לרוסיה יש את פוטין, לנו יש את נתניהו
השבוע השלים רה"מ מהלך נוסף בדרכו להשתלטות על המדינה, כשהוא משתיק את יריביו, מחסל את האופוזיציה ומשתק את הדמוקרטיה
השבוע השלים ראש הממשלה מהלך נוסף בדרכו האטית, אך הבטוחה, להשתלט על המדינה ומוסדותיה, להשתיק את מתנגדיו, לחסל את האופוזיציה ולשתק את הדמוקרטיה.
הביטו סביבכם וראו את מוטת השליטה של נתניהו במוסדות המדינה: שר המשפטים הוא הקונסיליירי המשפחתי שלו שנות דור, בימים אלה הוא משלים מאמץ להגבלת כוחה של מערכת המשפט ובית המשפט העליון. היועץ המשפטי לממשלה היה פרקליטו, ולפעמים ככה זה גם נראה. נציב שירות המדינה החדש הוא קרוב משפחה של אחד מגדולי תורמיו ותומכיו באירופה. חלק מאנשי המפתח במשרד האוצר הם אנשי ליכוד מוצהרים, בעבר תומכים מושבעים של נתניהו. השר עצמו הוא מינוי מפתיע של נתניהו, הנתון למרותו המלאה.
הלאה, בואו נעבור למערכת הביטחון: שר הביטחון של נתניהו הוא בעל ברית אישי, אך נטול קיום פוליטי עצמאי. כל כולו תלוי ברצונו הטוב של נתניהו. ראש השב"כ וראש המוסד הם מינויים אישיים טריים של נתניהו, בשני המקרים המינוי לא היה מובן מאליו וגרר קשיים, שניהם חייבים לנתניהו. המזכיר הצבאי בלשכת ראש הממשלה (בן למשפחה הלוחמת) הפך לאחד המקורבים ביותר לנתניהו, עכשיו מונה אחיו למנכ"ל משרד ראש הממשלה.
עכשיו בואו נעבור למפלגה: גם שם השלים נתניהו השתלטות זוחלת ומוחלטת על מה שנותר מהמנגנון. הפריימריז המוקדמים יוציאו מהמשחק גם את השרים וחברי הכנסת. הם יוכלו לחפש אותו. ומכאן לתקשורת. זו שאמורה למתוח ביקורת, לחשוף ולנבוח, גם היא כבר מוטלת מזמן בשולי הדרך. ערוץ 10, שהוביל את התחקירים והגילויים בענייני נתניהו, מדמם ונאבק על חייו. משם לא יצמחו לנתניהו צרות בעתיד הקרוב.
ערוץ 2 מודאג אף הוא, גם אצלו לא לעולם חוסן, גם קברניטיו יודעים שהמעבר לרישיונות יכול להוות, עבור השלטון, הזדמנות חיסול נאותה. העיתונים המודפסים תחת אימה וטרור חיצוני. גלי צה"ל נכבשה על ידי אהוד ברק. ואילו הערוצים הממלכתיים, כאן זה כבר ממש בדיחה. יו"ר רשות השידור היה יועצו האישי של נתניהו (ושיקר לוועדת שפניץ כשנשאל על כך), כל שאר הבכירים הם מלחכי פנכה ועושי דברה של לשכת ראש הממשלה.
מסע הטיהורים הכוחני בעיצומו, לפעמים נדמה שהם פשוט לא מפחדים מאף אחד, והאמת היא שאין להם שום סיבה לפחד. אין ממי לפחד. לא נותרו היום בישראל עיתונאים עצמאיים ואמיצים שיכולים לעשות את מה שהמקצוע מחייב אותם לעשות (ביקורת השלטון) ללא מורא וללא משוא פנים.
כשהתחלתי, לפני זמן רב, לפרט כאן את תוכניתו של נתניהו להשתלטות על התקשורת, אנשים גיחכו. עכשיו התעוררנו, אבל עכשיו זה כבר מאוחר. כולם, כולל כולם, תחת איום.
כשהודיע נתניהו השבוע לחברי סיעתו ההמומים שהחליט להקדים את הפריימריז, הוא ציין, להגנתו, שזו אינה הפעם הראשונה. היו ארבעה תקדימים. הוא שכח לציין שבשלושה מארבעת המקרים הפריימריז הוקדמו משום שהבחירות הוקדמו. שזה טבעי ומתבקש. ומה עם הפעם הרביעית? ובכן, הפעם הרביעית היא שלו. כנראה הפטנט הזה רשום על שמו.
היו השבוע לא מעט שרים במפלגתו שנזכרו בפעם ההיא. זה קרה אחרי בחירות 2006. נתניהו היה בשפל המדרגה, עם 12 מנדטים, גווייה פוליטית שכל זב ומצורע ניקר בה כרצונו. משה כחלון הצליח למנוע אז מסילבן שלום החתמת מספר מספיק של חברי מרכז שיאפשר מהלך להדחת נתניהו. הוא ליקק את פצעיו בשקט והמתין להזדמנות.
היא באה אחרי מלחמת לבנון השנייה. אולמרט ספג חבטה וקרס מפופולריות של 88 אחוז לתמיכה של שמונה אחוזים, כמעט בן לילה. נתניהו התאושש. הוא לא המתין זמן מיותר. אז, בדיוק כמו היום, זה קרה יום אחד בהיר, ללא אזהרה מוקדמת, ללא הקדמת בחירות לכנסת, ללא קשר למציאות או לאירועים, סתם ככה. נתניהו קרא לחברי הכנסת בסיעה ובישר להם שהוא מקדים את הפריימריז. נקודה. מעכשיו לעכשיו.
השרים התפלצו, סילבן שלום התחרפן, אבל נתניהו בשלו. הפריימריז נערכו ב-14 באוגוסט 2007, באמצע חופשת הקיץ, שלום נמנע מהתמודדות (הרי לא היה טעם בנתונים שנכפו עליו להתמודד), הבחירות לכנסת לא נראו באופק (התקיימו כעבור כשנה וחצי), אבל העיקר שביבי ניצח (את פייגלין). מנחם בגין, אומר אחד מבכירי הליכוד, מתהפך בקברו. אצלו זה לא היה יכול לקרות. הוא לא נזקק למחטפים, תרגילים וטריקים כדי להנציח את מנהיגותו. אצלו זה בא באופן טבעי.
מישהו, קרוב מאוד לנתניהו, הגדיר את זה השבוע כך: "זה ביבי. מימוש מהיר. המניה עולה? מוכרים. מיד. ללא שהיות. בלי להתעכב, בלי לקחת שבויים. בסוף, זה נובע מהעובדה שהוא איש מפוחד. שהוא פרנואיד. תמיד יחשוש שמישהו זומם נגדו משהו".
בכיר אחר בליכוד השתמש השבוע בלשון הרבה פחות דיפלומטית: "מה שמרגיז זו השפנייה שלנו. איך כולם מתכופפים, איך אף אחד לא מצייץ, איך נותנים לו לאחוז בגרון תנועה שלמה, כבר שנים, ולקחת אותה כבת ערובה. איזה מנזר שתקנים פתחנו כאן. איפה הימים שבתנועה הזו היו אנשים עם חוט שדרה, עם דעה עצמאית, איפה הימים של לוי, שמיר, ארנס, מודעי, שרון, אולמרט, היום כולם פשוט מפחדים, משותקים מאימה".
אגב, תארו לעצמכם שיהיו פריימריז וסילבן שלום ינצח. נכון, זה נשמע דמיוני, אבל זו דמוקרטיה. היה ושלום ינצח, המצב יהיה כדלקמן: ראש הממשלה המכהן הוא נתניהו, לעוד שנתיים. אבל ראש הליכוד, ומועמדו לראשות הממשלה, הוא סילבן שלום. הרי מדובר במצב מגוחך, שלא לומר גרוטסקי, שמשקף טירוף מוחלט. מדובר במשחק מכור. איש משרי הליכוד לא יכול לא לתמוך בראש הממשלה בסיטואציה הנוכחית. גם חברי הכנסת שבויים. ומיד לאחר הפריימריז הם יהיו שבויים חסרי ערך. קלפי מיקוח שפג תוקפם. נתניהו ימשיך לצבור עוצמה. פוטין, אמרנו כבר. מי יודע, אולי גם נגיע לימים שבהם גופותיהם של עיתונאים ייפלטו מדי כמה ימים אל החוף.
אגב, שלום עצמו ערך השבוע בדיקה עם שלושה משפטנים נפרדים על הסיכוי והאפשרות לעתור נגד המחטף של נתניהו. בכל המקרים, הוא קיבל תשובות מדאיגות. החוקה של הליכוד מעורפלת, הם אמרו לו, היא קובעת שהפריימריז ייערכו עד שישה חודשים לפני הבחירות, אבל שלום התעקש ואמר שמדובר בשנתיים, שנתיים ימים, זה לא שישה חודשים, זה לא תשעה חודשים, זה לא שנה וחצי, הרי זה ברור שזה נוגד את רוח החוקה.
אז זהו, שלמשפטנים זה לא היה ברור. הם אמרו לו שמכיוון ששר המשפטים הוא יעקב נאמן, וראש הממשלה הוא נתניהו, השופטים לא ממש ירצו להסתבך עם החבר'ה האלה ולסכן לעצמם את הקריירה, ואין סיכוי גדול שיתערבו בהליך ה"דמוקרטי" בליכוד. לשלום לא נותר אלא להתפלץ. נו טוב, הוא רגיל.
אז מה התוכנית של ביבי? תלוי את מי שואלים. ההערכה היא שביבי רוצה להיות מוכן לכל תרחיש, עצמאי ומשוחרר מלחצים, וגם להרגיע קצת את ליברמן. אתה מאיים עלי? אז אני מאיים עליך. נתניהו יודע שהוא נמצא עכשיו בשיא של כל הזמנים. שאין לאן לעלות, אבל יש לאן לרדת. הוא יודע שהמצב הביטחוני תקין, אבל תלוי על בלימה. כנ"ל עם המצב הכלכלי. הוא יודע שבחודשים שנותרו עד סיומה של הקדנציה של מבקר המדינה לינדנשטראוס, צפויים ליפול עליו עוד לא מעט דוחות בעייתיים.
טוב לא יצמח לו מהם. נתניהו יודע שהמיתון בדרך, האבטלה תגבר והפופולריות שלו עלולה להיסדק. לנתניהו יש שני תרחישי איראן בקנה. איראן הקטן, שזו ארץ האייתוללות וההיערכות הישראלית לתקיפה בקיץ הבא. ואיראן הגדול, שזה אובמה. נתניהו יודע שיש סיכוי לא רע שברק אובמה, למרות ההספדים המוקדמים, יהיה גם הנשיא הבא של ארצות הברית.
את כל המכשלות הללו רוצה נתניהו לעקוף, להקדים, ולכן הוא מקדים את הפריימריז, ואם יהיה צורך, יקדים גם את הבחירות. למה לו בחירות בתוך הקדנציה השנייה של אובמה, כשהנשיא משוחרר ולא זקוק יותר לחיבוקי הסלפסטיק המזויפים איתו? ואם באמת תקיפת איראן על הפרק, למה שזה יקרה לפני בחירות, ולא אחרי, על כל צרה שלא תבוא? והיא עלולה לבוא, הצרה.
הרחש במערכת הפוליטית נמשך כבר מספר שבועות. בשבוע שעבר בדק אביגדור ליברמן, פעמיים (פעם באופן אישי ופעם באמצעות שליח), אצל בכירים בקדימה (רוני בראון ודליה איציק), מה המפלגה תעשה אם הוא יפרוש מהקואליציה. ליברמן חשש שביבי מכין את קדימה כאופציה למקרה שייצא. אגב, את הניסיונות לפיצול המפלגה הזו הוא לא נטש מעולם. איווט קיבל את התשובות שקיבל, ונסע לרוסיה.
לנתניהו יהיה קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרי, לפתות את קדימה פנימה אם יישאר בלי ליברמן, אבל יש לו עוד בעיה: אם יחליט להקדים את הבחירות, ביבי עוד עלול לגלות שאין לו רוב למהלך הזה. אתה רוצה להתפטר? בבקשה. אנחנו נשארים. הנשיא יטיל על לבני להקים ממשלה והיא תוכל לעשות את זה עם ש"ס, העבודה, מרצ, העצמאות ותמיכת הערבים מבחוץ. כך שהכל במערכת הפוליטית פתוח לגמרי. כולם מכינים לעצמם תוכניות מגירה למקרה של פירוק והרכבה מחדש. הכל אפשרי.
מי שחושב, למשל, שאלי ישי יסכים לקבל על עצמו את מלוא האחריות באשר לאסון השרפה בכרמל, טועה. ישי סבור, במידה רבה של צדק, שהוא היחיד מבין השרים הבכירים שניסה לפחות לעשות משהו, ונחסם. אם ינסו להפיל עליו את התיק, הוא עלול לשרוף את המועדון. על ליברמן כבר דיברנו. ועכשיו בא ביבי והכניס את המערכת כולה לתזזית. מהתזזית הזו אין לדעת מה ייצא. יכול להיות שנתניהו עשה השבוע תרגיל מבריק. ויכול להיות שהוא עשה השבוע שגיאה פטאלית. מה שבטוח, זה מסריח.
אין ישראלי שלא יצא מודאג מ"פורום סבן", שהתקיים בסוף השבוע שעבר בוושינגטון. מהפערים המתרחבים, מהערכים המתרחקים, מהאמון המתכרסם, מהיחסים המפוארים, החיוניים והאסטרטגיים בין ישראל לארצות הברית, שהולכים ומאבדים נפח, ייחוד ועוצמה.
כבר היו משברים לא מעטים ביחסינו עם הפטרון האמריקאי, אבל נדמה לי שלא היה משבר מהסוג הזה. היו חילוקי דעות, היו פערי מדיניות, אבל לא היה משבר ערכי שמכרסם ביסודות המשותפים של שתי המדינות. עכשיו יש. כמדי שנה, הצליחו גם הפעם אנשי הפורום, בראשות מרטין אינדיק וקנת פולק, להביא לשם את העלית של הממשל האמריקאי. שר ההגנה, שרת החוץ, היועץ לביטחון לאומי, סנטורים, חברי קונגרס ואישי מפתח נוספים. יש עוד אירועים שבהם נרשמת השתתפות מרשימה כזו, המיוחד ב"פורום סבן" הוא האינטימיות, העובדה שהאנשים מרשים לעצמם לדבר בגילוי לב, בכנות, משוחררים מכבלי הנימוסים הדיפלומטיים והפוליטיקלי-קורקטיות. היה קשה לשמוע אותם, וגם עצוב.
מדובר בחבורה גדולה מאוד של אנשים שישראל חשובה להם, יקרה ללבם, הם מתפללים לשלומה וחרדים לגורלה. בימים אלה הם חרדים יותר. הם מדברים על זה שישראל משתנה להם, שזו אינה המדינה שהכירו, שערכי הדמוקרטיה הבסיסיים ביותר כבר אינם מובנים מאליהם בישראל, שקורה אצלנו משהו רע, עכור, שעלול לחבל במכנה המשותף הרחב והמוצק עליו מונחת הברית בינינו לבינם.
חבל שמהצד שלנו העדיפו אהוד ברק ואביגדור ליברמן לבטל ברגע האחרון, והשאירו את דן מרידור בודד במערכה (אני מניח שדעתו של מרידור אינה שונה מהותית ממה ששמע מעמיתיו האמריקאים בפורום). אגב , את גודל השבר אפשר היה להבין ביום רביעי השבוע, כששר החוץ אביגדור ליברמן, בביקור במוסקבה, נתן לוולדימיר פוטין תעודת הכשר והצהיר שהבחירות ברוסיה היו דמוקרטיות וחופשיות. כמה ימים קודם לכן נדרשה לנושא שרת החוץ הילארי קלינטון, שאמרה שהיא חוששת שהבחירות לא היו נקיות. פעם דבר כזה לא היה יכול לקרות. פעם ישראל הייתה בחזית אחת עם אמריקה, נגד רוסיה. היום, כנראה כבר לא.
החששות של האמריקאים מגל החקיקה האנטי-דמוקרטי בישראל ומעניין הדרת הנשים מהמרחב הציבורי כבר פורסמו. החרדה האמריקאית בנושא הזה אותנטית ונבעה מהלב. וישנו גם העניין האיראני. גם כאן, מדובר בתהום פעורה בינינו לבינם. יש כאלה שיצאו מוושינגטון בשבוע שעבר בתחושה שהאמריקאים מתחילים להכשיר את הקרקע, אולי אפילו באופן תת מודע, להשלמה עם איראן גרעינית. שהמשימה האמיתית היא "להכיל את איראן הגרעינית", ולא למנוע את התגרענותה.
נאומו של שר ההגנה ליאון פאנטה היה אגרוף בפרצוף של ישראל וסיכה בבלון ה"התקפה על איראן" שמנפחים נתניהו וברק בשקדנות. אחד הנוכחים, שאינו ישראלי, אמר ש"ככה לא מדבר שר הגנה אמריקאי. ככה מדבר תבוסתן. גם אם לא מתכוונים לתקוף את איראן, אין סיבה להרגיע את האייתוללות". משבר האמון בין הצדדים בנושא הזה הוא חמור. אף שנציגי הממשל מצהירים ש"כל האופציות על השולחן", בישראל לא מאמינים להצהרה הזו, ומקפידים לציין את זה.
האמריקאים רותחים. בישראל סבורים שלאובמה חשוב להיבחר לקדנציה השנייה יותר מאשר למנוע את הגרעין האיראני. אם ידבר על אופציה צבאית, מחירי הנפט יעלו, ומחירי הנפט הם אחד המדדים העיקריים של כל נשיא אמריקאי בדרכו לקדנציה שנייה. לכן, חושבים בישראל, השורה התחתונה היא שלאמריקה הנפט חשוב יותר מישראל. אצלנו, הם אומרים, מדובר בעניין קיומי. בשאלה של חיים ומוות. וכך מתבצר כל צד בעמדתו, ומנסה להוכיח לצד השני, באותות ובמופתים, שהצדק איתו.
האמריקאים סופרים את כל מה שהם עושים בנושא. הישראלים סופרים את כל מה שהם לא עושים. האמריקאים מהללים ומשבחים את הסנקציות, מפרטים עד כמה הן חיוניות, מדברים על החסרונות בתקיפה צבאית על מתקני הגרעין של איראן ואומרים שיש עוד מספיק זמן. בישראל? בדיוק הפוך. הסנקציות רפות ולא מספיקות, תקיפה צבאית יכולה לעכב את הפרויקט, ואין הרבה זמן. אם כי מאיר דגן קרוב יותר לגישה האמריקאית מאשר לישראלית. וכך, בעצם, ממשיכה השיירה הזו להתקדם, השאלה היא לאן. הם מושכים לשם, אנחנו לכאן, ובאמצע ניצבת איראן. העובדה שהאמריקאים מביאים בחשבון אפשרות שישראל תתקוף בלי להודיע להם מראש מדהימה, כמעט בלתי נתפסת.
מנגד, חייבים לציין שהאמריקאים הרוויחו את הסיפור הזה ביושר. מי שבקיא במתרחש בוושינגטון מאז בחירתו של ברק אובמה לנשיאות, מבין עד כמה השתנו יחסי וושינגטון-ירושלים. חוץ מהקשרים הביטחוניים, שממשיכים להיות אינטנסיביים ובתחומים מסוימים אף הודקו, הרוח הנושבת בין הבירות צוננת מתמיד.
האמריקאים לא טורחים לעדכן מראש את הישראלים בנאומיו של הנשיא, כפי שהיה נהוג בעבר. פעם בשגרירות היו מקבלים את נוסח הנאום ימים או שבועות לפני שנישא. היום, במקרה הטוב, זה קורה שעתיים-שלוש קודם. נראה שהאמריקאים נהנים לענות את הקולגות מהצד השני. הכתף שהם מפנים קרה ועקבית.
כך, למשל, כשהנשיא אובמה נאם בעקבות האסון בהאיטי, וציין שורה ארוכה של מדינות שסייעו לאי האומלל, הוא השמיט (בכוונה?) את שמה של ישראל, שהייתה הראשונה שבנתה בית חולים שדה שם. רם עמנואל, שנאם בפני איפא"ק, אחרי שנתניהו החליט להקפיא את הבנייה בהתנחלויות, הבטיח להגיד מילה טובה על ביבי, ולא קיים.
על הווטו האחרון במועצת הביטחון ישראל קיבלה אישור חמש דקות לפני שהוטל. פעם זה היה מובן מאליו. אפשר להמשיך את הרשימה הזו עד אין קץ. גם כל ההבנות המשותפות, ההסכמות הלא כתובות והעניינים הכמוסים שהיו מוסכמים בין ישראל לארצות הברית, כבר לא ברורים עוד. ממשל אובמה התעלם ממכתבי ממשל בוש ומשורה ארוכה של דברים שהיו ברורים בין הצדדים. ככה לא בונים יחסים אסטרטגיים.
השגריר בוושינגטון, מייקל אורן, מקובל על האמריקאים, דובר את שפתם ומשתדל, אבל הדברים לא תלויים בו. הדברים תלויים באובמה, ושם זה כנראה נעצר. אובמה לא באמת סובל את נתניהו ומעניין יהיה לראות מה יקרה כאן אם שניהם ייפגשו בקדנציה שנייה.
הערה על ההתלוצצות הלא מוצלחת בין שר הביטחון ברק לרמטכ"ל גנץ בעניין הנשים בצה"ל השבוע: צפיתי בקטע הטלויזיוני ולא הצלחתי להבין את המהומה. כל מי שאוזניים ועיניים בראשו, קצת הבנה בקודקודו והומור (ירוד) ברוחו, הבין שההתלוצצות היא על חשבון הדתיים, ולא הנשים.
אפשר לחשוד בגנץ ובברק בהרבה דברים, בעניין "שירת נשים" הם לא תומכים. היה ברור שהם התנהגו כבשיחה פרטית וכשלו כששכחו שהשיחה מתקיימת מול מצלמות. המהומה שהתעוררה הייתה ילדותית ומיותרת. אופיינית מאוד לשיח הנהוג בתחום הזה מאז ומעולם, שיח שנגוע בפרנויה וברעשי רקע לא רלוונטיים.
אבל, וכאן מגיע אבל לא קטן, הרמטכ"ל לא היסס, ספר עד עשר והתנצל. ומי לא התנצל? אהוד ברק. אנשיו אמרו לי אתמול שאין על מה להתנצל. יכול להיות שהם צודקים. אבל לפעמים נחמד להתנצל, גם כשאין על מה. זה משאיר טעם טוב בפה. זה מעיד על עוצמה, לא על חולשה. מנגד, ממתי אהוד ברק השאיר למישהו, על משהו, טעם טוב בפה?
אקו"ם