מי נתן להם גלים: עזה וישראל נפגשות בים
בעזה גילו שימוש חדש לים: גלישה. שני חבר'ה מהרצועה עם גלשן מכוסח, יחד עם כמה ישראלים מנסים במקום שבו הפוליטיקאים נכשלו
וביום שישי בבוקר, בהתקפות גלים בגובה 2.5 מטר בין המזחים בחוף פרישמן, בסערה הראשונה של דצמבר, זה הרגיש שוב כמו הדבר האמיתי. גלים, מסוקי קרב, חיסולים, גראדים, קסאמים, פצמ"רים, רק כמה עשרות קילומטרים דרומה.
רק שאצל ה-"charlie" בגרסה הישראלית של "אפוקליפסה עכשיו" יש כמה גולשים. וכמה דקות אחרי שיצאתי מהמים והורדתי את החליפה, התקשרתי למוחמד, איש הקשר שלי לגולשים מה-"charlie" מעזה , ושאלתי אותו אם הם גלשו היום. והוא אמר לי שהוא לא יודע, ושלא נראה לו בגלל כל הבלגן ברצועה, ושבכל מקרה הוא יבדוק איתם יותר מאוחר.
אז שאלתי אותו מה באמת המצב שם, עם כל החיסולים האלה והגראדים, והוא ענה: "אתה יודע מה המצב". ואמרתי לו שאני לא סתם שואל כי באמת אני לא יודע מה קורה ברצועה. והוא התעקש: "אתה כן יודע", ולא ויתרתי: "תאמין לי, אין לי מושג מה קורה אצלכם, כי אני עכשיו אחרי שעתיים גלישה בים, שותה בירה בשמש ברחוב דיזנגוף".
ומוחמד צחק ואמר: "טוב, אצלנו זה לא ככה. לא שותים בירות".
"למה? ", ניסיתי .
"כי אנחנו מדינה מוסלמית, ואסור אצלנו לשתות אלכוהול".
אחרי כמעט שבועיים של ניסיונות, הגעתי למסקנה אחת וסופית: לא תתפוס עזתי אומר מילה לא במקום. אפילו לא אחת. בטח לא כשהוא מדבר עם מישהו שמתקשר אליו מסלולרי עם קידומת ישראלית ולא מסלולר עם קידומת 056 של ג'וואל או 059 של ווטנייה - חברות הסלולר הפלסטיניות. הם מפחדים.
בהתחלה חשבתי שאני הוא זה שהלחיץ אותם. שהתשובות המשעממות שאני מקבל הן בגללי. כי ביקשתי מחבר שמדבר ערבית שיהיה המתורגמן שלי לכתבה, ויכול להיות שהחבר הזה, שהיה פעם ב"מוחבראת", דיבר איתם
אבל אחר כך, כשביקשתי מרימון מרג'ייה, כתב הפלסטינים של העיתון שיעזור לי, ויהיה הוא המתורגמן שלי במקום החבר, כי הוא בטח לא מדבר ערבית כמו אחד מה"מוחבראת", הוא אמר לי שזה ממש לא קשור אלי. "כי ככה זה בעזה", הוא הרגיע אותי, "כולם שם בטוחים שמאזינים להם, גם הישראלים וגם חמאס, ואף אחד לא מדבר עם אף אחד".
גם אחרי תחקיר ממושך, קשה לקבוע מתי בדיוק נכנס הגולש הפלסטיני הראשון לים של עזה. יש עדויות על גולשים ברצועה עוד משנות השבעים והשמונים, אבל מה שברור הוא שמי שזוכים כיום לתואר "האבות המייסדים של הגלישה הפלסטינית המודרנית" הם מוחמד אבו ג'יאב, בן 39, משכונת "החולות", ואחמד אבו חסירה, בן 32, משכונת "ארמאל", שני מצילים מהעיר עזה.
גם השאלה מנין הם השיגו את הגלשן הראשון שלהם, היא סוגיה לא ברורה. יש שתי גרסאות - הרומנטית והמציאותית. לפי הראשונה, הם קיבלו את הגלשן בשנות התשעים מחייל ישראלי. לפי הריאלית, אלטע זאכן מהרצועה קנה את הגלשן בארץ ומכר אותו לשניים בשוק המרכזי של עזה.
בכל מקרה, התיעוד הראשון של גולשים עזתים הוא צילום שהתפרסם ב-L.A Times ב-2007, ובו נראים מוחמד ואחמד עומדים ליד גלשן הגלים המשותף והמכוסח שלהם, שיוצר בתחילת שנות התשעים בחברת "אינטרסרף" התל אביבית. והצילום הזה הוא אבן דרך מרכזית בגלישת הגלים הפלסטינית, כי בצד השני של האוקיינוס, בקליפורניה, הוא הצליח להצית את הדמיון של ד"ר דוריאן פסקוביץ', " הדוק".
" הדוק", כיום בן 90, אב לתשעה ומי שהצהיר על עצמו בעבר כעל "רופא היהודי הטיפש בעולם", נחשב ל"סנדק" של גלישת הגלים בארץ. כבר בשנות החמישים הוא היה אגדת גלישה בארצות הברית, וב-1956, אחרי שנאמר לו שתכף פורצת כאן מלחמה, הוא הגיע לישראל חמוש בגלשן לונגבורד במטרה ברורה: להתגייס כלוחם לחטיבת הצנחנים.
הוא התייצב בלשכת קצין העיר וביקש להתגייס, אך נענה בשלילה. "אתה זקן מדי", הסבירו לו שם. כדי להתגבר על התסכול הוא הלך לחוף פרישמן ונכנס לגלוש. כשיצא, התאספו סביבו המצילים המקומיים כדי לבחון מקרוב את הפלא. שניים מהמצילים, שמאי "טופסי" קנצפולסקי ושאול זינר, "השאירו" את הגלשן שלו אצלם בסוכה והפכו באופן רשמי לגולשי הגלים הראשונים בארץ. "
הדוק" הבין אז שמצא את ייעודו: "להביא את גלישת הגלים לעם היהודי בארץ ישראל". הוא שב לארצות הברית, שלח לארץ שישה גלשנים מעוטרים במגן דוד, והיתר היסטוריה. היום יש בישראל כבר עשרות אלפי גולשי גלים.
51 שנים אחרי, כש"הדוק" ראה את הצילום של שני הגולשים הראשונים של עזה אוחזים בגלשן אינטרסרף כחול-לבן, הוא הבין שמצא את ייעודו החדש: הפעם "להביא את גלישת הגלים לעם הפלסטיני". כי "הדוק" ידע מה שכל גולש גלים יודע, וזה לא משנה אם הוא ילד צפוני בקייטנת גלישה בחוף הריף בהרצליה או ילד עזתי שגולש על דלתות בחוף שייח א-ג'לין, אם הוא גולש "שוחט" מחוף קבר השייח באשקלון או מציל משכונת "החולות" שגולש בנמל עזה.
כל מי שרכב פעם על גל יודע את זה: גלישת גלים היא לא ספורט, גלישת גלים היא מצב נפשי, היא החיבור האולטימטיבי בין נפש האדם לאנרגיה הטהורה של הטבע. גלישת גלים היא דת. וה"דוק" הבין שהדת הזאת יכולה להיות פתרון מושלם לסכסוך האינסופי כאן.
כי היה לו ברור שהמאמינים בדת הזאת לא יפוצצו את עצמם, לא יירו גראדים ולא יילחמו במלחמות מיותרות. כי כל מה שבני דת גלישת הגלים רוצים לעשות הוא לתפוס עוד ועוד גלים. לחזור ולהתמלא בתחושה העילאית שהגל נותן, זה ולא שום דבר אחר.
אז "הדוק" התקשר מיד לארתור רשקובן (32), מי שהיה בעבר יו"ר ארגון הגלישה הישראלי, סקייטר וגולש "שוחט" בפני עצמו מחוף הילטון בתל אביב, ואמר לו: "ארתור, תאסוף כמה גלשנים שאתה יכול, אני מגיע. נוסעים לעזה".
ארתור עשה כמצוותו, עבר בין חנויות גלישה ויצרני גלשנים וביקש מהם גלשנים. וכש"הדוק" הגיע לארץ כבר היו לארתור 14 גלשנים, משומשים אמנם, אבל גלשנים. ובין אלה שתרמו לחזון של "הדוק" היה גם ניר אלמוג, הבעלים של "אינטרסרף" והבן של "טופסי" - המציל שקיבל את הגלשן הראשון מה"דוק", בסוג של סגירת מעגל.
"היה לנו איש קשר בעזה שאמר שמחכים לנו במחסום ארז", מספר ארתור. "נסענו לשם עם הגלשנים, אבל אף אחד לא חיכה שם. החיילים אמרו שאנחנו יכולים לחלום על כניסה לעזה, ולא ידענו מה לעשות. 'הדוק' לא ויתר. הוא הלך לשומרת וביקש ממנה לדבר עם האחראים.
"הגיע קצין בדרגת סג"מ ו' הדוק' נתן לו חיבוק ונשיקה, ובדרך פלא זה עבד. הקצין נתן לו ולבן שלו להכניס את הגלשנים למסוף במחסום ארז". הם עברו לצד השני ונתנו אותם למוחמד אבו ג'יאב ולאחמד אבו חסירה, שני הגולשים מהצילום ב-"L.A. Times".
התקשורת בעולם סיקרה בהרחבה את העברת הגלשנים לעזה. בארץ התעלמו מזה כמעט לחלוטין. בעקבות המהלך הוקם ארגון "Surfing 4 Peace", שמטרתו להנחיל את תרבות הגלישה לעזתים, כדי ליצור קרבה ואמון בין גולשי גלים משני צדי הקסאם.
"דרך הגלישה אנחנו יכולים להוכיח שלנו הגולשים יש כוח מיוחד", אומר ארתור, שעומד כיום בראש הארגון. "יש מיליון ארגוני שלום, וכולם מדברים על דיאלוג. לא אנחנו. אני לא רוצה דיאלוג, אני רוצה לגלוש איתם. לשתף אותם בחוויה הכל כך מיוחדת הזאת של גלישה.
"בשבילנו הגלים הם מפלט, בשבילם, במציאות הקשה של מדינת הטרור שבה הם חיים, הגלים הם מפלט חזק עוד יותר. והדבר המדהים בכל העניין שלמרות שיש בינינו גדר, אנחנו גולשים על אותו סוואל, וכשאתה מתקשר ברמה הזאת הכל אחרת.
"אנחנו הגולשים חיים מהיום להיום. יש גלים, אתה עוזב הכל והולך לגלוש. תופס גל, ולא יכול לחכות כבר להיות על הגל הבא, ולעזתים קל להבין את זה. הם אנשים שחיים את הים. אנחנו לא נביא שלום, אבל בזכות הגלישה נעשה כאן שינוי קטן. כבר עשינו".
אני נפגש עם ארתור במשרד שלו בהרצליה. חוץ מהתפקיד שלו ב"Peace Surfing 4", הוא משמש גם כמנכ"ל "gotcha" אירופה. "gotcha" היה מותג גלישה פופולרי בשנות השמונים ובתחילת שנות התשעים. אבל כמו שקורה ללא מעט מותגי גלישה, הוא "נשרף", כלומר, זלג למיינסטרים.
אצל הגולשים שמבקשים להתבדל בלבושם משאר האוכלוסייה, אין רחמים. מותג שהופך להיות מיינסטרים פשוט ננטש. עוברים למותג הגלישה הבא שכמה שפחות אנשים מכירים. וכך הלאה. בניסיון להחיות אותו, רכשה חברה ישראלית את הזיכיון למותג באירופה והקימה אותו מחדש.
ארתור שואל אם אני רוצה טי-שירטים לילדים. אני שואל אם אפשר לקבל מדבקות להדביק על הגלשן. בנובמבר 1989, בטירונות במתקן אדם, כתבתי "gotcha" על הקסדה בטוש שחור, והמ"כ, גולש בעצמו, קרא לי גוצ'ה עד סוף הטירונות. הייתי מבסוט מהשם. ב-1989 זה היה כבוד שוקראים לך גוצ'ה.
יש לארתור על רצפת המשרד ארגז קרטון ענק מלא בבגדי גלישה. מותג משנות השמונים? הגולשים מעזה לא עושים חשבון. הם מבסוטים ללבוש בגדי ים וקפוצ'ונים של "gotcha". בעזה אין חנויות גלישה, כמו כל דבר ברצועה, אפשר להביא ציוד גלישה דרך המנהרות, אבל המחיר גבוה מדי. הם מרוצים מכל מה שהם מקבלים. "זה לא כך קל לתת להם מתנות", אומר ארתור. "יש עליהם שם שבע עיניים, ולקבל מתנות, ובטח מתנות מישראלים, זה דבר מאוד מורכב".
בעזרת המתורגמנים שלי, אני שואל את אבו ג'יאב ואת אבו חסירה מה דעתם על הישראלים שמעבירים להם גלשנים וציוד גלישה. "כל אדם שרוצה לעזור לפלסטיני, אנחנו מברכים אותו ומודים לו", עונה אבו ג'יאב.
"המצב בעזה מאוד קשה, ובגלל זה אני הולך לים, שם אני מרגיש את ההנאה והחירות, שוכח את כל הבעיות. הייתי רוצה לגלוש בישראל, אבל רק אחרי שהמצב ישתפר. עד עכשיו, היחסים בין שני העמים לא טובים. רק היום נהרגו שני פלסטינים בעזה, כשיהיה שלום אין לי בעיה לגלוש בכל מקום בעולם".
" אני מודה לכל אחד שתומך בספורט ובעם הפלסטיני, בלי הבדל דת. יהודי, נוצרי או מוסלמי, לא חשוב", עונה גם אבו חסירה בלקוניות משמימה. "הגלישה בשבילי היא עולם אחר, אני שוכח מהכל, מכל הבעיות, כשאני על הגלים אני לא חושב על כלום. הים הוא הפינה השקטה היחידה שלנו כאן בעזה".
ואתם חושבים שלגולשים משני הצדדים, ישראלים ופלסטינים, יש סיכוי להצליח ולקרב את השלום?
"זה היה החלום של דוריאן פסקוביץ'", אומר אבו ג'יאב, "הוא קיווה שזה יתרום לשלום, אבל היום מצב היחסים בין שני העמים לא מאפשר את זה. הצדדים לא בשלים".
הכתבה המלאה במוסף "סופשבוע" של מעריב
sofash@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם