"אל תעז לכתוב מוצב, לא אסלח לך בחיים"
גיורא שנר עדיין נמצא בתוך הבונקר של מעוז ה"מזח" המיתולוגי על תעלת סואץ. בספר חדש הוא פותח את פצעי המערכה הנשכחת
מה עוד מחזיר אותך למזח?
"השיר 'שבחי מעוז' של נעמי שמר. תמיד אני שומע אותו עם דמעות בעיניים. כאילו נכתב עליי. לא ייתכן שלא נכתב עליי."
תסביר לי.
"שורה כמו: 'הרחק הרחק ליד ביתי, הפרדסים נתנו ריח.' זה בדיוק הפרדסים ליד הבית שלי בקיבוץ. 'אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות,' זה סיפור ההתחפרות בתעלה כשממולנו 'דרוך וחרישי, צופה בי מבקש נפשי."'
"שבחי מעוז" של נעמי שמר פותח את "קשרי מעוז - המזח "1970 מאת גיורא שנר (הוצאת העמותה להנצחת חללי חיל הקשר והתקשוב). הספר מתרחש במלחמת ההתשה. הזוועה הישראלית הקרובה ביותר למלחמת החפירות במלחמת העולם הראשונה. מערכה סטטית, כותשת, חסרת תוחלת. במרס 1969 לחצה מצרים על ההדק ונשיאה, גמאל עבד אנאצר, הוא שהדביק למלחמה את שמה. הצדדים התישו זה את זה עד מוות. מלחמת ההתשה, שהתלקחה גם בחזיתות אחרות, הסתיימה ב7- באוגוסט 1970 ללא מנצח, אבל עם מאות ישראלים הרוגים, ועם לוחמי מעוז מרוטים. שנר מזהיר אותי שאקפיד על ההגדרה "מעוז." "שלא תעז לכתוב 'מוצב המזח.' אני לא אסלח לך כל החיים."
למה זה כל כך חשוב לך?
"מוצבים יש גם היום והיו בכל המקומות. מעוזים היו רק בתעלה".
מה בוער בך?
"מרגיז אותי שהמזח מזוהה כיום רק עם ההליכה של שלמה ארדינסט לשבי עם ספר התורה. אתה מחפש 'מזח' באינטרנט ואתה מוצא אלפי אזכורים: 'המזח לחם בגבורה'. המזח לחם בגבורה ביום כיפור במשך כמה ימים ולא הייתה שם גבורה יותר מבחווה הסינית וב'חמוטל' (מעוז ממזרח לאיסמעיליה בגזרה המרכזית בסיני). גבורה הייתה בכל המקומות. אבל שם זאת הייתה פעולה טרומפלדורית. הולכים בשבי עם הספר ביד ומזה מייצרים מיתוסים וגיבורים. אלא שאנחנו היינו שלוש שנים, יוםיום שעה-שעה, ולא מוזכר פעם אחת 'המזח' במלחמת ההתשה הקשה. אני יודע מה עשו שם במעוזים עד יומיים לפני כיפור. השתזפו בשמש ודגו בלגונה. איך אני יודע? כי גם אנחנו דגנו בלגונה, עד שהורו להפסיק. אני חושב שכל התקופה במזח נהרגו איזה 20-15 איש. כמו כלום, 20-15 רק בתקופה שלי נהרגו איזה שישה-שבעה חיילים".
אבל בלי קשר להתשה. מה בכל זאת עשתה לך נפילת המזח בכיפור?
"עשתה לי קנאה."
קנאה?
"כי הם נחשפים ואנחנו לא. עד כדי כך".
קינאת בזה שהם מקבלים הכרה?
"כן, זאת הייתה קנאה. אני אגיד ביושר. זה היה הרגש החזק ביותר שהרגשתי. במלחמה עצמה לא כל כך שמעתי מהם. רק אחר כך. הם נלחמו בגבורה וקיבלו החלטה הכי נכונה. השבי המצרי היה קל יחסית, למרות שגם שם היו חוויות לא קלות. אבל הרגשתי קצת קנאה שהמזח שלי לא נמצא בתודעה והמזח שלהם כן".
הספר מנסה לעשות צדק לא רק עם המזח בהתשה, אלא גם עם קשרי התקופה ההיא."300 המלקקים של גדעון", אומר שנר חובב התנ"ך. אחיו גיבורי התעלה היו לוחמים ללא ברק שהלכו עם הראש באדמה "כמו איזו חפרפרת שנסתמה לה המחילה" כדי למצוא את קצה החוט. תמיד היה איזה קצה חוט שצריך לחבר כדי שהקודקודים יוכלו להמשיך למשוך בחוטים, כדי שהחיילים, למרות נידחותם, לא ינותקו מחוט החיים. "כמו שהיו חשופים בצריח,
"קשרי מעוז" הוא גם חשבון עם סטיגמת ה"לא קרבי" שהוטלה בטירונות על כותבו בגלל קוצר נשימה. אבל לא רק. הוא מביא את הסיפור שמתחת לפני הקרקע. מהבונקר המעופש, מאבק ההפגזה, ממוקד הפחד. השורות מתכתבות למעשה עם כל חייל קרבי. עם כל מי שהזיע תחת שכפ"ץ, עם כל מי שמעולם לא הצליח לנקות פיח ממגופת הפ.נ. עם כל מי שקיבל את מצ"א (מרכזייה צבאית-אזרחית) אך לא הצליח לדבר עם החברה, עם כל מי שהוחזר משער הבסיס כי מחליף לא הגיע, עם כל מי שהמתין לטרמפ בשולי אספלט שכוח, עם כל מי שהתמכר למתיקות סדיני הבית לאחר לילות צחיחים תחת שמיכות הקוץ.
לפני 15 שנה התחיל שנר לכתוב וזה קרה הודות לשלושת ילדיו. הוא סיפר להם בהמשכים את "השועל אדמוני" שהמציא, "כמו שלואיס קרול היה מספר לילדים שלו", ולאט לאט נוספו לשועל עוד חיות, והיה יער קסום והקטנים ביקשו "אבא, תכתוב" והוא כתב להם ויותר מזה. "אני חושב שה'תכתוב' שלהם גרם לי להתחיל לכתוב במקביל על המעוז".
אחרי שאשתו טלי הוציאה את ספרה "המלך מתיא בארץ ישראל" החלטתו הייתה שלמה וסופית. "אמרתי לעצמי: 'אם היא יכולה, גם אני יכול", כל סיפוריו של שנר אמיתיים, לא כך הדמויות. והן לא מופיעות בשמן. "40 שנה לא דיברתי עם האנשים. מה, אני צריך שמישהו ייעלב ממשהו"? לעצמו השאיר רק את ראשי התיבות של שמו האמיתי. בספר הוא נקרא גידי שביט.
נפגשנו בביתו המרווח בלוחמי הגטאות. כמה ימים התלבט עד שדחה את הצעתי להיפגש בעמותת חיל הקשר ביהוד. האם חשש שהמ"ק 6 או ה25- שמוצגים שם יחזירו אותו עמוק מדי לבונקר? שנר לא ידע אם לאשר את ההנחה שלי, אבל הודה שהוא מעדיף את הבית, כי זה הכי בטוח. שחקן בונקר.
הוא נולד בדיוק לפני 60 שנה בלוחמי הגטאות. במסגרת עבודתו בביקורת פנים וניהול סיכונים עסק גם בהפרטת קיבוצו. אביו, צבי, היה ממייסדי המשק והמוזיאון. בן מחזורו בבית הספר לכלכלה ועיתונאות בורשה היה הרוויזיוניסט מנחם בגין. "כשהיה נואם, הסוציאליסטים זרקו עליו עגבניות", נהג אבא שנר לספר. אמו, הסופרת שרה נשמית שנר ("הילדים מרחוב מאפו", "ואל המנוחה לא באתי") הייתה פרטיזנית שנפצעה במלחמה. בעלה הראשון נהרג עם פלישת הורמאכט לרוסיה. את השני הכירה ב-1946 בקונגרס הציוני האחרון בבאזל. היא הייתה צירה והוא היה עיתונאי מטעם עיתון בורשה. בלעדיה, יש להניח, לא היה עולה לארץ.
בנו גיורא זוכר את הדור ההוא כחלוצים שהקימו קיבוץ לתפארת וגם את השתייה והשמחה לא הזניחו. "והיה פה ציווי קיומי חזק שלא יהיה רעב. שילדי הניצולים לא יחוו את מה שחוו הוריהם". במקום מחסור ניתנו להם כל מנעמי הנעורים שקיבוץ יכול לתת. גם טיולים. באחד, לארבל, בכיתה ד, נתקף גיורא קוצר נשימה ואפיסת כוחות. זה חזר על עצמו גם בריצות ובמסעות אלונקה בצבא. "אתה יודע שלא תהיה קרבי", אמר לו הסמל בסיום הטירונות בנח"ל. "להגיד ב-1969 משפט כזה לבן קיבוץ זה גזר דין מוות. הרגשתי בשפל המדרגה".
הציעו לו להיות חובש, חבלן, נהג, מש"ק תרבות. הוא דחה הכל בבוז. לבסוף הגיע לחיל קשר שבמסגרתו, כך קיווה, יוכל להגיע למקומות הכי קרביים. כך מצא את עצמו בוקר אחד מיטלטל לתעלה בלילנד האספקה, דחוס בתוך קסדה גיליוטינית, נחבט בין ג'ריקנים מפלסטיק שחור, שתי חביות סולר, דורגל למקלע 0.5 ושלושה בלוני גז ארוכים. המצרים לא בזבזו זמן. כשרק התקרב למעוז קידמה את פניו התפוצצות עזה עם פטריית עשן לבנה כמה עשרות מטרים מהמשאית. ואחריה עוד שלוש. הלב התפרע והוא התחיל לדבר אליו. "זה לא הזמן לפאניקה. אתה לא יכול ככה להשתולל ולהשאיר אותי לבד". עבר את שער המעוז, נכנס לבונקר, ועוד התפוצצות אדירה. "אספתי את ראשי בין כתפיי וזרועותיי כמי שמנסה לצמצם את עצמו. חשתי בפחד המטפס וזוחל במעלה עורפי".
כשחדלה האש התפנה לחזור לנשום. לאוויר היה ריח מעופש כמו במערה, וסביבו שררה אפלולית. המזח, המעוז הדרומי ביותר בגזרת התעלה, התחיל לגלות את עצמו: "מיקרוקוסמוס מבודד, מותקף, שאם אין בו קשר אתה מת". תוך שבועיים הוא הבין שכקשר שני במזח יש לו שתי משימות: זאת של הצבא - לדאוג שיהיה קשר, וזה בעיקר הקשר הקווי, לא האלחוטי שלמד. וזאת שלקח על עצמו - להישאר בחיים. "אבל אם אתה רוצה להישאר בחיים - אל תבוא למזח. ואם אתה כבר בא למזח - אל תצא מהבונקר".
כקשר, רוב העבודה שלו מחוץ לבונקר. חשוף עם "מכפתיים" (השם הצה"לי לפלייר) ועם איזולירבנד. וכשפגזי המצרים לא קורעים את הקווים, זה המדבר. קצת אבק על מתאם האנטנה ויש תקלה. ואם הקשר כבר עובד, זה נכון לאותו רגע. בעוד רגע הוא יכול לא לעבוד. וגם התיקון תקף לאותו רגע. בעוד שעה כל הסיפור יכול להתחיל מחדש. "מה יותר סיזיפוס מזה"?
במזח, הוא לומד, הקשר הוא הכל. אלחוטן, קוון, מרכזן וטכנאי גנרטורים. לא פעם התבקש עם עמוס - הקשר הבכיר יותר לטפל בבעיות תאורה, בכל מכשיר שדלקה בו נורית, בהפעלת "האמצעים המיוחדים" שהמזח היה משופע בהם. ועוד דבר המזח מקפיד לספר לו. שבכל שנייה יכול ליפול עליך משהו - ולא מהשמים. ושלעתים אין לאן לברוח, ושהברירה היחידה היא להתכתב עם המוות בעודו משייט אליך. לנסות לפענח את מזימותיו. פגז ממרגמה 80 מ"מ נותן 30 שניות בריחה, 120 מ"מ 40 שניות, 160 מ"מ דקה. "וזה המון זמן. אתה יכול להמשיך ללפף, לאסוף את הציוד ולהסתלק בשקט".
אבל הרצחני ביותר הוא הפגז מתותח 122 מ"מ. שלוש שניות והוא עליך. "ואז אתה מתחפר כמו חולד באדמה ומתפלל שלא יפגע לך בתחת". ובאחת הפעמים זה היה 122 מ"מ וזה היה לגמרי טראומטי. "גלי ההדף הכו בי בכוח וטלטלו את גופי טלטלה עזה. חשתי כי כל גופי רועד כעלה נידף ברוח בלי שתהיה לי עליו שליטה. נשארתי מצומצם ומכווץ כקיפוד".
לאחר השקט נשען על הקרקע כדי להזדקף. כף ידו נכוותה מרסיס לוהט שנפל סנטימטרים ממנו. "לו היה פוגע בי", אמר לעצמו, "הייתי מחזיר ציוד". והזעם הכובש טיפס במעלה חוליות הצוואר ואיתו ההכרה ש"אף אחד לא מסתובב על הסוללה המזורגגת חוץ ממני", והתוצאה הייתה בכי סוחף, עמוק, עם יבבות כבושות, עם מלמולים טרופים כמו: "יכולתי למות, יכולתי למות".
משק כנפי המוות עולה גם ממכתב ששיגר להוריו ב23- במרס ,1970 כחודשיים לאחר שנחת במזח. "דבר אחד שיהיה לכם ברור. כשאני אבוא, אני רוצה לראות מצלמה מוכנה בבית עם כמות גדולה מאוד של פילמים. לא חשוב כמה זה יעלה. אני נמצא עכשיו ידוע לכם היכן והמצב קצת השתפר לגבי החודש הקודם, אך בכל זאת לא נשחק בגורל. אני רוצה בבית לגמור על עצמי סרט שלם של פילמים. אני לבד ועם אבנר ומוישל'ה (האחים) וטילי (הכלב) עם כולם יחד ולחוד כשאני שלם ובריא. לא נולדתי עם חלקי חילוף. בקשר למילים האחרונות... אל תחשבו שסיכויי גדולים יותר להיפגע. אך אני פשוט רוצה להיות מציאותי ולהפוך גם אתכם למציאותיים".
בחופשתו הראשונה אמא מגישה לו את המכתב הזה. "הסתכל מה כתבת לנו". הוא אוחז בדף, קורא כל אות ומצטמרר: "לא יכול להיות שכתבתי דבר כזה". שרה נשמית-שנר מביטה בו בעיניים מאדימות: "איך בן כותב מילים כאלה לאמו"? והבן אומר לעצמו: "איך העזתי." כאמצעי זהירות, את המכתבים הבאים עמוס מצנזר לפני השיגור. "יצאתי את הבית ביום א' בבוקר בלב כבד וברוח נכאה," הוא כותב לאחר שובו מאותה חופשה ראשונה, "הרי לא כל יום באים הביתה לארבעה ימים.
עכשיו השעה עשר ואני מתארגן לתחילתה של המשמרת הארוכה... האמת ניתנת להיאמר שאני די מדוכא. קשה לי להתרגל לרעיון שעוד קרוב לארבעה שבועות לא אראה אתכם". במכתב הבא מצב הרוח עולה מדרגה: "היו כאן היום הפרברים ועשו לנו קצת שמח. מלבד זאת שקט אצלנו כבר שלושה ימים רצופים. לא יודע מה קרה לבני דודנו היקרים", פגז באמצע המקלחת.
הימים הרגועים יחסית מאפשרים לפתח איזו שגרה שפויה יחסית. בימים האלה הלוחמים מנצלים את המזח הישן להיפטר ממוצקי גוף מטרידים. מדובר בכריעה מעל חור מרובע שנוסר ובשחרור אל מי הלגונה הכחולים שמתחת. אלא שהיציאות האישיות פגעו בדריכות לקראת היציאות של האויב. אז תושבי המזח התבקשו לעשות את זה בפנים, בבית השימוש הכימי שנקרא בקיצור "הכימי".
אנחנו מדברים על מכל פלסטיק שחור שעמד בשולי חרך הירי וחלקו העליון עוצב כאסלה. לא היה קשר עין, אבל היה קשר קול. רעשי הטיפוס למתקן, פתיחת האבזם, רשרוש המכנסיים המשתלשלים, האנחות בשעת השי"ן, צליל המפגש של המטען עם הנוזל המאכל שבתחתית המכל. טונים שגררו קריאות עידוד של הדיירים האחרים. לא פלא שהבונקריסטים אימנו את קיבתם להתאפק עד שעות הערב השקטות יותר ולצאת אז ללגונה.
המקלחת הייתה מלאכת מחשבת של מוחות במצוקה. שני קרשים שהונחו בין דופנות התעלה שליד פתח המעוז. עליהם הוצב מכל מים עם חור גדול שנוקב בדופן שלו. כפיס העץ שנתחב ונשלף לפי הצורך שימש כברז. היו שולפים את הפקק, מרטיבים את הגוף, תוקעים חזרה את הפקק, מסתבנים, שולפים שוב ושוטפים. והעיקר: לעשות הכל מהר שלא יבוא איזה פגז וייבש את השמפו. פעם זה כמעט קרה לגידי. בקושי הספיק להתנגב כששמע את הקשר: "נימה יציאה, נימה יציאה".
התפוצצות עזה הרעידה את הבונקר. ואחריה עוד אחת. ואחריהן עוד שתיים רצופות. הבעיה הייתה שמפקד המוצב, איתמר, בדיוק היה במקלחת בחוץ. מתחילה דאגה עד שמאחור נשמע קול שקט: "איתמר בסדר גמור." איתמר עמד לידם כשרק קצף ריחני עוטף את גופו. והאש נמשכה, וגידי ישב שם מכווץ, מבין שלהפגזות כאלה לעולם אין מתרגלים, "אבל לפחות אני לא היחיד שמרגיש חרא", חלפה המחשבה. גם החברים מרגישים ככה.
אלא שהיו כאלה שלא עמדו בזה. לא פעם היו מי שניסו לשעוט החוצה, אך החברים בלמו אותם ברגע האחרון. לא במקרה של מיימון. מיימון היה איש חרמ"ש מבונקר שלוש. כשהמצרים פתחו בהפגזה כותשת כשל כוח סבלו. "אני לא יכול יותר," נשמעה לפתע זעקתו. לפני שחבריו הספיקו לזוז רץ החוצה אל התופת השואגת. פגז תותח או פצצת מרגמה השיגו אותו כבר ביציאה מהבונקר. איש לא שמע את זעקת המוות שלו. כשחדלה האש נמצאה גופתו מרוטשת ללא הכר. מיימון נהרג מרסיס ענקי בצווארו.
אביזר חיוני לחיים בבונקר היה המפוח. המכשיר המגושם היה אמור לשאוב את האבק שנפלט מהקירות בהפגזה ממושכת. באחת מהן, כבדה במיוחד, הרים גידי את כפתור ההתנעה. המפוח נשאר בדממתו. עוד כמה ניסיונות וכלום. האבק היה ללא נשוא, מערפל ראייה.
נשימתו של גידי הפכה קשה ושורקנית. הבונקר האפיר ודמויות החברים היטשטשו. והפגזים המשיכו לטחון את הבונקר. "האם כך מרגישים אנשים שנקברים חיים ברעידת אדמה,"? הוא מדבר עם עצמו. גידי מחליט להפעיל ידנית את המפוח. מחבר ידית ומתחיל לסובב. והמכונה, תודה לאל, מקרטעת, צוברת תאוצה, אך מתחילה לשאוב.
בין ענני האבק ומטחי המוות, היו גם רגעים של חסד. פעם מצא בחור צעיר בג'ינס יושב על מיטת הקשר וגיטרה על ברכיו. זה היה אבי טולדנו. האיש ששר "השחפים על המזח כבר עפו" הגיע למזח. שעת הצהריים המאוחרת לא הפריעה לטולדנו לברך את גידי בערב טוב. לאחר שתיקה, נעץ הזמר בחייל עיניים כהות ולחש: "אתם גיבורים". אחר כך הרים את הגיטרה והפריח צלילים מלטפים בחלל הבונקר הקודר. לבסוף הגביר את הקצב ושר שיר חדש. ספיישל לגידי. שיר על האחת והיחידה שאינה מודעת לאוהבה. "בלבי, השיר הזה נצרב לנצח," כותב שנר.
בוקר בהיר אחד הביא טנק האספקה אוזני המן ובקבוקי "תירוש", "להזכיר לנו, שוכני המערות, כי פורים בפתח". בערב, כשהגזרה שקטה יותר, התחילה החגיגה ברשת. "תחנות שושן, כאן אחשוורוש, איך אני נשמע עבור", "אחשוורוש, כאן מרדכי היהודי, תיזהר מבגתן ותרש". "ושתי, כאן המן, מתי את דופקת הופעה"? עד שהסמג"ד שם סוף למשתה פורים: "תחנות ברדלס, כאן שמפו, תפסיקו להיות מטומטמים, חוזר שנית, תפסיקו להיות מטומטמים".
שולחן ליל הסדר נפרש על מפת נייר לבנה כשמתחתיה 20 ארגזי פצצות מרגמה .81 מכיוון שבכל שעה מחצית החיילים היו על משמרתם, הוחלט לערוך את הסדר פעמיים רצופות. קודרים, מיוזעים ובבגדים משומנים הסבו החיילים לסעודת חג החירות. רק הרב הצבאי, נפתול, ישב חגיגי בראש. נפתול קבע כי שמחת החג היא אירוע פנימי, רוחני, ללא קשר למציאות החיים. שלמרות המלחמה סביב צריך לפנות מקום בלב להוד החג. הקסם של נפתול התחולל בהדרגה. בהתחלה קרא לבד בהגדה, אחר כך הצטרפו כמה קולות מהוססים וצרודים. כשהגיעו ל"עבדים היינו" כבר שרו כולם כאיש אחד. "הרגשתי שאני חווה התעלות מיסטית שלא ידעתי כמותה", כותב שנר, "שכל משפט בהגדה קושר את בני ישראל אז לחיילי ישראל היום".
היו גם ארוחות צנועות יותר, אך לא פחות חגיגיות. בשלהי הקדנציה של איתמר במזח, הגיע לביקור אלוף פיקוד דרום, אריאל שרון. לאחר שבחן את השגרה והורה לבטל מארב שמסכן חיילים, רמז שלא היה מתנגד לנגוס במשהו. על גידי הוטל להתקין ארוחת בוקר מאוחרת לארבעה: האלוף, נהגו, איתמר וגידי עצמו. תוף עץ של כבל טלפוני תפקד בתור שולחן. בתפריט הוגשו סלט ירקות דק-דק, קופסאות סרדינים, חומוס וביציות עין מטוגנות. האלוף התענג. ניגב בלחם את שאריות הביצה ואז הישיר לטבח מבט רך, לא של מפקד, ושאל: "אפשר לקבל עוד"? עד היום הוא לא שוכח את המבט ההוא וזוכר את שרון בחיבה גדולה, "כי ידע להיות מענטש".
המזח שאב אליו עוד פיגורות מיתולוגיות. בוקר אחד בעשר, עודו ישן לאחר משמרת לילה, הרגיש גידי יד מטלטלת אותו. כשפתח עיניים, ראה את הרמטכ"ל חיים בר-לב ושר הביטחון משה דיין עומדים על מיטתו.
דיברו איתך?
"בר-לב שאל למה אני ישן".
מה ענית?
"עשיתי מין 'אהה' כזה של מישהו שקם מהשינה".
ואחרי זה באו ימים שבהם הרגשת שאפילו האדמה נלחמת בך. בוקר אחד שקע טנק עד לקצה הצריח ורק תותחו הזדקר כלפי מעלה. כשהתקרב, ראה שהטנק משתכשך בבור ענקי מלא מים. מתברר שבלילה הרגיש אחד מאנשי הצוות שקר לו ברגליים. כשהביט למטה ראה שרצפת הטנק הפכה ללוך נס. המפלצת התחילה לשקוע. מזל שהצליחו להרים את הקנה לפני שמערכת החשמל הושבתה.
לאחר יום של ניסיונות חילוץ כושלים, הגיעה בערב חוליית הנדסה מצוידת ב"די-9", המפקד, רס"ן הרצל, סגן קצין חימוש אוגדתי, התחיל לחלק הוראות לאורם של פנסים אדירים. עוד לפני שהספיקו לכבות אותם, נפתחה האש. פיצוץ ראשון, שני ועוד שלושה ברצף. "ליל הטנק" השאיר שלושה הרוגים, בהם רס"ן הרצל, וחמישה פצועים. והחילוץ נמשך עד שהטנק יצא.
וגם תיקוני הקווים והמכשירים נמשכו. בוקר אחד גידי רואה את הצנחן עידן מנופף לו מהתצפית המזרחית. כשנפנה לתקן את המ"ק 25 שלו, נשמע "פקקקקק", כמו חליצת פקק. הפיצוץ שיגר גלי הדף קורעי עור תוף. עוד לא הספיקו להזדקף ו"פקקקק". "בפעם הבאה זה ייפול עלינו", הוא אומר לעידן, ודוחף אותו בתעלה לכיוון הבונקר.
אבל הצנחן מוטרד. נשקו נשאר בתצפית למעלה ואם המצרים לא יהרגו אותו, יעשה זאת המ"כ במקומם. בין "פקקקק" ל"פקקקק" הם מצליחים להתגלגל לבונקר כשעידן מנסה כל הזמן לחזור לתצפית לאסוף את נשקו. כשהאש שוככת, מתברר שמהעמדה שאליה רצה לחזור לא נשאר כלום. "וגם הרובה איננו", ציין בעצב.
ויום אחד התעלה פשוט נחה מזעפה. ישראל ומצרים מכריזות הפסקת אש. "כבשה שחורה" הוא שם הקוד שניתן לה. ביום המיוחל, בחצות, קצין הקשר הגדודי נשמע ברשת. "תחנות ברדלס כאן ברדלס, 'כבשה שחורה', ענו לפי הסדר עבור". "כאן אוורסט, 'כבשה שחורה' עבור". "כאן חיתול, 'כבשה שחורה' עבור. "וכך תחנה אחר תחנה, עד שקצין הקשר מכריז רשמית: "תחנות ברדלס כאן ברדלס, 'כבשה שחורה', אומר שנית 'כבשה שחורה,' סוף". ושקטה הארץ. לשלוש שנים.
בסוף הספר אתה שואל: "האם אצליח להניח מאחוריי את המראות הקשים וההתנסויות שחוויתי"? הצלחת?
"היום הצלחתי. מלחמת כיפור הייתה לי קלה ממלחמת ההתשה, כך שלא נתקלתי עוד בחוויה מסוגה". אבל עדיין נשארו עקבות. "אני רגיש מאוד לרעש עד כדי קיצוניות בלתי נסבלת שמכבידה על האנשים סביבי".
מה זה "קיצוניות בלתי נסבלת?"
"מים זורמים, רדיו קולני, טלוויזיה רועשת. לפעמים אני צופה רק בכתוביות".
מקומות סגורים?
"אני קלסטרופוב עם תעודות. ייתכן שהייתי כבר קודם. כשעשיתי מבדקים לצוללות עפתי ביום הראשון. אבל אין ספק שזה התגבר לאחר השירות בתעלה". כקשר במלחמת לבנון הראשונה היה אמור לשבת בנגמ"ש למטה. אבל הוא בחר לשבת למעלה. המפקד הזהיר אותו שזה מסוכן, אך הוא השיב: "עדיף קשר בלי ראש מאשר קשר משוגע".
לפני עשר שנים היה צריך לעשות בדיקת אם-אר-איי מתסכלת. הכניסו אותו למכשיר ותוך כמה שניות ביקש החוצה. הטכנאי הביט בו ואמר שחבל שלא סיפר שהוא סובל מקלסטרופוביה. "נכנסתי, יצאתי, נכנסתי, יצאתי בסוף אמרתי לעצמי: 'עכשיו אתה עושה את זה' והטכנאי דיבר איתי כל הזמן באוזניות אמר לי: 'תרים את הראש, תעצום עיניים, תדמיין משהו אחר'. יצאתי משם רטוב מזיעה." כמה ימים לפני שנפגשנו, טייל במנהרות הכותל. במקצתן נתמך הגג במין קשתות מתכת.
"הזיכרון הראשון שבא לי היה הבונקר. אוטומטית חזרתי 40 שנה אחורה". אותו הדבר קורה גם כשהוא נכנס למערה או למקום טחוב אחר. "מיד חוזרים הפלאשבקים מהבונקר. אני רואה שקי חול, או קשתות, או שתי מיטות עם רווח של סנטימטר ביניהן".
יש עוד שירים חוץ מ"שבחי מעוז" שמחזירים אותך לשם?
"יש שורה של יגאל בשן: 'כתבי אליי לגדות התעלה'".
ואתה מרגיש שזאת התעלה שלך?
"אין לי תעלה אחרת".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם