שק חבטות רפובליקני: כולם נגד גינגריץ'

העימות האחרון באיווה לפני הבחירות הפך לזירת אגרוף שבה שימש המועמד המוביל שק לחבטות של יריביו. אבל גם הפעם הוא יצא המנצח

שמואל רוזנר | 12/12/2011 10:43

תגיות: המפלגה הרפובליקנית,ניוט גינגריץ'

הסקרים כמובן אומרים את שלהם, אבל אם למישהו יש ספק, אם יש מי שאיננו מאמין בסקרים, כדאי לו לצפות בעימות של המועמדים הרפובליקנים לנשיאות שהתקיים שלשום בדה מוין, איווה. אין כמו עימות כדי לזהות את המועמד המוביל במרוץ, מי שכל האחרים מתנפלים עליו, מי שכל האחרים מאחדים כוחות כדי לבלום. ניוט גינגריץ', לשעבר יו"ר בית הנבחרים, הוא האיש הזה.

באיווה, שתצביע בדיוק בעוד שלושה שבועות ממחר, בדיוק יומיים אחרי "החגים" - כריסטמס והשנה החדשה - לגינגריץ' נרשמים כ-30 אחוזי תמיכה לעומת 17 אחוז לשני הבאים אחריו, מושל מסצ'וסטס לשעבר מיט רומני וחבר הקונגרס הבדלני רון פול.

גינגריץ' ורומני בעימות. צילום: אי-אף-פי

איווה תהיה המדינה הראשונה להצביע, ואחריה יבואו ניו המפשייר, שבה רומני עוד מוביל, דרום קרוליינה, שוב גינגריץ' בפער גדול, ופלורידה, שוב גינגריץ'. גם בסקרים הלאומיים, הכלל-ארציים, גינגריץ' מוביל. מלבדו, רק לרומני יש עדיין סיכוי ריאלי. זה המרוץ, אלה שני המועמדים, וקשה להאמין שישתנה.

לגינגריץ' יש יתרון מובנה כמוביל. הוא היה הדיבייטר - המתעמת - המוצלח ביותר מבין המועמדים הרפובליקנים גם לפני שנטל את שרביט ההובלה. עכשיו, כשהוא בראש, קשה לפגוע בו בנשק שהוא המיומן ביותר בהפעלתו. הכל נוסה שלשום: אזכור שלוש הנשים שלהן נישא, הכסף שקיבל כלוביסט, שינוי עמדות לא תמיד לפי צו השמרנות, פליטות הפה, החיים בוושינגטון.

זו, למעשה, הטענה המרכזית שמעלה נגדו מיט רומני. כך שלשום בעימות באיווה, כך גם בשבוע שעבר כאשר הופיעו שניהם בפני "הקואליציה היהודית-רפובליקנית". עיקרי טיעונו של רומני: גינגריץ' הוא "אינסיידר" של וושינגטון, מי שמתגורר בה ושוחה בתככיה כבר הרבה שנים, מי שמחובר לעטיני הממסד הפוליטי.

האישיות הממסדית

במפלגה הרפובליקנית (וגם בדמוקרטית) חיבור כזה איננו מקנה נקודות זכות. זו מפלגה שאוהבת את המנהיג המסתער מבחוץ כשמטרתו לקעקע את הממסד. רומני מנסה לצייר את גינגריץ' כעסקן, ולעומתו את עצמו כמי שבא מבחוץ.

זהו תיאור שיש בו מידה של אמת, אך הוא מתנגש עם האופן שבו הן רומני והן גינגריץ' בנו את הקריירה ואת המרוץ שלהם. כן, גינגריץ' הוא אכן איש ממסד וושינגטוני, אך לאורך כל שנותיו הקפיד לזעזע את הממסד הזה במעשים חריגים, בהתבטאויות חסרות אחריות, בהפרחת רעיונות מדיניים חדשניים או מופרכים.

בשבוע שעבר, כאשר דיבר בכנס היהודים הרפובליקנים, הקדיש חלק ניכר מדבריו להסבר על האופן שבו יפרק את משרד החוץ האמריקאי וירכיב אותו מחדש סביב "תרבות" המקדמת "הגנה על חירות ועל אמריקה" ולא,

כפי שנהוג היום, תרבות של "פייסנות כלפי אויבינו". מדובר, אם כן, במועמד שבא מלב הממסד הוושינגטוני, אך לא כמי שמצטייר כחסיד גדול של הסדרים הנהוגים בו.

רומני, לעומתו, אמנם בא מבחוץ ולא בילה את רוב שנותיו בוושינגטון, אלא כאיש עסקים וכמושל, אך הוא איש שכל חזותו אומרת ממסד, יציבות, סמכותיות אקזקוטיבית. רומני לא אומר שום דבר מטלטל, לא מציע שינוי רדיקלי, לא נכשל בלשונו בהצעות מקוממות. בעימות שלשום תקף את גינגריץ' על דבריו בראיון ל"ג'ואיש צ'אנל" שבו קבע כי העם הפלסטיני הוא "המצאה".

מחלוקות, אמר המועמד המנסה למצב את עצמו כלא ממסדי, "צריך לפתור בשקט". המועמד שהוא מנסה להציג כממסדי התעקש: "מספיק לשקר בענייני המזרח התיכון. זכות השיבה של הפלסטינים מבוססת על שקר".

השקר הלבן

יותר מזה, גם הטענה של רומני שגינגריץ' הוא איש ממסד ואילו הוא - רומני - מועמד אנטי-ממסדי אינה אלא שקר לבן. "בוא נהיה כנים", אמר גינגריץ' לרומני באחד הרגעים הקטלניים של העימות שלשום. "הסיבה היחידה שלא עשית קריירה כפוליטיקאי היא שהפסדת לטדי קנדי ב-1994".

גם במרוץ ההוא הציג רומני את עצמו כמי שבא מחוץ לממסד, ובשלב מסוים נדמה היה שהוא מצליח לכרסם בתמיכה בקנדי - הסנטור קנדי, האח השלישי של ג'ון ובובי - עד כדי שוויון במרוץ. אך בסופו של דבר קנדי ניצח בפער גדול - 17 אחוז (ולמדייקים: פער גדול, אך למעשה הקטן ביותר בקריירה הארוכה של קנדי).

המועמדים הרפובליקנים בעימות באיווה צילום: רויטרס

אם היית מנצח, אמר גינגריץ' לרומני, היית מן הסתם מבלה את 17 השנים האחרונות בוושינגטון, בדיוק כמוני. ובעצם אמר לו: זה לא שאני ממסדי ואתה אנטי-ממסדי; זה שאני הצלחתי לנצח, ואתה פשוט הפסדת. זה כוחו הגדול של גינגריץ' - בעימותים, בהתנצחויות מילוליות, ביכולת להדהים ולזעזע ולהרשים, אך זו גם חולשתו. ההתבטאות על העם הפלסטיני כבר זכתה לקיתונות (מוצדקים) של ביקורת, לא רק משמאל. אליוט אברמס, שהיה יועצו של הנשיא בוש לענייני המזרח התיכון, הגיב על דברי גינגריץ' באומרו "שבין אם אנחנו אוהבים את זה או לא, הוא קיים" - כלומר העם הפלסטיני.

גם בעימות, כאמור, נמתחה עליו ביקורת בהקשר הזה, אך זו הייתה ביקורת זהירה למדי מצד המועמדים שבדרך כלל עסוקים בתחרות שאפתנית למדי על הסעיף "מי טוב יותר לישראל". בשבוע שעבר הבטיחו גינגריץ' ומישל בקמן להעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים. רומני הבטיח שישראל תהיה יעדו הראשון לביקור נשיאותי, וריק פרי, מושל טקסס, הבטיח להוסיף עוד סיוע לישראל. כל המועמדים הבטיחו למנוע נשק גרעיני מאיראן. הרבה הבטחות למעט בוחרים יהודים שמצביעים עבור המפלגה הרפובליקנית (אבל להרבה אוונגליסטים תומכי ישראל).

למרות ההתנפלות המשותפת על גינגריץ', הרגע הזכור מן העימות אירע דווקא כאשר הוא השקיף מן הצד. זה היה כאשר רומני, איש עשיר מאוד, הציע התערבות על "עשרת אלפים דולר" כדי להוכיח שריק פרי טועה בטענתו כי רומני הציע את תוכנית ביטוח הבריאות שיזם כמודל לכלל המדינות בארצות הברית.

"ריק, כבר העלת את הטענה הזאת בעבר ואתה טועה", אמר רומני. "זה היה נכון אז וזה נכון עכשיו", התעקש פרי. אם כך, הציע רומני "התערבות על עשרת אלפים דולר", והושיט את ידו. פרי לא לחץ אותה. התערבות לא הייתה, ורומני יצא מן המלכודת שטמן כשידו על התחתונה, חשוף לטענה שהוא "מנותק מהציבור" בהציעו סכום כזה, שהוא יכול להרשות לעצמו בעת כלכלית קשה כל כך.

אם יש משהו שיכול להפיל את גינגריץ', זה הפה הגדול שלו. הפה שיסייע לרומני להדביק לגינגריץ' תווית של מועמד חסר אחריות. האם זה יועיל? לפני 50 שנה כמעט ניסה מועמד מתון, שקול, נלסון רוקפלר, להדביק ליריבו הרדיקלי, הסנטור מאריזונה בארי גולדווטר, תווית דומה. האם הייתם משאירים את האיש הזה לבד בחדר עם הפצצה? שאל רוקפלר רטורית את בוחרי המפלגה הרפובליקנית. תשובתם הייתה חיובית. גולדווטר ניצח במרוץ לראשות המפלגה, לפני שהפסיד ללינדון ג'ונסון בבחירות הכלליות.