ציפור גדולה בלב: בעקבות העופות באגמון החולה
בשיא עונת הנדידה מתעופפים מעל אגמון החולה כ-30 אלף עגורים. המחזה המרהיב אמנם טומן בחובו צרה לא קטנה עבור החקלאים בצפון, אבל מהווה אטרקציה נדירה לציירים ולחובבי טבע מכל העולם
◄בואו להיות חברים של nrg ירוק גם בפייסבוק
במחשבה שנייה, היה לי ברור שמדובר במסלול התרסקות די בטוח, כי מה לי, לציפורים ולכל הזרקת הטבע הזאת לוורידים. מה גם שבסדר היום שהוכתב לי הייתי אמור לצאת משמיכת הפוך ולהתייצב בחמש לפנות בוקר אצל הבוס הגדול קובי סמראנו בכניסה למרכז המבקרים באגמון, ולהצטרף לחבורה עוד יותר משונה ממני, ועוד של מתנדבים, שמגיעה בכל פעם שצריך כדי לספור עגורים.
אתם מבינים? ברחבי איראן מתפוצצים בתדירות של 36 שעות מפעלים כימיים וגרעיניים; בקהיר מובראכ כבר לא מתלוצץ עם שום רופא; בשאר אסד, שדווקא מתגורר בטווח טיסה של דקות בודדות במטוס קרב מאדמות הכאבול של העמק, מתנדנד על כסאו; ורק אנחנו, עכברי עיר שכמותנו, שהורגלנו לאספרסו על הבוקר בכוסות פורצלן, באנו לעקוב אחר דפוסי נדידה של ציפורים.
לצדנו עומדים עכברי כפר ותיקים שאדמת העמק חורצת בסוליותיהם, והם עוד נלהבים לחמם קפה שחור בפינג'אן מפוחם ובטוחים שהם צאצאיו של יאצק. לא תמיד נתפוס אותם במצב רוח מקבל אורחים, אבל הפעם החבר'ה הסכימו להקדיש לנו מעט מסבלנותם במסגרת פסטיבל ציפורים שמשתרע לאורך חמישה שבועות, עד סוף דצמבר, בשישה אתרים באזור הצפון.
אנחנו הלכנו על העגורים, אבל בשמורת עין אפק ניתן לצפות במשובה הכי גדולה בעולם של דיות, בשמורת גמלא מחכה לנו אוכלוסיית הדורסים הגדולה בישראל, ובכפר רופין שבעמק המעיינות אפשר לקבל את השבת בסגנון קיבוצי ולצאת מוקדם בבוקר לסייר במושבות הקינון של התנשמת, שהיא ידידתו הטובה של האדם באמת, בשל היותה זוללת
הביקור באגמון הוא גם הזדמנות נדירה להפנים סופית את המעמד ההיסטורי וחשיבותו של האזור המיתולוגי הזה בדברי הימים של ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. במשך תקופה ארוכה היה העמק עזוב בגלל הביצות שתפסו חלק ניכר משטחו והפיצו את מחלת הקדחת. כשחודשה ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, לפני 130 שנה, והוקמו יסוד המעלה, מטולה, משמר הירדן ומחניים, נדרש פתרון של ייבוש הביצות כדי להרחיב את שטחי ההתיישבות שיקלטו את העולים שזה אך הגיעו.
בהמשך, כשקמו כפר, גלעדי, תל חי ואיילת השחר, נעשה על ידן מאמץ לרכוש את הזיכיון על ייבוש העמק. כיוון שלא היה בראש של הסולטן הטורקי להשקיע כאן בפרויקטים הידרולוגיים מסובכים, וגם בגלל ששנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20 היו עמוסות בהקזת דם בכל מקום. רק ב-1951 התפנתה קק"ל לייבוש ביצת החולה, במה שהוגדר כמפעל הנדסי לאומי ראשון במדינת ישראל, הרבה לפני הנחת צינור "מקורות", למשל .
מפעל הייבוש כלל שתי משימות רציניות: הסטת אפיק נהר הירדן לשוליים המזרחיים והמערביים של העמק, והזרמת המים שלו דרך שתי תעלות ניקוז ראשיות למורד הירדן. המשימה השנייה הייתה פתיחת סוג של פקק טבעי של סלע בזלת שחסם את מוצא האגם וגרם להיווצרות הביצה.
פעולות אלה הסדירו את זרימת הירדן והורידו את מפלס מי התהום בעמק. ייבוש הביצות אפשר תוספת של 60 אלף דונם קרקע ליישובי האזור - שניצלו זאת לעיבוד של גידולי שדה, מטעים ובריכות דגים - אבל יצר בעיות אחרות, כמו פגיעה בפוריות הקרקע וזיהום של מי הכנרת בתרכובות חנקתיות שאדמת הכבול בחולה עשירה בהן.
וכך, 35 שנה אחרי הייבוש ההיסטורי הדחוף ומונע המגיפות, התפנו בקק"ל לטפל בשדרוג איכות החיים ובתחילת שנות ה-90 הוקם גוף מים (האגמון שלנו ושל העגורים) בשטח של 1,000 מ "ר למטרות תיירות, נבנו מתקנים לוויסות המים ושוחזר אפיק הירדן ההיסטורי - מאזור מפגש יובלי הירדן ליד כפר בלום, ועד לשטחים ששוקמו בחולה.
את העגורים אנחנו מכירים בעיקר מאותו שיר בלתי נשכח של הגבעתרון. מתברר שאת המילים, שתרגם מרוסית דן אלמגור, לא ברור עד היום מי כתב, אבל ידוע שהוא היה אסיר ציון. שימו לב למילות השיר: "העגורים חולפים מעל הכפר, העגורים עפים אל הנהר, העגורים עוזבים, יוצאים אל הדרום החם, מתי מתי נוכל לעוף כמותם". ב-5 לפנות בוקר, בתוך ערפל סמיך שיקשה באותו יום על ספירתם, אנחנו עומדים במרפסת הצפייה ומנסים להבין את הסיפור, שהוא בסופו של דבר שילוב של פשרה וניסיון לחיות בדו קיום.
מצד אחד, יש את העגור - עוף גדול, במשקל של עד שישה ק"ג, שמנת המזון היומית שלו שוקלת 250-300 גרם - ומצד שני יש חקלאים שמעבדים את שדותיהם ומתקשים לשאת בנזקים שהעגורים מחוללים בשעה שהם מגיעים לכאן בעונת הנדידה שלהם ופושטים על שדות התירס, הפול, החומוס והאפונה. הספירה היא פרויקט של פשרות. אינטרס כלל מערכתי שמאגד את הקרן הקיימת, מועצות מקומיות ומשרד החקלאות, שמנסה לאמוד את מספרם של העגורים כדי לנסות לווסת את מספרם באמצעים שונים, ולייצר סוג של איזון אקולוגי שייטיב עימם ולא יגרום אסון כלכלי-חקלאי למי שמתפרנס מאותם שדות.
בסוף דצמבר מסתיימת הנדידה, שבשיאה אומדים את מספרם של העגורים באזור האגמון בכ-30 אלף . מדובר במספר אימתני שלא יודעים איך לטפל בו, ומתברר שכמעט כל האמצעים כשרים כדי לגרום לעגורים להבין שהם לא השליטים הבלעדיים באזור - מצופרים ותותחי מים מופעלים בגז, ועד סינוורים באור ובזיקוקים.
כשהימים מתארכים, מופרש אצל העגור הורמון הנדידה, ובסוף פברואר אלה שעדיין כאן מתחילים לעזוב לארצות הצפון, משם הם באים אלינו בסתיו ובתחילת החורף. עגור שתוחלת חייו מגיעה ל-25 שנה מגיע לבגרות מינית בגיל 4. עגורה יכולה להטיל עד סוף ימיה שתי ביצים בכל עונת קינון.
מחצית מהגוזלים ישרדו את עונת הנדידה הראשונה. כשהם מגיעים לכאן בתחילת העונה, החקלאים שמחים לקראתם כי הם עושים במקומם את עבודת הניקוי של השדות משאריות הזרעים של העונה הקודמת, וגם עכברים, חרקים ותולעים נמצאים ברשימה הקולינרית המועדפת שלהם. כל עוד הם היו ממשיכים במעופם דרומה, לאפריקה, לא היתה כאן בעיה, אבל יופיו של העגור והמורשת שהוא סוחב אחריו גורמים לכך שתעשיית התיירות מעודדת את נוכחותם כאן - כמובן, במספרים מבוקרים עד כמה שאפשר.
העגורים שמגיעים לכאן הם מסוג אירו-אסיאתי אפור. מדובר בעופות חזקים פיזית שקשה לצוד אותם. את הלילה הם עושים במימי האגמון, שם הם בטוחים כיוון שכל טורף אפשרי - תן, שועל או חתול בר רעבתן - ירעיד את המים בטלפיו אם ינסה להתקרב ויאפשר להם שהות מספיקה להתרומם ולהתרחק מהסכנה.
ניר אספיס, מדריך באתר, מספר שכל עוד אין ערפל סמיך, הספירה ממש קלה. חמישה או שישה מתנדבים עומדים בנקודות תצפית אסטרטגיות במרחב ופשוט סופרים עם האצבע. אבל כשהחקלאים מציקים להם ומנסים להבריח אותם, הספירה קשה יותר כי הם מתעופפים לכל עבר.
העגורים עפים בשורות, מה שמקל את הספירה. הם יוצאים במשפחות: אבא, אמא וילד או שניים. העופות הבוגרים יותר קוראים והצעירים שורקים, וכעת, בכל אופן, הם בדרכם לצלול אל המזללות שבשדות מסביב. עגור בודד בשמיים הוא בדרך כלל מי שאיבד את משפחתו. הצעירים שביניהם מתקבצים ללהקות שמכונות רווקיות. יש חוקרים הטוענים שהעגורים הצעירים מגיעים לאזורי הקינון של הוריהם ועוזרים להם בגידול הדור הבא, אבל עדיין אין לכך הוכחות מדעיות בדוקות. בתחילת עונת הזריעה העגורים חופרים בשטח, מוציאים את הזרעים והנבטים הרכים ומחוללים את הנזקים שלהם.
עם הזמן, העגורים שינו את תוכניותיו של פארק החולה, ובמידה רבה הכתיבו לו את המציאות להפוך לפארק צפרות מרהיב ויוצא דופן. כשהגיעו לכאן בשנות ה-70 ראשוני העופות הללו, מעטים באמת נשארו, אבל כיוון שלפני 20 שנה השתנו התנאים ומאז הם זוכים כאן לרמה של בית מלון, האזור הוא חלק מסדר היום העונתי שלהם. כשטיילנו על גבי הריקשה הלימוזינית שהועמדה לרשותנו, יכולנו להבחין בציירים מדופלמים שהגיעו לכאן במיוחד מחו"ל, ישבו במשך שעות עם טלסקופים ועקבו אחר תנועת העגורים תוך שהם מציירים אותם.
בניגוד ליונים שבישלו לנו עליהן סטיגמה של נאמנות, העגורים באמת נודדים בזוגות, ומגיל בגרותם המינית לא נפרדים ונשארים גם עם צאצאיהם במשך תקופה ארוכה - עד שהם עומדים על דעתם וכשירים לחיים. כמעט שנה המשפחה נשארת יחד. להבדיל מנדידת הסתיו, שבה הם לא נוטשים את הגוזלים, בנדידת האביב ההורים ממהרים לתפוס אזורי קינון והצעירים, כאמור, מתקבצים לרווקיות.
מחקרים בישראל מצאו עגורים שעברו 780 ק"מ בלילה אחד כדי להגיע לבסיסם החדש. כשיצאנו מאתר הספיר, לא הבנו לאן העגורים עפים, אבל הם כנראה חכמים מאיתנו. הטרקטור שהגיע כדי לפזר את מנת המזון שלהם - טונות של גרעיני תירס - כדי שלא ירעו בשדות זרים, צץ לו בקצה הצומת, והם חגו מעליו בסוג של הוקרת תודה. איזה יופי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם