יומני הכרמל: 3 אנשים, 3 תחנות, שנה לשריפה
האמן מעין הוד שעדיין מתלונן על כספי הביטוח שלא מפצים על הבית השרוף. היערן המסור שהפך את השיקום לפרויקט חייו. והמטפל הראשי בחי-בר שרץ לכבות את השרפה בטורייה לקול זעקת היחמורים. שנה אחרי השרפה הגדולה
בשבת בבוקר, 4 בדצמבר 2010, השוטר בצומת סימן בעצבנות שאין כניסה, ביקש שנעשה אחורה פנה ונתחפף במהירות מהשטח הסגור. העשן הכבד, שעלה מעין הוד, הבהיר שהמקום מסוכן, בטח כשכל הזמן זמזם ברקע אסון האוטובוס, יומיים לפני כן. בכל זאת, למרות הבקשות, השארנו את הרכב באחד השדות הסמוכים, תפסנו טרמפ עם אזרח מבוהל, שמיהר להגיע לביתו בכפר האמנים והתפלחנו לשטח הנצור.
◄בואו להיות חברים של nrg ירוק גם בפייסבוק
המראות אכן היו קשים. עשן שחור, פיח, הרס, מלחמת עולם ואז במקום אחד, קטן במיוחד, התגודדו צלמים שלא הפסיקו לתקתק במצלמות הדיגיטליות. זה היה מקום שטוח, מבושל וול-דאן. כמה פסלים דוממים הסבירו שיום קודם לכן עמד כאן בית עץ והופ הוא איננו. אני והצלם, אלי דסה, הסתכלנו זה בזה ומלמלנו "בעל הבית אכל אותה".
השבוע עימאד היה עסוק בהתקנת היסודות של הבית החדש במקום זה שנעלם לפני שנה. "הבעלים אינם", הבהיר כשעשה הפסקת קפה קצרה, באמצע הבוקר. "הוא בטח בסטודיו, במרכז
לזר עדיין מלקק את פצעי השרפה. מתלונן שמהביטוח קיבל ארבע מאות אלף שקל לבניית בית חדש. מאה כבר שולמו עבור היתרים וביוב, ועם שלוש מאות אלף הוא בקושי יכול לפנטז כשהמדינה מסרבת לסייע לו לחזור לחייו הקודמים. "אתה יודע מי עזר? אנשים זרים", שאל ולא חיכה לתשובה. "בכל העולם שידרו את התמונות של הבית השרוף, אז פה הגיעה מעטפה עם מאה דולר, שם מישהו נתן מאתיים דולר. אנשים שאנחנו לא מכירים, ומהממשלה כלום. איך אני אסביר לכולם שאני לא אשם בשרפה".
לזר עלה ארצה מאודסה ב-1992 ופגש כאן את ולנטינה, שהתמקמה עוד ב-1978, במקור מקייב, אוקראינה. החלום של השניים היה להקים בית בעין הוד, עם אמנים כמוהם. בהתחלה גרו בשכירות ואז הוצע להם מגרש בסכום נמוך של 35 אלף דולר. השניים קפצו על המציאה, אבל עד שסיימו את תוכנית המתאר ואת ההליכים הבירוקרטיים, המחיר עלה ועלה, שילש את עצמו. הלכו לבית משפט כדי למחות על הבטחות שלא מומשו. הדיון נמשך שנים, ובינתיים העמידו את הבית בשטח המיועד, כעובדה מוגמרת.
"בית משפט קבע שאנחנו לא צריכים לקבל מתנות", לזר משחזר. "אמר 'אתם צריכים לשלם 1.1 מיליון שקל על המגרש וקנס של 650 אלף שקל נוספים בגלל שגרתם בבית לא חוקי. אם לא, לוקחים הכל'. מה יכולנו לעשות? מכרנו תמונות, לקחנו הלוואה והתברר שעדיין חסרים 250 אלף שקל. חברים מהכפר אספו. אחד אלף דולר, שני 500. בסוף בא ידיד וזרק 'מה שחסר, אני אשלים'. נתן 90 אלף שקל. אז עד שהצלחנו לשלם על הבית, פתאום נפלה עלינו השרפה".
ביום שבו האש ביקרה, ולנטינה עבדה בסטודיו והגיעה לשם חברה טובה כדי לארח לה חברה. עוד היא עובדת, החברה ניגשה לחלון ומלמלה "יש אש בהר ממול". ולנטינה חייכה ואמרה. "זו לא אש, זו השמש ששוקעת". החברה הסתכלה עליה בעיניים פקוחות לרווחה ולחשה. "איזו שמש? השמש בכלל בצד השני".
ולנטינה, אשה מעשית, מיהרה לסגור את הסטודיו ורצה לביתה, לזר כבר היה שם, הריח את העשן לפניה. "הוא נשכב על המיטה עם הפנים לקיר. זה האינסטינקט שלו, לא לראות ומיד להתנתק", היא צחקה. ולנטינה האיצה בלזר, שניסה להתכחש למצב הקשה וביקשה שיארוז ציורים רבים ככל האפשר, שיספיקו להעביר לסטודיו, הנמצא במקום קצת יותר מוגן בכפר. אז מילאו את הרכב ונסעו.
"הזכרתי לבת שלי שלא נשכח לסגור את זרם החשמל", ולנטינה מספרת. "הרי אמרו שאם יש חשמל, הבית יכול להישרף. סגרתי ונהיה חושך. היא צעקה 'אמא, תני לקחת עוד משהו', ואני מזרזת אותה 'בואי נברח'".
לא הספיקו לקחת הכל. לא מעט ציורים נשרפו על ידי האש החזקה, בין היתר כאלה השייכים למישה ברוסילובסקי, בעלה לשעבר של ולנטינה, אמן בעל שם עולמי, שבדיוק סיים להציג באחת הגלריות בפריז.
את מטוסי הכיבוי בני הזוג ראו כבר מבית קרובי משפחה בעתלית הסמוכה ובחורבן נתקלו רק במוצאי שבת, כשדרכי הגישה נפתחו מחדש. כשהתקרבו שמו לב לצוותי הטלוויזיה שהקיפו את מה שלא נשאר מביתם. "בהתחלה אתה לא מודע למה שקרה, אתה בשוק", ולנטינה מספרת. "פתאום לא נשאר שום דבר, אבל מה שמצחיק שביסודות של הבית היה הרבה ברזל. ראינו אנשים מפרקים, עובדים עם רתכות ואנחנו מטומטמים, לא הבנו. חשבנו שאלה מהמועצה שבאו לנקות. מסתבר שאלה היו גנבי ברזל. עבדו כל היום ולקחו בלילה. איזה אומץ היה להם".
פסלי החימר של ולנטינה דווקא שרדו את החום, אבל הפועלים, שבאו אחרי כן כדי לסדר, הזיזו והצליחו לשבור. "השרפה הרסה לי את החיים", לזר משוכנע. "רק נהיה יותר גרוע. חוץ מהבית שנשרף צריך לשקם זיכרונות, ספרייה. את המצב הנפשי. קשה לי מאוד להתחיל לעבוד, ובעבודה שלי כשיש חשק, אתה פורח. אני מנסה לשכוח, אבל גם הבריאות כבר לא מה שהייתה. אני סובל מלחץ דם גבוה".
הכפר ממשיך לעזור גם עכשיו. אספו להם בגדים. אדריכלית מקומית תכננה להם בית חדש, מבטון כמובן, בחצי מחיר. קרובים ארגנו תמונות מאלבומים פרטיים, כדי לשקם את אגף הזיכרון, ובינתיים הם גרים בשכירות בעתלית, ואת הכסף, אגב, המדינה משלמת.
"האם מהשרפה יצא משהו טוב?", ולנטינה חיפשה ומצאה בכל זאת קרן אור באסון. "אלה האנשים, העזרה, טוב הלב. תמיד אומרים שבעין הוד יש אגו, אמנים שלא אכפת להם ממה שקורה, אבל עובדה שכשיש צרה כולם מתאספים. זו בעיה של העם היהודי, צריכים להתאחד לא רק בזמנים קשים". ולנטינה מספרת שבלילות, בחלומות, האש עדיין מופיעה, מאיימת לקחת את מה שנשאר. בשנה האחרונה היו כמה שרפות קטנות באזור. באחת הפעמים האלה הגיע הנכד, חייל בצבא, והחל למלא את הרכב בציורים, עד שלא היה מקום לשבת. אמר להם שזה מה שחשוב שיצילו, אבל למזלם האש כבתה טרם איימה על שלום הבתים.
"לפני חודשיים הייתה דלקה ליד בית הקברות", ולנטינה נזכרה. "שוב התחלנו לאסוף חפצים, אבל מה שמעניין אחרי שכיבו התברר שאף עץ בבית הקברות לא נשרף, וזו לא הפעם הראשונה. איך אני מסבירה? כוח עליון שמגן עלינו".
יעקב ארק, היערן של הכרמל, אסף אותנו ליד הכניסה לניר עציון. הכניס אותנו לטנדר הסיטרואן ובדרך לעין חוד חתך ליער כדי להראות את תחילת שיקום האזור, שעומד להיות ארוך ואטי. 12 שנה ארק עובד ביערות הכרמל. שלוש פעמים דילל אותו, נטע, גזם. מכיר כל שביל. עובדה, הפעם הוא שינה את הדרך הקבועה, כי ידע שלמטה, בנחל בוסתן, אחרי הגשמים החזקים האדמה אמורה להיות בוצית, ויש סכנת שקיעה עם הרכב. מהר מאוד אחרי הכניסה ליער העיניים נתקלו בעצים המתים. אנדרטאות גבוהות ויבשות, סמל דומם לאימה שהייתה כאן לפני שנה.
"אין נזקים בלתי הפיכים", ארק מיהר להרגיע. "אבל יש נזק שייקח עשרות שנים לשקם. באקלים שלנו, שהוא יחסית יובשני, יש שלושה-ארבעה חודשי גשם בשנה. עץ, שגדל בתנאים של קיץ ארוך, ההתפתחות שלו יחסית אטית, בטח אם משווים ליערות הגשם. כדי שעץ יהיה כמו שאתה רואה ביער מפותח, זה עסק של עשרות שנים. בעוד שנה-שנתיים התמונה תהיה פחות עצובה, הטבע בכל זאת מחדש את עצמו, אבל יער שניתן לחסות בצלו, לא צפוי בקרוב".
במשך ארבעה ימים, בזמן השרפה, יעקב כמעט לא עצם עין. דילג ממקום למקום עם היעריות, הכבאיות של קק"ל, כדי להציל את העסק שהוא כל כך טיפח. "עד עכשיו זה נורא כואב", הסביר בזמן שנהג. "בישראל, בניגוד למקומות אחרים בעולם, שם רוב היער הוא טבעי, פה בהרבה מקומות אנחנו יצרנו, לכן האובדן הוא גדול. זה משהו שאתה נטעת, גידלת, יודע כמה קשה לטפח ולשמר. נקשר אליו במשך השנים".
עברנו עם הסיטרואן בנקודה בנחל, שם יעקב הסביר, שלפני שנה הם הצליחו, בכוחות מתוגברים, לעצור את האש. "הבעיה שהחזית הייתה כל כך ארוכה ונאלצנו באיזה שלב לסגת", דיווח. "היא פשוט איגפה אותנו ובאה מאחור. אי אפשר לפרוש כוחות על שלושה קילומטרים. אתה יכול ארבע מאות, שש מאות מטר גג. אבל היה באש הזו גם משהו שונה במהירות, בגודל הלהבות. ממש סופה. אחד הרגעים הדרמטיים שעברתי בחיי. אומרים שמקום עבודה זה הבית השני, וזה נכון. אני מבלה פה יותר מאשר עם אשתי והילדים".
הסיטרואן קרטעה לתוך היער. ככל שהעמקנו ההרס נראה יותר גדול ומעיק. ארק סיפר שאת העצים האלה צריכים לכרות, אחרת תוך שנתיים הם ייפלו, ואז יהוו חומר נפץ יבש ודליק לקראת השריפה הבאה. לעץ עזוב לוקח עשר שנים עד שהוא יוצא מכלל סכנה לסביבה.
יעקב חיפש את אדם כיוף, יערן מעוספיה, שעבד במדרון שבו מתחיל כעת השיקום. מסתבר שבקק"ל חיכו קצת עם פעולות ההבראה. החיפזון מהשטן. קודם כל ביקשו לראות איך היער מחלץ את עצמו מהמצב הקשה ורק אחר כך החליטו. לפעמים מה שנראה מת קם מהר לתחייה. אחת המסקנות הייתה לבנות יותר אזורי חיץ למקרה שהאש תחזור בעתיד ויצטרכו לבלום אותה.
נעצרנו בלב קרחת יער בגודל 70 דונם, שאמורה להתרחב ל-200 דונם. רעש של כריתת עצים נשמע היטב באוויר. במקום אמורים להינטע בשנה הקרובה בוסתנים של עצי רימון, שקד, תאנה, חרוב. השטח ינוקה מעשבים שוטים, והרעיון הוא לגוון את הצמחייה, אבל גם להקשות על האש. ארק מספר שהרעיון לקוח מטראסות ישנות שנמצאות באזור ומקורן בהתיישבות דרוזית עתיקה שנקראה "חרבת אל בוסתן". הפלאחים אז נטעו בוסתנים דומים וכנראה ידעו מה הם עושים. "עם כל הכוונות הטובות, לא תמיד רצועות החיץ האלה עוזרות", ארק הדגיש. "בבית אורן הקמנו לפני שמונה שנים, וזה לא לגמרי סייע בשרפה הגדולה. הרוח והמדרון, באותו אירוע, היו תנאים קיצוניים. תזכור את הקיץ הארוך והיבש, גשם ראשון שירד בדצמבר, כל התנאים היו אז לרעתנו".
החשש בעצם אף פעם לא נגמר?
"כל קיץ יש את החשש ובמיוחד בעונות המעבר. הסתיו אפילו יותר מסוכן מהאביב, כי באביב הצמחייה עדיין ירוקה. לכן בגשם הראשון אני תמיד נושם לרווחה".
היערן סיפר שהקיץ, משום מה, היו פחות שרפות, אולי זו המודעות שהחלה לחלחל, אבל עדיין בכל שבוע יש דלקה חדשה, ובאחת מהן אלה היו מטוסי הכיבוי, שהמריאו מהמסלול במגידו ועצרו את האש בדיוק בזמן."פה משמאל יש יער שנשרף לפני 12 שנה", הוא הציג לנו עצים צעירים במיוחד. "ככה האזור של השרפה האחרונה ייראה ב-2022. אני עדיין לא קורא לזה יער. עד שזה יהיה ממש עץ, ייקח לפחות 30 שנה. אז תאמין לי שאני לא מוצא שום דבר חיובי בשרפה. כמה שחיפשתי, לא מצאתי".
יעקוב מקלדה, המטפל הראשי בחי-בר כרמל, שרק שריקה ארוכה, וכמו במסדר צבאי הופיעה חבורת יחמורים, שהבינה שהגיעה שעת ארוחת הצהריים. "זה היחמור המקראי שמוזכר בתנ"ך", יעקוב הסביר לאורחים מהמרכז. "יחמור שהסתובב בחצרו של שלמה המלך והעלינו בסוף שנות השבעים מאיראן. יש לנו היום את העדר הגדול בעולם".
מקלדה, מדליית אל כרמל, נמצא באופן רשמי בחי-בר 28 שנים, אבל מילדות הוא מכיר את השבילים. האלוף אברהם יפה, מי שהקים את רשות שמורות הטבע, היה בן בית במשפחתו, ויעקוב מיד הבין את ייעודו בחיים. נכח בימים הנפלאים של המקום ונכח גם בשרפות הקשות.
"עברתי את השריפות מ-83' ועד היום, ואני מדבר על הענקיות", הוא מדגיש. "ב-89' הייתה אחת ששרפה כמעט את כל החי-בר. נשרפו יחמורים, איילי כרמל. אנשים נפגעו משאיפת עשן. היו גם שרפות ב-2004- ו-2005- ו-2006, ואני מדבר על אש אמיתית ולא על מדורות של חצי דונם, שאני מכבה כל שבת. אלה בכלל לא נחשבות".
מקלדה זוכר את אותו יום חמישי, לא מצליח לגרד אותו מהזיכרון. את הרוח הלא נעימה, שנשבה משעות הבוקר ואת העשן שנראה מעבר להר ועשה קולות שהוא מתכוון להתקרב. "ברגע שהיחמורים התחילו להילחץ, ידעתי שמשהו גדול עומד לקרות", הוא מספר. "יצא להם ברק מהעיניים. ניסיתי להרגיע ולא הלך, וגם אני נלחצתי, כי כנראה יש להם חוש מיוחד. מסתכלים על השמים, בודקים כיווני רוח. כמו בן אדם. אמרתי להם 'תירגעו'. הסתובבתי ביניהם עם דמעות בעיניים, ניסיתי להסתיר את הלחץ. כל כמה דקות שטפתי פנים וחזרתי לטפל".
את העופות הדורסים הכניסו בחי-בר לארגזים ושלחו אל מחוץ לכרמל, ואת היחמורים הביאו לחלקה קירחת, שאותה הכינו כלקח משרפות קודמות. צופפו אותם כדי שיימלטו מהאש, שהחלה להגיע לגדרות המקום. "הם השתגעו", מקלדה נזכר. "קודם כל זה העשן הסמיך ואחרי זה המטוסים באוויר, כבאים, עשרות אנשים שהתרוצצו בשטח. זה מצב שהם לא רגילים אליו. היו בהיסטריה, ובאותם רגעים ניסיתי לסמן שאני איתם עד הסוף. זה נתן להם קצת ביטחון שלא נטשו אותם".
יעקוב לקח אותנו בג'יפ הירוק לממלכה הפרטית. נכנס, סגר אחריו את השער, הראה עד להיכן הגיעה האש, אילו עצים היא לקחה בדרך ולא יכול היה להסתיר את הרגש העמוק בקולו הנשבר. "מה אגיד לך, הנה אני מתחיל לדמוע", הסגיר את עצמו. "זה מחזיר את כל הסרט מחדש. לא רק השרפה הזו, אלא כל השרפות שהיו. אתה יושב פה על רכוש של עם ישראל, מופקד כמו שהייתי ביחידה מובחרת בצה"ל. לא היה שוני בין הקרב על האש לקרבות במקומות האחרים. יער שרוף? זה בוער לך כמו מים רותחים בלב".
הג'יפ נעצר ליד עץ זית בן 70 שנה שהצליחו להציל. יעקוב מספר שעם כל המטוסים שעפו מעל, הוא עם טורייה רץ לכבות, והנה הזית הוותיק הוא מאלה שצריכים להודות לו שנשאר בחיים. "עולם ומלואו", הוא הביט על העץ בגאווה. "אתה יודע איזה חיים יש על העצים האלה? למעלה מקננות הציפורים. יש עליו ברגע זה חיפושיות, חרקים, נמלים, טפילים. שרשרת מזון שלמה, אבל קודם כל הוא המסננת, הפילטר של האוויר. העץ הזה הוא גם בלתי דתי ומפלגתי. אתה שם מתחתיו שולחן פיקניק. יהודי ישב מתחת, דרוזי, מוסלמי, נוצרי. העץ לא אומר 'אתה לא'. נותן שירות יוצא מהכלל ובחינם. כל עץ שניצל עשה אותי שמח, כל עץ שנשרף חנק".
אחרי השריפה של 89' הוסקו מסקנות. נסללו בחי-בר כבישי גישה נוחים יותר והונח קו מים שיסייע לכיבוי בשעת הצורך. גם עכשיו היו דיונים ומסקנות כמו ציוד חדש לפקחים, כלוב חדש לעופות הדורסים, אבל יעקוב הכי מודאג ממצב רוחן של החיות, מקווה שהן יחזרו לעצמן. "השרפה השפיעה עליהן מבחינה נפשית", הוא משוכנע. "אני עד עכשיו מנסה להחזיר אותן לשגרה. אז הן נרגעות קצת, אבל לפעמים מסתכלות עליך כשהן בתוך האזור השרוף וכאילו שואלות 'מה עשיתם לנו?'. אתה אומר להן בתנועות ידיים ומבטים 'זה לא בידינו, יהיה בסדר'. אז הן אוכלות ושותות, ולשמחתנו לכל מטבע יש שני צדדים. היו השנה המלטות. אז הצעירים האלה לא ראו את השרפה. לא תהיה להם טראומה כמו שההורים שלהם חוו".
יעקב מכיר את כל היחמורים. אין להם שם, אבל לכל אחד יש סימני היכר משלו. רגע לפני שעזבנו שאלתי איך הוא יתמודד עם שרפה נוספת, אם חס וחלילה תגיע במלוא עוצמתה. המטפל בן ה-54 סגר את דלת המכלאה ואמר אחרי דקה של הרהור. "קשה מאוד להירגע ממה שהיה. לא רק אני. אפילו אשתי והילדים. אין ערב שאנחנו לא מדברים על השרפה. אני למוד שרפות כאלה, ולצערי ענקיות. תסתכל על הגבעונת ממול. אתה רואה את העצים למעלה? הצלחנו להציל אותם ב2006-, תסתכל על ההתחדשות בחמש השנים האחרונות. ירוק, אבל את העץ האמיתי יראו אולי בגלגול הבא שלנו".
נראה שממש כואב לך.
"יש מראות שאתה מנסה לדלג מעליהם וכאלה שאתה לא יכול. אבל כמה שזה כואב ומפחיד, החוכמה היא לנשוך שפתיים, לשטוף פנים אחרי הדמעות ולהסתכל על המחר. לא לעצור. לא להיכנס להיסטריה. אני לא נביא שיכול להגיד שלא תהיה כאן שרפה דומה, אבל אספר לך דבר אחד שלימדו אותי - בלי תקווה אין עתיד".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם