמלאי צה"ל, נגדים וקצינים בדרגת רס"ן, לא מחכה בחוץ משרת ניהול או חברות בדירקטוריון.
הם יוצאים לשוק באמצע החיים, בגיל שבו קשה להשיג עבודה, כשהמיומנויות שרכשו בשירות הצבאי אינן דרושות בהרבה מקומות אזרחיים, עם פנסיה צבאית של כמה אלפי שקלים בחודש. איפה ימצאו עבודה עם קביעות? איפה ימצאו מי שיעזור להם לנהל עסק עצמאי, כדי שלא יפסידו את החסכונות שלהם, כפי שקרה לרבים מהם? אנחנו שופר לאנשים האלה, לא יותר מזה".
אנשי הצבא יוצאים לגמלאות באמצע שנות הארבעים לחייהם. עד לפני כמה שנים זו הייתה פנסיה תקציבית, כלומר שולמה על ידי המדינה; בהסדר שהאוצר עמל עליו זמן רב עברו אנשי קבע חדשים לפנסיה צוברת, בדומה לכל אזרח, שהוא ומעבידו מעבירים כספים לקרן פנסיה לטובת התגמולים העתידיים שלו.
לכאורה, גמלאי הצבא מרופדים במענקי שחרור נדיבים, והם מספיק צעירים לקריירה שנייה. כשהנושא עולה לכותרות, אחת לדיון תקציבי, מתמקדים אנשי האוצר בקצינים הבכירים, שמקבלים מדי חודש 20-15 אלף שקל נטו ובמקביל נוחתים במשרות מבוקשות בשוק האזרחי.
אבל אלופים ותא"לים, אומר מנכ"ל ארגון גמלאי צה"ל "צוות" דן נדיב, הם לא יותר משני אחוזים מגמלאי הצבא. למעלה מ-70 אחוז הם נגדים או קצינים בדרגות בינוניות, שמקבלים "בין שכר המינימום לשכר הממוצע במשק", כלומר בין 4,000 ל-7,000 שקל בחודש - וכאמור, רבים מהם מתקשים למצוא עבודה.
"בחגים", אומר יו"ר "צוות", אל"מ (מיל') ברוך לוי, "אנחנו מחלקים למאות חברים תלושים לסופר, שיוכלו לחגוג את החג כמו שצריך. התקשורת מניחה שגמלאי צה"ל מסודרים, ואנחנו לא מצליחים להבקיע את חומת תשומת הלב שלה. אף אחד לא מראה בעיתון תלוש של רס"ר במיל', שמקבל שכר מינימום. וזה גם משפיע על המשרתים: הם רואים שגמלאי צה"ל נשארו אחרונים בתור".
איך זה קרה? הסיפור של גמלאי צה"ל אופייני לדרך שבה מתנהלים דברים בצד התקציבי של מערכת הביטחון: שיירים אנכרוניסטיים מהעבר, שאיש לא טורח לתקן אותם כמו שצריך אלא רק טלאי על טלאי; ניסיונות לעקוף, שרק גורמים לבעיה להתעצם, וחוסר נכונות ללכת לפתרון האמיתי.
על פי חוק משנות החמישים, הפנסיה של אנשי הצבא צמודה לשכרם של המשרתים הפעילים: הפנסיה של סא"ל בדימוס, שהיה טייס בחיל האוויר, אמורה להיגזר בשיעור מסוים משכרו של טייס באותה דרגה המשרת היום, ולהשתנות יחד איתה. זהו אנכרוניזם בעייתי, הכובל את ידיו של הצבא: בדוגמה קצת פשטנית, נגיד שלצה"ל חסרים כרגע טייסים, והוא מחליט לצ'פר את השכבה הזו באופן מיוחד. אין שום היגיון בכך שבמקביל יקבלו טייסי עבר תוספת מיוחדת דומה.
האוצר, שרוצה מצד אחד להשתלט על הר השקלים של הגמלאות והשיקום של מערכת הביטחון, ומצד שני לאפשר גמישות נדרשת בהחלטות הביטחוניות, שואף מזמן לנתק את הקשר הזה. ההזדמנות הגיעה במה שכונה "הסכם עיני" מאמצע 2008, שבו זכו גמלאי השירות הציבורי לפיצוי על השחיקה בפנסיה שלהם. תצטרפו אליהם, אמר האוצר לגמלאי צה"ל, ובהזדמנות זו תתנתקו מההצמדה למשרתים הנוכחיים, ותקבלו פיצוי נוסף של חמישה עד 12 אחוז.
במערכת הביטחון לא ששו לקבל את ההצעה. וכאן יש נקודה, שלאיש לא נעים לגעת בה: מי שמנהלים את המגעים הם בעיקר קצינים בכירים בדימוס, אנשי משרד הביטחון. אין ספק בטוהר כפיהם, אבל הכאב של הרס"רים כואב להם קצת פחות. ברור רק מה קרה: האוצר הציע דווקא פיצוי מוגדל לנגדים ובעלי דרגות נמוכות; מערכת הביטחון העדיפה להישאר עם ההצמדה לפעילים.
אלא שבפועל היא לא התקיימה, ובמקביל, מכיוון שלא היה הסכם, הלך הפער מול גמלאי המגזר הציבורי וגדל. בפועל, אומרים ב"צוות", הפיצוי הנדרש היום כדי לתקן את פערי העבר ולכסות את ההצמדה למדד מאז "הסכם עיני", כלומר האינפלציה מאז אמצע 2008, הוא תוספת של למעלה מ-20 אחוז. וזה כבר הרבה כסף.
העסק
היום הסכום כבר מוסכם, כ-2.5 מיליארד שקל. שר הביטחון ברק התחייב לכסות 1.1 מיליארד מתקציבו; לגבי השאר, יש דיון. וכאן סלע מחלוקת נוסף וקבוע בין האוצר לביטחון: האוצר טוען שעל פי המתווה של ועדת ברודט, גם האירוע הזה אמור להיכלל בתוספת התקציב שקבעה הוועדה, מאה מיליארד שקל בעשר שנים. במשרד הביטחון אומרים שזה אירוע מיוחד, שמצריך תוספת תקציב, ממש כמו "עופרת יצוקה" או השינויים במזרח התיכון. כמו בכל עניין אחר, משרד הביטחון מתייחס לתקציבו כאל מה שנדרש כדי לקיים את המערכת בלי שתעשה דבר; מה שהיא נדרשת לעשות בפועל הוא כבר בגדר אירוע מיוחד.
אפשר להניח שעכשיו, כשקמה צעקה קטנה, העניין יטופל. האוצר יגשר עבור מערכת הביטחון על הסכום הנדרש, הגמלאים יקבלו קצת יותר. אבל רק כדי להיות קצת תמים, שאלתי את כל מי שדיברתי איתו השבוע בעניין אם מישהו חושב, בהזדמנות זו, ללכת על הפתרון הנכון באמת: דחיית גיל הפנסיה במקצועות שאינם מקצועות לחימה, שלא תידרש קריירה שנייה ושיעור הפנסיה יהיה כזה שאפשר לחיות ממנו )דבר שיאפשר גם קיצוץ בכוח אדם(. אתה צוחק, אמרו לי. האמת, לא. כמו מצבם של גמלאי צה"ל, זה בכלל לא מצחיק.
ומישהו, לא בציניות, רמז לי שהפתרון יהיה בכלל אחר: בעוד עשר שנים לכל היותר, מקבלי ההחלטות בצבא יהיו ברובם קצינים שנמצאים במסלול של פנסיה צוברת. באופן טבעי, העור שלהם ירגיש פחות בהחלטות לגבי מי שנמצא בפנסיה תקציבית, והשחיקה נוגעת בבשרו. והגמלאים שחיים מפנסיה תקציבית? הם יהיו, בהגדרה, קשישים בעשר שנים. זהו הפתרון הישראלי במיטבו: אין סיבה לטיפול שורש. זה כבר ייפול לבד.
באותו עניין, הגיע השבוע שר האוצר לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. אם הייתי שר החינוך, הדי-וי-די של ההופעה הזו, ששודרה בערוץ הכנסת, היה מופץ לשיעורי אזרחות בכיתות הגבוהות: תאמינו לי, זה יותר חשוב מלשיר "התקווה" או להצליח במבחני פיז"ה.
המספרים שהציג שטייניץ לוועדה עשו את הדיון בדוח טרכטנברג, שהשבוע מיהרו הכל לקבור אותו תחת המשבר הפיננסי העולמי, למיותר לחלוטין. כל מה שטרכטנברג המליץ עליו נמצא שם, בחשבונות העלומים של הטייקון מספר אחת, אבל כמו שאמר יו"ר הוועדה שאול מופז לשטייניץ, "יש קומבינה מאחורי גבך בין ראש הממשלה לשר הביטחון". משמעה של הקומבינה הזו הוא התספורת הקצוצה ביותר שאנחנו כאזרחים עוברים, והיא לא חד פעמית, אלא כל שנה. ואגב, תודה לאל שלמופז ושטייניץ יש חסינות פרלמנטרית, ולכן לא ייתבעו על פי חוק לשון הרע החדש.
המספרים של שטייניץ חד משמעיים: המתווה שאישרה הממשלה, על פי המלצות ועדת ברודט, מבטיח למערכת הביטחון תוספת דמיונית של מאה מיליארד שקל בין 2009 ל-2018. אבל מאז נכנס לתוקף, לפני שלוש שנים, קיבלה המערכת למעלה מתשעה מיליארד שקל מעל לתוספת, ובשנה הבאה תקבל עוד 3.7 מיליארד . כל זאת בעוד היא מתייעלת לא בשמונה מיליארד שקל, כפי שנגזר מאותו מתווה, אלא ב-4.9 מיליארד בלבד.
איך זה קרה? אתם לא יודעים, וגם שטייניץ לא. בכל משרד אחר, אמר שר האוצר בוועדה, כל שינוי בתקציב שאושר כחוק דורש אישור מראש בוועדת הכספים. בביטחון נקבע שיהיה אישור בדיעבד, אחת לרבעון. בפועל, שבעה אחוזים בלבד מהשינויים הובאו בדיעבד לוועדת החוץ והביטחון בשנתיים האחרונות - ואף אחד מהם לא נפסל. מופז, אגב, חזר בפתיחה על הסיפור שהתפרסם לאחרונה, לפיו הוגשה לוועדה בקשה לתוספת של 620 מיליון שקל לצורך כיסוי חובותיהן של התעשיות הביטחוניות, וכשהגיעה לדיון התברר שמדובר במימון שוטף של פעולות של אגפי המטכ"ל השונים.
"תקציב הביטחון", סיכם שטייניץ, "דורש הסדרה אחת ולתמיד". הוא , וגם אתם, יודעים שזה לא יקרה: בשביל הסדרה כזו נדרש שר ביטחון, שיראה בעצמו אחראי למערכת מטעם העולם האזרחי, ולא מי שמייצג אותה מולו. על מנת שזה יקרה, אתם צריכים להבין ולהפנים ולדרוש. אבל תראו לי מישהו אחד שעומד בקריה עם שלט בעניין הזה, שהוא הפתרון היחיד לדוח טרכטנברג הגוסס.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם